הודו

ינואר-פברואר 2004

טרם

למה אחרון?

בן 44, כמעט, נראה בן 54, מרגיש בן 64. זה כבר לא כל כך לעניין הן מבחינתי, הפיזיולוגיה כבר לא משהו, לא שמלכתחילה היתה מי יודע מה, והן למקומות שנמשך אליהם- מרגיש כאילו אני טיפת דיו בכוס מים, מעכיר.

טוב, הטיול הלפני האחרון.

טיול הודו 2004
הודו 2004

למה כותב?

תשובות רבות, המשתנות בתוכנן וחשיבותן וגם על ציר הזמן; שיחזור החוויות, עיכולן, ככה, איריס הורתה, שיתוף הקורא, יצירת תעסוקה עצמית של למעלה מ- 100 אחוז. יש להניח שלאחר שחזור החוויות, העלאת הרעיונות, ניסוח הטקסט, מאמץ הכתיבה, מלאכת ההקלדה, עבודת העריכה, ותוגת התיקונים, מניח, שאף פעם לא אחזור לזה, גם כי אין כוונה וגם ניסיון העבר מוכיח.

לפני

רוצה לנסוע. מאוד. לטייל. להיות בתנועה. גרפיקה אנושית מרצדת. לחיות בתנועה שבה מפיק את הדרך. רדיפת ריגושים, חוויות, תכנים, ניסוחים, הגדרות ואסוציאציות. יימון היכולת להיות לבד. להסתדר. משחק עם הזמן. עם התודעה. שימוש בביטוי 'הטענת מצברים' במובן התכנים הנצברים ולא במובן יצירת אנרגיה. להיות לבד באופן מבוקר – רוצה נשאר, לא רוצה, מפעיל את החיה-החברתית-המשוכללת ויוצר תקשורת. לממש את התחושה שמבטא מגוון רחב של יכולות ומוציא את המיטב שבי במצבים כאלה.

איריס מאשרת, שהמשפחה מאפשרת את הזמן שרוצה. מחליט, שרירותית, שבעה שבועות.

טיילתי באמריקה, צפון ודרום אמריקה. באירופה לא הייתי מספיק, באפריקה בכלל לא, גם לא מזרחית לירדן. הנהר. בתחושה שזו הפעם האחרונה שיכול לעשות טיול תרמילים בפורמט שעשיתי ב- 85, מבחינה מנטלית, פיזיולוגית, הקצב וההתחככות עם המגבלות וחוסר הנוחות.

בוחר בהודו. אייקון הטיולים. האמא שלהם. הישבן ממנו צומחים. בטח במזרח. שומע הרבה, מאנשים שמייחס ערך לדעתם, שיש שם הרבה ממה שמעניין אותי. החלטתי להיות בשני מקומות– Pune, ו-Varanasi. חייב להבין על מה מדברים אנשים מהסוציו-אקונומיקה המנטלית שלי על אשראם, מדיטציה, תודעה וקורסים. מת לראות חלקי גופות צפים בגנגס או לפחות לראות אפרי גופות מתפזרים ברוח. חייב. ב- live. לא תמונות או סיפוריאדות.

מדובר שק’ ואולי י’ יצטרפו. Hard core הודו לא ממש מתאים להם. רודפים אחרי דברים אחרים. הם שונים מהותית וחולקים את חוסר ייחוסי להם את הנאתי מסוג כזה של טיול. מי אומר שהאינטואיציה האנושית המובילה להתנהגות בפועל מנותקת מרציונל? שניהם מתכנסים להצטרפות בתאילנד. מכיר אותם מספיק כדי לדעת שאינני יכול לצפות אם יגיעו או לא, אדע שהגיעו, רק בעת שאראה אותם מולי. אין מעצורי מימוש רצון, כלומר יכולים להיות ולא להיות בחלון זמן שמתאים להם, הדגש הוא על מיצוי הרצון. יש להם מעצורים מעטים בתחומים אלה, המוטיבציות בתלות לגירוי זמני, מיידי ומשתנה. כמו פרס שאמר שיש לעשות שלום עם ערפאת כאילו אין טרור ויש להילחם בטירור כאילו אין תהליך שלום, נערך לטיול לבד.

הנסיעה החלה בלילה שבין שישי לשבת, 9 ל- 10 בינואר, אם לא לוקחים בחשבון שבועיים קודם את המחטף שעשיתי לסמנכ"ל שהפך תוך כדי משנה למנכ"ל, ומקווה שאסיים את הכתיבה לפני שיהפוך למנכ"ל, פרץ בצחוק לבקשתי לששה שבועות, אמר "בסדר" ובאותו הוגה את ה"ר", מזמין את הכרטיס. זה לא הזמן לנסוע. בטח לא לפני שמתחיל תפקיד חדש, על אחת וכמה הקמת עולם תפקודי חדש, קידום צוות ניהולי חדש מתחתי, לא כשאני בקידום, ולא באווירה של שינויים ארגוניים עמוקים ומוסווים באותה מידה שהארגון עובר בהעברת הדורות ממייסדיו לממשיכיו.

כמו בהיריון זה אף פעם לא הזמן. האם מוכן להיות במצב שעוד 20 שנה אומר לעצמי שלא נסעתי כי היה מי שחשב שזה לא הזמן ולא היעד הסביר לנסיעה?

מוצא תפר שבו השהייה שלי היא בניהול פארש טיים יחסי, וקובע ל- 9 לינואר. לא עושה שיעורי בית, מסכים לנחיתה בניו דלהי. לשמחתי לאחר יום נאמר לי שאם Pune, אז Mumbai היא היעד. לא מבין את עומק הסימן, נאמן למסגרת הזמן מקום הנחיתה והיציאה, לא בודק היכן Varanasi, שבדיעבד מבין שנמצאת במזרח הודו, וקובע את היציאה לבנגקוק ממומבי, עובדה שתשתנה בהמשך.

קצת לפני

הנסיעה, החלה בשישי. כלומר הכרטיס היה ליום שישי. ביום חמישי התקשרו מJordanian Airlines והודיעו שיש איחור של יום. בחיים לא קרה לי דבר כזה. ובכל זאת המסע החל ביום שישי, מפני שכשהתעוררתי בשבת בבוקר, סיפרתי לאיריס על חלום, take off 7 הפרות השמנות שעולות מהיאור ונאכלות על ידי 7 הפרות הרזות שעולות אחריהן- בפרטנר נערכת מסיבה, לא בנילוס במצריים, בחדר האוכל, ראש העין.

סכמת הצבעים של התפאורה היתה, כפי שמקושר אצלי לפחות, לצבעי הסוונטיז האמריקאיים – מתכת בוהקת, אפור, בז' נוטה לורוד ופורמייקת דמויית עץ מהגוני. תוך כדי המסיבה נקרא לחדר המנכ"ל – חדר במימדים בלתי סבירים של עומק עצום ביחס בלתי סביר לצרות רוחבו. תוך פרק זמן קצרצר הפגישה נפסקת– נקרא החוצה; מצטרף לחדר שמח של מנהלים, שם נערכת פעילות חברתית על ידי מנהלת רווחה, שלא קושר אותה לדמות אמיתית ממצב הערות. היא פונה אלי ומציעה לי חבילה עם תחתונים כתומים. בחי אלוהים בספר התורה, זה מה שאני זוכר. מודה לה, ודוחה את התשורה. היא חוזרת על הצעתה מספר פעמים, יותר מדיי, נראה לי מעיק וחשוד. היא מבררת אם אני עומד על כך לא לקבל את התשורה. "אכן", עומד על שלי.

היא מכנסת את תשומת לב הנמצאים בחדר, מודיעה להם שהציעה לי לקבל את התחתונים הכתומים, אני דוחה את ההצעה, ולכן אני מפוטר.

רצף האירועים מואץ, נכנס להלם, יוצא ממנו, פורץ בבכי – אני בבכי, שואל איך יכול להיות, רץ לחדר שהייתי בו עם המנכ"ל שיושב באמצע החדר מבחינת עומקו, צמוד לקיר הימני, הייתי משתמש במילה 'ספון' אבל אסתפק ב'ישוב', בכורסה מיושנת בפסי צהוב כתום עתיקים, חובק תיק עור חום. האיש הגדול נראה קטן ומבוהל בישיבתו, במצוקה – מראה אינטימי של מחזה ממין זה אין לי ברפרטואר המצומצם של חשיפתי אליו. הוא נראה מופתע מכניסתי ושילח אותי מעל פניו באומרו "לך קבע את המשך הפגישה להזדמנות אחרת" כשברור שאין כוונה לפגישה.

פרטנר נמצאת בעיצומם של שינויים ארגוניים. גם אני חלק מהם. אולי בשל העובדה שדברתי בבוקר הקודם עם סגן סמנכ"ל שעוזב, אולי בשל העובדה שכמה שעות קודם עודכנתי על-ידי חבר ילדות שסיפר על אחותו השוקלת פרידה מבעלה שממקצע את חוסר יכולתו לפרנס אותה ואת ילדיהם, אולי בשל השינויים שעובר תואר הסמנכ"ל ושיחתי עמו בשישי בצהריים, בין היתר על כך, אולי כל אלה הם שהביאו עלי את הביעות: פיטורין על סירוב קבלת תחתונים כתומים. כאילו דה?

10.1.2004

מעל קטאר ועד פונה

תאמיני לי

ח' מהשב"ק, כפי שכונה לאחר רצח רבין, מספר על מישהי שבעלה עזב אותה. חיכתה חיכתה חיכתה – לא בא. הלכה לידעונית – אמרה "יבוא". חיכתה– לא בא. הלכה לפותחת בקלפים, אמרה לה "יבוא". חיכתה, חיכתה – לא בא. הלכה לרבי. אמר לה – "לא יבוא". "איך לא יבוא?" שאלה אותו "אני מחכה ומחכה ומחכה וכולם אומרים לי 'יבוא'". "תשמעי", אמר לה, "לא יבוא" התעקש. "איך אתה יודע שלא יבוא?" שאלה. "אני מסתכל עלייך" הוא סח לה "ותאמיני לי, שאני יודע שלא יבוא."

אחרי טיסה קצרצרה נוחת בעמאן. חניית 3 שעות בירדן להמשך בבומביי. בעמאן, ח' מתקשר לברך אותי על הקידום. איש נאה בחמישימים. כמיטב המסורת והסטריאוטיפ כולל אישה קצוצת שיער. לפני חילופי הסמנכ"לים בהנהלת שירות הלקוחות, קרא לי לשיחה. לא התממשה ההזדמנות ולאחר כמה חודשים התרחשה. פחות משעה. לא הבנתי מה תכליתה; לקנן על תהיותי? לאסוף מידע? למשש ידיות? שיחה נעימה. יש לו תובנות מגוונות צבע ורבות עניין. הטיח בי תובנה בעלת ערך: כשמשנים משהו, יש לבדוק מה הביא לעשות טרום השינוי את מה שרוצים כעת לשנות. כלומר, לפני שמשמיטים או משנים משהו, יש להבין את הסיבות שהביאו לקיומו. וואללה. באותו ערב, בנסיעה הביתה שיחזרתי את השיחה, ושני דברים עלו לי: 1. למה קרא לי? 2. התובנה מעניינת. הנטייה הטבעית היא לבדוק משהו למצב עכשווי. הוא מציע לבדוק לפני שינוי המשהו, למה נעשה המשהו בעת שנעשה. ליד הפלאפל של בן יהודה נורדאו, לפני הפרסה, התקשרתי לתא הקולי שלו הודיתי לו על השיחה הנעימה והתובנה שתלווה אותי. הוא איש של אנשים. מי שמיומן בהפרחת תובנות מעריך את מי שמוקיר אותן. כנראה, לכן גם התקשר לברך.

בטרמינל בעמאן, הכרתי את מ’. בן 52. קצין זיהוי פלילי במשטרה שפורש לאחר 29 שנות שרות, ונוסע לחצי שנה להודו. הוא מתפעל על עצם מימוש הנסיעה. איש נחמד שצריך להתמודד עם מציאות ללא מעקה, ולא מיומן בכך. Administrator, במובן אדיג'ס, בכך שבוחן את ההקשרים התהליכיים בכל נושא. איש מעשה שהקטע של החוויות מתון עד לא קיים. הקצבים, הציפיות, המוטיבציות שונות. הוא נותן לי להוביל. מפתח תלות מתונה, שכן מזהה שבהתנהלותי יש מבחינתו איזשהו סדר או תכלית נשאפת שנותנת לו ביטחון. הוא מצויד בכל המידע והטיפים שניתן היה לקבל, כולל ספרים, עצות, הרצאות במטייל, תיק מתנה מהעמיתים ו- lonely planet מהחותנת, תשורה לנסיעתו, מסביר את מכניקה.

בנחיתה ב- Bombay, שמעתה תקרא Mumbai, מארגן את החלפת הכספים הראשונית שתאפשר פעילות וכן את הרכב שייקח אותנו בנסיעה ל- Pune. את ההפקה הזו התחלתי דרך האינטרנט 24 שעות קודם, וב- sms ששוגר אלי מנציג שביקשתי ממנו להיכנס לי ל- outlook, מתעדכן ש-Vibha ימתין בשדה. ואכן, בעודי ממתין להחלפת הכספים, אני מבקש מהשומרים לצאת לרחבת מקבלי הפנים שם אני רואה את השלט Dikman, ושמייח ככלה ביום חופתה.

חוזר לתור הצעירים הלבושים הודית– רובם ככולם חוזרים וותיקים להודו, שעושים דרכם לחופי גואה, אומר להם שיש לי הסעה של 700 רופי (10 רופי = 10 שקלים = 22 סנט, או 1$ = 45 רופי) לפונה. הם אומרים שאולי כדאי להתמקח, ואני משיב, שרק בשביל לחוות את המראה שמישהו מחכה ושמח לקראתי בשדה תעופה שווה את המחיר, ובכלל לא אכפת לי שזה כמו אהבת זונה, שווה.

סוחב אתי את מ’, מוריד 100 רופי, מתבשר שיש עיכוב של שעה וחצי. אכן כעבור שעתיים מוצא את David Virgil Dye, נער שישב לידי כל הדרך מעמאן למומבי, וכשביקש וויסקי, נעלב מהדיילת שלא האמינה שהוא בן 19 כפי שהצהיר, ובכל זאת, אפשרה לו. הוא מתגלה כנער אמריקאי מבריק – חבל שהתנשאתי עליו בטיסה, היה מעניין לדבר איתו, ובמהלך הנסיעה העשיר אותי במידע רב מהזווית של מי שלומד שם בקולג' ומסתכל מנקודת מבט אמריקאית.

נוחתים בGerman Bakery, שמוכר משקאות ומיני מאפה, ובמקרה של Pune, מהווה את מרכז הזרים, במיוחד בנחיתתם. שותים ואוכלים משהו לאחר ליל נסיעה ללא שינה, נפרד מ- David, והולכים לחפש חדר.

מוצאים די מהר חדר ב- 300 רופי. מ’ מצפה שנישן יחד. הוא הטמיע את התפישה, שלא מתרגמים רופיס לשקלים, ונהנים מהרכישה במחירים הזולים, אלא מצמצמים הוצאות לקצה ומתבאסים מההוצאה. לשיטתו, אם ינהג אחרת לא יחזיק שישה חודשים ברמת הוצאות שאיננה 15$ ליום. שיכנתי אותו, ואמרתי שאקבל החלטה על מקום השתכנותי בהמשך.

קלישאה

הבסיס לכל קלישאה היא אמת יציבה.

מניח, בדיעבד, בעת הקלדת שורות אלה, שנחיתה במקום אחר שאינו פונה, היתה עבורי הטחה, לא נחיתה. נכנס לקצב, מחפש חדרים, לא מוצא, הולך לאשרם, עושה את הבדיקות, נרשם, מצטלם, משלם, רוכש סט של שתי גלימות בורדו לבוקר ושתיים לבן לbrotherhood של ערב, עושה סיבוב מקיף בין חדרים, מוצא אופציות, מחליף כסף, סוגר על חדר– 200 רופי, השירותים, לא רק שהם משותפים הם גם חסרי אסלה, והמקלחת אולי, לא אולי- בטוח, אינה בחדר אבל חוננה במתקן מים חמים הכי אמיתיים שהיו לי בהודו. אוסף מחדרו של מ' את החפצים.

בGerman Bakery בוחן את הזרים. אכן מגוון רחב של מדינות. המקומיים ראשונים לזהות את ישראליותי. יוצא מהחדר לאחר שהתלבטתי אם ללבוש את גלימת הבורדו או לשאתה בתרמיל, מפתיע את עצמי – רמת הגיחוך שמכוונן אליה נמוכה מזו שבפועל. לבוש בגלימה.

12.1.04

Pune, Osho Ashram

האקדמיה, קומפלקס, מקדש של אושו יפהפה, מעודן ומאופק בעיצובו. כולם בגלימות בורדו. אי אפשר לטעות בסכמה הבסיסית: האידיאולוגיה התכנית היא מזרחית מותאמת למערב, האידיאולוגיה העיסקית אמריקאית והאידיאולוגיה הניהולית והמשמעתית גרמנית. ושתי האידיאולוגיות האחרונות הן בקצה שלהן, בלא להשתמש בביטויים שמכניסים מימד צבע וקיצוניות למהותן. הניקיון והסדר מעוררים הערצה. המקום מזכיר לי סדרת טלוויזיה 'האסיר' המפחידה מסוף שנות ה-60', נדמה לי עם פטריק מקגוהן שנמצא במחנה ומנסים לשחק לו בתודעה. האסוציאציה היא לא בגלל הפחד והמשחק בתודעה, אלא הסדר וחוקי המחנה.

קבוצת החדשים של אותו יום מתכנסת ב- 9:00. כשלושים ומשהו איש, מגוון מרתק של לאומים. כחמישה ישראלים בקבוצה. מתעלמים האחד מהשני. מנעד הגילאים עשרימים עד שבעימים. המסה העיקרית שלושים-ארבעימים. נערך סיור מקיף וממצה על המתקנים על ידי שלושה מדריכים לבושים כמונו – גרמניה, אנגלי והודי על תקן מסייע.

המדריכים מזהירים לשתות באופן היגייני, שבמילוי הכוס או הבקבוק לא יהיה מגע עם הברז. המונח 'זיהום' – contamination חוזר על עצמו. על אף החיוב והיוקר היחסי, הדבר הכי יקר כאן הוא אובדן הזמן ובעקבות זאת ההכנסה של היאפים האירופאיים. אין כאן הומור. מתכוונים למה שאומרים. לא מתכוונים למה שלא.

למה?

מה מביא מישהו לרצות לשנות את סט ההתניות שלו?

נכנסים לאולם Omar Chaiam, ומתחילים לעבוד. אם לקטע התודעתי קוראים 'עבודה'. שמים מוסיקה ומבקשים להשתחרר בריקוד. נוקשות של טירונים המודעים למבטי הסביבה. מי שמתורגל זורם ויש המהדרים שאף משחררים צרחות חסרות פשר.

מטלה ראשונה – לפנות לכל אחד בענן האנשים ולומר לו את המקום ממנו מגיע בשפה שלך. מעניין. אחר כך הסבר קצר על התניות– אנחנו מקטלגים כל מצב למפה של תגובות שמפעילים לפי צורך. את ההתניות אימצנו מינקות על ידי גנים, תורשה, חינוך וסביבה. ועכשיו כאן, לא זוכר את הפועל – שמפעילים על ההתניות: נוגעים, אולי משנים או מבינים או לא זוכר מה. אני מעדיף 'מועכים משהו'.

על חלונות וערכים מוספים

יש הרבה זמן במדיטציה. בין היתר, נזכר בחבר ילדות, שדיווח שאת ביתו בנה מאיכות הגבוהה מהסטנדרט– את החלונות עשה מאלומיניום. ומה הוא עושה עם זה? לובש את החלונות, חווה אותם, שורד ימים קשים טוב יותר, מתעל את אהבתו ותחושת הערך העצמי לעצמו באמצעותם?

עושים את המדיטציה הדינמית – חמשת השלבים:

  1. נשיפות, שואפים אוויר ונושפים אותו בכח. ברעש. את החשש מהנזלת לא מבטלים אלא מקנחים עם טישיו שנמצא בכל פינה. החפיסה נושאת את לוגו האשראם.
  2. דיבור ג'יבריש, רצף של הוצאת הברות חסרות פשר, מלים חסרות משמעות או משפטים חסרי מובן. צועק גם שמות של אנשים.
  3. ניתור ונחיתה על הקרסוליים ושחרור "הא" עמוק מהסרעפת עם ידיים מונפות.
  4. קפיאה באותה עמדה.
  5. ריקוד .משחרר ומסיים.

בגרסה המקוצרת, 10 דקות, של שתי דקות כל חלק במקום 10 דקות סה"כ 50 לגרסה המלאה. חלקו לנו מסכות שינה מבד, כמו בטיסות בצבע בורדו התואם את הגלימות, כדי לאפשר התנתקות מהסביבה וריכוז בעצמנו ולא להיות מופרע בהתבוננות בפעילות האחר או מביקורתו. לאחר מכן תרגיל עם מסכות שבו כל אחד מסביר לשני מי הוא ומה הוא עושה עם מסכה. מעניין. בסיום הם מבקשים להניח את המסכות באופן שיאפשר לנקות אותן עם חיטוי שפריץ של אלכוהול.

הרעיון בפעילות זו הוא מיגור הספקנות; בירור התחושות הבסיסיות במצב הנתון. הומור, קושר בין אלמנטים שלכאורה אין קשר ביניהם (וכדי לא לחשק את ההגדרה אסתייג, 'הומור' בצורתו המסוימת) חוסר הקשר באלמנטים במצב מסוים, אם אינו מוזר או מאיים, אם מחמיא לאינטליגנציה ומכלול ההעדפות הנרכשות מהעבר יוצר את תחושת ההתעלות הנעימה. כאן לספקנות אין מקום. אין הומור.

בעקבות שהייתי באשראם, איריס שואלת 'מה אני יותר'. מתרגם לעצמי את השאלה 'מה עם ההתניות'. תודה, הן בסדר, כולן מונחות במקומן. לא הוסרו, אבל הטלטלו משהו ונמעכו קלות. מניח מניח שהן אלסטיות דיין, יעשו 'פוק' ויחזרו לקדמותן. מהר. אולי אפילו מדיי.

האמא של התובנות

ההגעה לאשראם היא לשם משחק בתודעה. כל היתר הם אמצעי מאפשרים.

מתפעל מקצב ניסוח הרעיונות. מבכה על כך שאינני מחובר לdevice כלשהו שיקלוט אןתם. מצר את התנדפות מה שלא נרשם. לא מתכוון לעשות וויפאסנה – הכרזת אלם עצמי. אני? אין פיתוי. לא מתכוון למנוע את התובנות שמייצר ובטח לא תקשורת. הרבותה מויפאסנה, בשלב זה של תפישת עולמי וחיי, צריכה להיות רבת ערך, מוגדרת וברורה מראש, לבטח יותר מהבטחה עמומה שבחווייה חזקה כפי שהיא כעת, טרום שתיקה, כדי שאגזור על עצמי סוג כזה של מעשה, או הימנעות. מניח שבמצב מנטלי כזה, שפריץ הרעיונות אדיר, ועדיין לא מהווה פיתוי מספק. בכלל לא.

כל נושא החיוב כאן בעייתי. משאבה שלא נחה. חוץ ממים, שאין מספיק מקומות וטעמם מאובחן מדיי, שלא לומר לא טעים, יש חיוב על הכל. האופן לא נעים. ההרשמה הראשונית 1,200 רופי, כולל בדיקות וצילומים שאם יש לך ישמחו לקחת ויחסכו את הוצאות הפולארויד שלהם. הכניסה ליום עולה 300 רופי וכוללת מדיטציות המוניות ב- 6:00, 12:00, 16:20 ו- 18:40. 80 למקומי. משלמים בסימון כרטיסים עם מספרים שקונים מראש, 100 או 500, וכמובן no refund, כלומר בסוף תישאר עם יתרה או שתרכוש מה שלא התכוונת. הם מציעים את כל האביזרים כולל ארוחות ברמות מחירים גבוהות בהרבה בהשוואה למחירים מחוץ לאשראם אבל ברמת אסתטיקה וניקיון התואמים את הציפייה והמחיר. מתעניין בקורסים שעולים בין 600 רופי להכי זול ל- 15,000, Train A Trainer, ששקלתי לקחת וירדתי ממנו. ייתכן, אולי, שאם היו מחייבים מראש, ויותר, אלמנט תחושת החמדנות היה מתמתן. כמו בכל נושא, כובד ההוצאה הוא ביחס לתמורה הסובייקטיבית. אין לי בעיה שהם עושים את זה למטרות רווח. חש שמקבל תמורה. הרבה ואפקטיבי. למ’ יש.

אפשר לא

"לעשות וויפאסנה אפשר גם ביערות הכרמל, לא צריך לסוע כל כך רחוק" מצטט לעצמי, ומוסיף 'לא' בהתחלה.

לא יכול להימנע מתחושת החוסר האמינות כלפי המודטים, ועוד יותר כלפי המדריכים. נראה שקיבלו אקסיומה והחליטו שהיא נכונה, ודבר לא חשוב יותר. האמת שהם שואפים אליה איננה שלי ובשלב זה לפחות, מבטלת כל אמיתה אחרת. אם היעד הוא שלווה ותחושה טובה והכלים הם מיפוי איזורים בגוף ונתינת צבע ומשמעויות לכל איזור – צ'קרות, או מתן שם חדש לפרסונה, הכל ניתן לתיאור באופן שישרת את המאמין, לכן הכל בידי המאמין, שום דבר הוא לא באמת. וזו אמיתתם. לשום דבר אין יישות חושית, אלא מעבר לכך. החושים בעצם מטעים אותנו להישאר במימד אחד.

הסדנה של Veeresh על Friendship ועוד משהו היתה מוצלחת. מספר את סיפור חייו כבן למהגרים פיליפינים בארה"ב. אביו הביולוגי טיפוס נמנע שענש אותו בעמידה ממושכת ללא תנועה, ואביו השני עם מחוות תיאטרליות שהיה בוכה מהתרגשות וגם מכה את אימו מכות רצח. הסיפור לא נשמע אמין, אולי בשל מספר הפעמים והמקומות שסיפר אותו. אבל אני מייחס לתקפות הסיפור חשיבות בטלה; משמש פתיח למסרים נוספים והכי חשוב- יכולת סיפור מעוררת קנאה.

רוחניות שלא על מנת רו(ו)ח

קשירת "הרוחניות" של הרעיונות עם הניתוק מערכים כלכליים גשמיים, נעשית אצל הקושר לא אצל סגל האשראם. כלומר, נראה מוזר לחלק מהנמצאים, בעיקר הישראלים, איך זה שאנשים שעוסקים ברוחניות כה גבוהה מחייבים את הנמצאים בכזו נחישות על כל שרות. נשאלת השאלה למה נעשית הקשירה?

בקצה הסיפור ישנו המסר I am ok, you are OK, שהוא המצב הנשאף והמועדף.

I am OK, you are not OK הוא יחסי הריבון, המפקד, הסמכות.

I am not OK, you are OK הוא המצב הקורבני.

I am not OK, you are not OK, המצב הנגטיבי שהכל לא טוב.

Veeresh מורה להחזיק איש בכתפי הזולת, להסתכל בעיניים ולפי תור לאמר I am OK, you are OK. לאחר מכן הצתוותנו לזוגות כשהמשימה היא לספר על גילוי החיבה/ אהבה של הורינו כלפינו. יש בכיות. הולנדי, בן ששים משמש כעוזרו של המנחה בסניף באמסטרדם וכן כמדריך טאי צ'י, מספר לי על קרירות הוריו ולעומתם החום שמרעיף על בתו ונכדתו, אני מספר לו על האהבה שהורעפה עלי מסביבתי. "אז מה אתה עושה פה?" הוא שואל. "סקרנות" אני משיב. אנחנו נפרדים ברוטינת החיבוק הקודמת, עם ההכרזהtogether we will make the world "better place to be". בשלב הבא הוא מורה לשחזר את תרגולת המגע ב– I am not going to heart you, please do not heart me, ולהתחבק חיבוק אמיץ. הפעילות מעט מחוץ לנורמטיביות הסטנדרטית, פלצנית ומוזרה ככל שתהיה ועם זאת יש בה חן, אופטימיות וחיוביות.

היום האחרון, הפעם האחרונה ברחבה. מוצא המבקרים באשראם מלמעלה מ100 מדינות. כך מוכרז בשלט. ריבוי הישראלים בולט, הבריטים והמדריכים הגרמניים, הולנדים, הודים, יפנים, סינים, רוסים ושאר מזרח אירופה, דרום אמריקה וכן הלאה. מיעוט מדהים של אמריקאים והיעדר, כמעט מוחלט של שחורים – ראיתי אחד, ונציגות של מדינות ערב.

קטע טראנס של עיבוד 'הבה נגילה' כשמאתיים גלימות בורדו חופרות לצלילי 'הבה נרננה', כן אנונימיות, לא אנונימיות, כל מי שנושא זהות ישראלית צוחק מהאקסטרה. לסיום, המנחה מורה לפנות לכמה שיותר אנשים ולאמר להם Osho helps me to be better myself.

התפקיד של אושו נתון למגוון פרשנויות. חיצונית זקן, לבוש בהידור – מזכיר את הרב עובדיה. גם יכולת הפעלת אנשים, בהומור ואינטונציה מאובחנת. מבחינתי תפקידו הוא יותר להיות הסוכן והמפיץ של הרעיון. הסגידה האישית אליו היא לא המהות. "כל אחד הוא בודהה. 30 שנה לוקח למישהו להסיר את הספקות מכך" הוא נוטע תקווה. שואל בסרט את אחד הנוכחים "האם מאמין בקיומו של האל". הנשאל עונה בשלילה. אושו אומר לו, שהוא, הנשאל, לאור הידע שיש לו, בתשובתו לא מותיר לאושו ברירה, אלא לקחת את הדיעה ההפוכה. באודיטורים, בגלימה לבנה, בשכיבה על רצפה קרה זה יותר ממצחיק. זה קורע.

הסדנה השניה שלי עם Veeresh היא סדנאת לילה AUM. לא זוכר ראשי תיבות של מה. 600 רופי, להיט, ביקוש רב מאוד, תנאי מקדים – ריאיון עם מדריך שנופל בדיוק על מדיטציה ב- Osho Auditorium, או ריקוד ב- Osho Grove. המדריכה הבריטית שלא ברור מה היא יותר, כוסית לשעבר, או צפודה היום, שואלת בעניין רוחניים—מבע חודר נפש, אם יש לי ניסיון בסדנאות או מדיטציות, מה רמת החוסן האישי והנפשי שלי, וכן הלאה שאלות שלהן עניתי בלא, אין לי ניסיון קודם, לא מי יודע מה רוחני, בא לנסות ולהתנסות. "בתור ישראלי" היא מאבחנת, קובעת ובאותה משפט גם מנבאה "זה יועיל לאגרסיות שלך". לא יודע להגדיר את הבעתה.

נרשם. עם הבעתה. חמוש בהמלצה לא להכביד על הנפש באכילה הסמוכה לאירוע- אם הייתי מציית להמלצות התזונה שלי, בטח הייתי נראה אחרת, מתקיף מנת thali, שזו מנה של שתי צלחות מתכת גדושות בשני תבשילי ירקות נוזליים מתובלים, ואורז לבן על מגש תואם וליד מעט ירקות חתוכים- עגבניה, בצל ומשהו עם מרקם של גזר, אבל ורוד ולא כתום. האוכל הנפוץ ביותר בכל הודו, כשיש ווריאציות על הירקות ומידת תיבולם. אוכל בסיסי מזין וטעים, יכול לבוא עם צ'פאטי – הגרסה המקומית ללאפה. בין 20 ל- 35 רופי, ובמקרה זה, קומה שניה במרפסת של בית המשפחה. הילדים ממלצרים.

פוגש את אמיר אלון ממתין למנה שלו מטר לידי, ממשרד איכות הסביבה. קיבל מאשתו ליום הולדתו ה40 את הנסיעה. נוצרת תקשורת טובה ומהירה. נראה שהמבשלת כל כך עסוקה בהווה, שהיא מופתעת מחדש מכל הזמנה, בכל הקשור להכנתה. ההמתנה להכנתה והגשתה סמוכים וקרובים מדי לקו ההחלטה לפרוש לסדנה ללא אכילה. אבל האוכל, טעים ולא מכביד.

פוסט רציונליות

מסתכל על האנשים באשראם, יאפים. מכל העולם. לא נראים במצוקה רגשית, ולא נחשפתי לעומקם. מכאן נראה שהחיפוש לשיפור ה'אני' הוא במחוזות האמוציונליים. האם זו מגמה?

22:15, התכנסות באודיטוריום. Veeresh חמוש הפעם בשבעה עוזרים לובשי גלימות שחורות וחגורות לבנות, מסבירים את התהליך – לכל אחד מהמדריכים יש תוספת והיבט משלו לתחילת ההסבר, אפילו המתעד הרשמי שעל מצלמת הוידיאו מתבטא. מפרטים את הקושי, העוצמה, מה מותר, מה אסור, המורכבות, הסטרוקטורה לפרטיה המייגעים ביותר, פירוט של קוד אתי והתנהגותי – אנשים רציניים, כתסריט מבויים וערוך בקפידה לפרטיו, כולל הנחייה למי שיורק תוך כדי דיבור, או מי שמקורר שישמור על מרחק בטוח. לא יתנו לאיזה גס רוח, חמדן, חרמן, או סתם דביל לחרב לאחר את החווייה, ההנאה של משתתף אחר.

הסדנה היא מעבר בין 12 שלבים רגשיים. יסלחו Veeresh, הקוראים, והכי חשוב עצמי שלא זוכר את כולם. לאחר ההסבר, שאותי התיש, פתיח ריקוד – ליצירת אנרגיה. המנחה מפריד בין מי שעבר סדנה ממין זה למי שזו לו הסדנה הראשונה. מפריד בין גברים לנשים, ויוצר 4 קבוצות מדהימות באיזונן המספרי. זוגות בני אותו מין, בעל ניסיון עם טירון. לאחר הנחייה מסודרת מפורטת ומלווה בהדגמה מתבקשים להסתדר האחד מול השני בעמידה קפוצה ואגרסיבית, כל אחד בשפה בה הוא בוחר להתבטא, בהבעת התכוונות ואינטונציה תואמת, "אני יותר טוב ממך כי…" כל אחד את מחבר הטקסט לעצמו.

הסדר הולך ונפרע כדי להכניס לפעילות שהופכת לספונטנית וכאוטית תוך חילופי זוגות והעלבות אישיות, כניסה לדברי השני, ופנייה תוך כדי דבריו, הצטרפות לקבוצות ושחרור אנרגיה. צועק, צועקים עליי.

לא מצליח להיכנס אותנטית לעניין, לא להיעלב ולא לכעוס, ובעיקר לא להיות משוכנע בכוונת האחר מולי ובאמיתות היותי טוב ממנו. מבחינתי אלה משחקי דרמה – עולמות ממש  זרים לי. נתתי אמירות מתונות כ'אתה בכלל לא מרגיז אותי', 'לא אין לך את זה, נסה שוב', 'אתה בכלל חנאנה טובת מזג' ואפשר לראות מי מיומן באקטים של התרגזות, עצבים ואובדן שליטה. קיוויתי שמצליח ללבות את האגרסיות של מי שמתחלף מולי. שומע שברי עברית, נראה שהישראלים, בשל חשש מאובדן האנונימיות נמנעים זה מזה. חודש לאחר מכן פוגש מישהי שהיתה איתי באשראם בסדנה זו בפתח של "הקשר הישראלי" בבנגקוק — מבחינתה מעולם לא ראתה אותי, רק שלא כל כך מצליח להשתכנע בזה.

ביטוי רגשי כמדד להצלחה

בחתונות, כשהמדד הוא ש'רקדו חזק יותר, עד מאוחר יותר, עד הבוקר?' לאירוע מוצלח, כמות הבוכים בסדנה, מהווה אינדיקציה להתפרצות רגשית, נשאפת. האם יש מדד הצלחה קולקטיבי אחר, הן לחתונה והן לסדנה?

התהליך מתפתח ליצירת שתי שורות, בנות מול בנים. מכתריסר שעברו מולי, היו כארבע פרטנריות, שהבינו את פוטנציאל הליבוי וההכלה, והצלחתי לייחס להן אותנטיות של כעס. אחת האוריינטליות (– לא הם לא כולם נראים אותו דבר, אבל לא יודע לאבחן מי מאיזו תפוצה) בעשרימים המוקדמות, האדימה, פתחה עלי פה, נתנה לי על הראש, שפכה עליי חמתה, צורחת בשפתה מלוא יכולתה וגרונה, ואני מעודד אותה, give it to me baby, משדל אותה. היא מגיעה לאובדן אנרגיה, ופעמיים מתמוטטת באופן מרהיב.

לאחר מכן, כונסנו לתוך ריבוע צפוף להכיל את הקרוב למאתיים איש שהיינו, והנחו אותנו לפנות לכל אחד ובהתכוונות, לא חשובה השפה, לומר I will not heart you, please do not heart me ולהתחבק כאקט התפייסות של אחרי. מתחבקים עם מי שהיה יכול להיות, חבר, שכן, אבא, דוד, עמית, בני, מוסכניק, סוכן ביטוח, המורה של הבת שלי, וכמובן בגרסה הנקבית. וזה נעים. והיו כאלה שבמעבר הקיצוני, בין בניית הכעס להתפייסות התרסקו בבכי קורע. לובשי הגלימות השחורות, קורא להם סוכני רגשותfeeling agents  או brokers, ניחמו וליטפו את הבוכים, כשברור שככל שיש יותר כאלה, החווייה תצרב כחזקה ומכאן מוצלחת יותר,

בהמשך הsessions, כ- 15 דקות האחד, אחד של צחוק. תחילתו בצחוק מאולץ ומזוייף, ובהמשכו, אולי מגרירה, אולי מהשפעת הסביבה, יש לסיטואציה המגוחכת גם מימד מצחיק אותנטי.

בסצנת בית המשוגעים נשארתי אדיש, התרכזתי בבחינת תגובות הסביבה, ובהמשך ניצלתי את הזמן לשתות ולהשתין.

גם בבכי. מביך, בעצם מעיק, עלי לראות את הסביבה בהתנהגות מעושה. צחוק, בכי. גם אם זו ההתנהגות הסטנדרטית וגם אם בהחלטה של כולם. גם אם הלגיטימציה היא בהוראה. המחיר שמשלם על כך, כנראה, הוא ביכולת המוגבלת להגיע לעצמי ולמצות את האפשרי מהסדנה. ההתניות מוטמעות. חזק. כנראה כל כך חזק, שלא דחוף לי, או לא יכול להיפרד מהן. ייתכן שמפסיד את המהות. התיישבתי וצפיתי בסביבה. מדריך מבוגר מעט ממני ניגש וניסה לעזור. או לאווירה, או לי להיכנס אליה. מנחה אותי לשכב לייבב, וכעזרה להיזכר או לתאר סיטואציה שמישהו קרוב מת או ימות.

כשאבא שלי מת, לא בכיתי. מראה פניו בהבעה לא טבעית של נעילת לסתות עם עור חיוור מוות, הותירו את הרישום הגרפי והחווייתי באופן בלתי נמחה. את הרושם הזה אני לוקח למצבי טרום חרדה מפני מראה דומה, או לסיטואציה גרוטסקית שבה נשאבתי למראה. אבל לא בכיתי. לא מאידיאולוגיה אלא מפני שבכי, whatever the reason is לא מהווה פריט מארסנל התגובות שאני מתחזק. בניגוד, או שבהשלמה לעובדה, ש(כמעט) כולם בוכים אצלי (בנוכחותי, בהשראתי, בגללי). ובעצם למה לא לבכות, חשבתי בסדנה, וגם בעת כתיבת שורות אלה, 36 שעות אחרי. "It would help to leave the gum out", 'תעיף את המסטיק' אני מתרגם לעברית מדוברת את הגערה המעצבנת והנכונה באותה מידה, שמעצימה את היותי party poopper. בולע את המטיק, ורואה את הר האדם השרירים והטאטו הנורדי שמולי, מעווה את פיו, ופוצח ביפחות רמות ומתכוונות, כמי שבריאותו, הנפשית, תלויה באותנטיותן.

בריקוד סקסי, מעניין לראות את הפרשנות הניתנת לנושא. יש כאלה שלוקחות את תנועות החיכוך ככוריאוגרפיה המתבקשת. אף אחד לא מפרש באופן שמתלוננים עליו, את התנועות, אולי גם מכיוון שהמקום נשמר כמחנה ריכוז גרמני.

הsession האחרון, לפני הפרידה הוא עמידה בהחזקת ידיים במעגל מול נר, והוצאת "אוווו" בליווי נעימה מוסיקלית. חזק. Veeresh נותן מילות פרידה, מציג אישית שוב את הצוות המסייע, וההפתעה – למטה מחכים בננות עוגיות ותה! במקום כל כך מחושב זו מחווה משמעותית שלא לומר מרגשת וכולם פורצים בתרועות שמחה.

למטה, עוד כשעה, על בננות, עוגיות ותה, צורבים את החוויות. האנשים ב- hype. לא הולכים. יש אדרנלין של חווייה משמעותית משותפת. 3:00. הולך לישון. ב- 5:00 מתעורר – אדרנלין. מחליט לעשות את המדיטציה של 6:00.

אין ספק – סדנה חווייתית. קבוצת של קרוב ל- 200 גברים ונשים, פרטים אנונימיים, בשעה מאוחרת, לבושים גלימות בורדו, נוטפי זיעה, מותשים, שנלקחים לקיצוניות פיזית ורגשית שצעקו עליהם, וגם כאלה שלא, שחודרים לתוך ה- space של המשתתפים תוך הסתכלות חודרת בעיניים והחזקת ידיים, ומכריזים בהתכוונות הכרזה דרמטית שבהקשר אחר היא אולי פאתטית, מייצרת אחווה, אינטימיות ואנרגיה מרגשים.

חמישה ימים. הולך הרבה, אוכל טוב ובעיקר נכון, נח, בין 12:00 ל- 13:00 כמאתיים איש רוקדים כל יום למוסיקה משתנית ברחבה – osho grove. כל אחד לעצמו. קיום האנונימיות מאפשר מימוש אינדיבידואליות בהקטנת ההתנגדות והציפייה האישית לשמירת הסביבה על ההתניות הקיימות, ומעודדת הרפיית השמירה על ההתנהגויות האופייניות. הרבה זמן למחשבה עצמית. ניסוחים, רעיונות הזויים, בחינת מצבים, סדרי עדיפויות. מרוצה שמשקיע בעצמי.

מה שפוגם במסאג' לראש הוא צידו השני, התנאים הגשמיים. החווייה של עשיית הפעילות בהודו. התנאים המחורבנים, הניקיון הבעייתי מחוץ לאשראם הופכים את החווייה למורכבת יותר מאשר אם היתה מנותקת, נניח ב- Oregon כפי שאכן היתה לפני שגורש מארה"ב.

מתפנק בכמעט כל מימד. הקצב אכן משתנה. איטי יותר ואולי מסונכרן יותר. אולי לא. קלאב מד(יטציה) אם אפשר להשתמש במשחק מלים נמוך לתאר מקום שמאפשר במשמעת שמכיל, במיקומו הגיאגרפי המסויים, נגיעה בעצמי, גם בתודעה.

16.1.04

Pune – Goa

 

הוכחה לקיומו של הצל

הנסיעות הציבוריות נעשית בלילה. ביום, הכבישים עמוסים באופן שמקשה לנוע.

כשיוצאים מהעיר, התאורה מקבלת מימד נוסף. האור הוא כאילו לעצמו, ולא להארת נושא אחר.

ישנם אנשים ועצמים הנתונים לחסדי תאורת שמיים, או לתאורת חסדי השמיים. הם, חסרי ערך. לא אומרים דבר.

ישנם מי שמוארים בנורת 60 וואט בודדת, כתם סהפהפ, שכן אי אפשר לכנותו צהוב, כאילו אומרים "אני פה. סליחה".

ויש את הניאונים. אלה זקורים, בהתרסה מעלה, ניצבים, לא מאירים דבר, רק מצהירים "סליחה! אני פה!" כתכשיט שנועד לתת ערך לעונד אותו והפכו את העניין כשלעצמו בהיותו ליד העצם.

והצל? האחריות לקיומו מוטלת על העצם. לבדו.

עם טרודי, גרמניה, עובדת סוציאלית, מבוגרת ממני, מייצר קרבה פרקטית מיידית. אנחנו באותו אוטובוס מפונה לגואה. היא מסבירה לי, אחרי שהקדימה שאלה 'אם היא יכולה להיות אינטימית אתי' שהיא במצב של אישה כל 30 יום. 'יופי' אני עולץ בשמחתה, 'אם אחתים את הפד' היא משתפת, 'יהיה לא טוב ועליך להתריע אם אכן זה מה שקורה'. 'מצויין' שמחתי גואה, מתוודעים שמית, מעדכן אותה בשורשים הגרמניים של שמי. בנדיבות היא מציינת שמזהה בי אלמנטים גרמניים. 'יש בי רק מצד אחד, וגם זה לפני מאות שנים, ובכלל במקום השם הייתי מבכר את הסדר והמשמעת'. 'אכן' היא מאשרת 'היתרונות הגרמניים'. היא מחווה את ידה אופקית על חזה, 'עד לכאן' לא ברור לי אם מתכוונת מלמעלה או מלמטה 'אתה נראה כמו German Baker' היא קובעת. 'yah yah' אני מאשר ושמחתי גואה לשיאים חדשים.

היא מפתה אותי לרכוש vora מטוגן- פולי חומוס ואפונה אפויים. משלם עליה ומסמן לה בפטרונות על הסיטואציה. 'אני שמחה שאתה איתי על הנסיעה' היא מציינת. 'גם אני' מתוודה בכנות וללא פירוט, ומוסיף 'שאת איתי'. 'למה אתה שמח שאני איתך' היא מבררת. מביאה לביטוי את אישיותה הקונקרטית 'כי את מאפשרת לי להביא אלמנטים מאישיותי, במובנה הרחב, לביטוי' אני משיב. “oh yah yah" היא שמחה. ששה שבועות באשרם שלה,שבועיים בשלי.

בשלב כלשהו בנסיעה, אני עורף את צווארו של בקבוק קולה שמוצא, משתין לתוכו, ומשליך אותו החוצה, וזאת כדי ללמוד, שכמה דקות לאחר מכן עוצרים. האוטובוס מעט מתקלקל, עוזר הנהג צולל תחתיו לקרבי המכונה העתיקה והמנוע חוזר לחיים. טרודי מבקשת שאפרוש את שמיכתה באופן שתוכל להתרוקן מאחוריה כמסך. פרסתי, ואף הפניתי באבירות (האמת – סתם לא נעים להסתכל) את ראשי.

17.1.04

Goa; Arambol, Anjuna

יורדים ב- Masupa. כתריסר הודים עטים עלינו בהצעת שירותי הסעה לאן שנחפוץ. מי בפיאט ייצור מקומי, שנראית מהסיקסטיז מבחינת עיצוב ומעיכות ולמעשה בת שלוש שנים, מי במיניבוס קטנטן, ומי בריקשה. טרודה מתלבטת. לוקח את האחריות על יצירת הסדר, ושואל בסמכותיות של בעל המאה, מי מציע איזו מרכולת. פונה לכל אחד מהם, מקבל תשובה ברורה על רצונו, תשובותיהם מהוות את המיקוח ובוחר בבעל הפיאט שפנה ראשון.

מקרטעים, כולל עצירת תיקון קלה, ל- Arambol, חוף של מבינים – אין מסיבות, אבל יש שקט שמאפשר למתבודדי יוגה ואוכלי הסמים את השלווה והאנונימיות לדבוק במעשיהם ולעשן עצמם לדעת. גם למעטות המתעקשות לחשוף חזה – שכן הפעולה אסורה ובבחינת טאבו בהודו.

נוחתים במסעדה, שהיא המרכז, שומע "מיסטר דיקמן" מרים את הראש ורואה את מ’ משקיף עלי ממרומי הקומה השניה של הבית מעברו השני של הכביש, שם יש לו חדר. מ' יורד, אוכלים ארוחת בוקר, עושים סיבוב, מ' סובל במסע, ואני מבין שב-Anjuna, 25 קילומטר מכאן יש יותר חיים.

התנתקות

מדבר עם פנינה, ראש צוות שעובדת איתי בפרטנר. בפתיח ישנה ההתנצלות הכאילו מתבקשת שמפריעים לי בעניינים שאינם ממינם במקום לא לעניין. מספר לה, שחבר פרלמנט הכריז שבחמש בבית, הוא מתנתק מכל מה שקשור לעבודה. הפעלתי על עצמי וחשתי אי-נוחות חזקה – אני לא. שאלתי עצמי איפה טועה. לאחר הוויקאנד הבהרתי לעצמי, שאני את העבודה שלי אוהב.

שוכר אופנוע כמעט חדש, 150 סי.סי. מעלה את טרודה, ומגיעים ל- Anjuna. יותר גדול, מסחרי ומתוייר. משאיר את טרודי במסעדה, אומרת שהקצב שלי מהיר לה. חוזר אליה אחרי כשעה עם חדר מדליק במחיר סביר.

טרודי מספרת על ההורים, האחות הלסבית, על מחלת ה- tbb או משהו המקננת בה, עצמות, תורשתי, לא מאפשר לה להביא ילדים. בת 46. דומה ויזואלית, מבחינתי, לדודה סופי, אשתו של דוד זיגי, כמו שנצרבה לי בילדות. גם הגילאים דומים של הזיכרון של דודה סופי, עם טרודי כעת תואמים. לא התחתנה, חיה עם מישהו, שוקלת אם להיפרד. מדווחת בקונקרטיות של מי שמודע ומתחזק את מגוון צרכיו שלא מקבלת מין די צורכה. מתייעצת אם ליצור קשר עם ה- Indian lover שלה מניו דלהי. בעצם, מבררת גם את הזמינות שלי לנושא. מספר לה על מצבי המשפחתי. שואלת אם אני בוגד, ועונה שהיא כן. מבהיר שאין מצב ולא מפרט לא את הסיבות וממילא לא את קדימותן – לא בטוח שאני, במצבי, מסוגל, אין לי כוונת חיפוש, והכי חשוב ואמיתי- זה לא אני זו היא. לא איתה.

משוחחים רצינית על 'מאיזה מניעים' היא כוללת בבקשתה לקבל מידע ממקומיים, בשאלה את התשובה הנכונה. מעלים שזו ציפייה מלווה בתקווה למימוש. אני משתף אותה, שלא כדאי לכלול את התשובה בשאלת מידע. בטח למקומי, שכן אז קיים הפיתוי מצד העונה למענה שגוי בשם הריצוי, הנוחות, או אי הידיעה. מציע, שלאחר שמקבלים תשובה אחת, יש להמשיך לשאול שאלות מתקפות עד שמקבלים תשובה זהה – שכן מידע נכון הוא יחיד ולמידע לא נכון/מדוייק גרסאות אפשריות. הבטיחה, לעצמה – אני מה'כפת לי אני, שתימנע בעתיד.

חוזרים ל- Arambol, שואלת אם אכפת לי שתהדק את רגליה סביבי. אם נוח לה, לי – אין בעיה. גם לא יתרון שלא לאמר פתרון. הידקה. נפרדנו ליד החדר ששכרה, בחום רב. סיכמנו שהיו אלה אמנם 20 שעות, מאוד דחוסות, משמעותיות ומעניינות. לשנינו.

למחרת נוסע להחזיר את האופנוע. בסיבוב על החוף, רואה דמות מרחוק מנופפת, מתקרבת ואף צועקת. לא מתכוון, ואפילו מיותר, אבל פוגש את טרודי; הרי נפרדנו כמי שלא יתראו יותר. לעולם. שוב כמה מילות סיכום של מי שמילות הסיכום הקודמות שקעו וקבלו משקל נוסף; חושבת שאני בעל נהדר ואב נפלא, הנדתי בספקנות, בתיאוריה. מיצינו.

חזרתי לחדר של מ’ השוטר, בחדר לידו שוכב מטייל צעיר שהתחכך עם הרצפה, שריטות רבות ועמוקות, שהתחממו יחד עם החיכוך, ולאחר כמה ימים של טיפול לא נכון גם הזדהמו. בהמשך מתכתב אותו במייל, ושלושה חודשים מאוחר יותר מביא אותו לעבודה בפרטנר.

כולם במסעדה למטה. מעביר איתם שעתיים, ומתחיל להפיק את הנסיעה, בתשלום, חזרה ל-Anjuna. יש נהגים המבקשים 300 רופי, החשובים 400, ומפריזים 450 רופי. שקלתי לתחוב לישבן המפריז והחצוף ניאון. הוא מסביר לי שכעת יום ראשון אחר הצהריים, ואין עניין לאיש לקחת אותי שעה לכל כיוון כאשר את הדרך חזרה יעשה ללא נוסעים. ממשיך ללכת ברחוב הראשי והיחיד בכפר, שואל מישהו כמה, נענה 300 מציע 150, 200 הוא אומר, באופנוע. חשבתי שצוחק עלי. החווה בידו על אופנוע מדגם ששכרתי כמה שעות קודם. מציע 120, הוא 175, ואני מסכים ל- 150 בתנאי שאני אנהג. עכשיו הוא חושב שאני צוחק עליו. משכנע אותו, הוא הולך להחליף מכנסיים, והופ'לה קופץ מאחור, כשאני מרכיב. בדרך שומעים צפירה של ג'יפ שעוקף אותנו, כשהמוני הודים מנפנפים מתוכו – 'המשפחה שלי', מסביר לי 'בחיים לא יאמינו לי שהתייר ביקש שירכיב'.

19.1.04

Masupa to Hampi

יוצא מהעיר לכיוון Hampi, באוטובוס, כ400 ק"מ, 14 שעות. ישנה התחושה של הפעם האחרונה שעורך טיול ממין ובקצב הזה. מקווה שלא, אבל התחושה מבעירה את הטורים. הקצב כמו שצריך, מהיר, פיסית מרגיש מצויין. בבוקר רוכש ממשרד נסיעות בחוף צפונית ל-Anjuna, Vagatur, מהזונה, הודית צעירה ואינטליגנטית כרטיס Masupa-Hampi. מבקש sleeper יחיד, כדי לא למצוא עצמי עם עוד מישהו, ועליון. היא נותנת לי מקום 1a. מברר אם זה לא המושב הראשון הקטן, והיא משיבה בנחרצות ש"לא". רוכש להתכנסות בשש יציאה בשש וחצי.

מגיע לנקודת הכינוס בחמש, משאיר את המוצ'ילה בגלידריה המקומית, עושה סיבוב, אוסף את התרמיל, ופוגש מלא תיירים המתכנסים לשש וחצי. אין אוטובוס. יותר מדיי תיירים. מגיעים שניים. נהייה בלאגן, איזה תיק הולך לאיזה אוטובוס ומה עם רישום המקומות. מאתר את ה- 1a שלי ומגלה לחרדתי אך לא להפתעתי את ה-אין-סיסטם של הודו; חצי אורך. נפילה גדולה יותר מכסא. מסתדר עם הסדרן לקבל את ה- sleeper מאחור, והופך שמייח ככלה ביום חופתה לקבל סליפר מרווח.

כעבור כחצי שעה של נסיעה בין חצרות הבתים, מגיעים לעיר הבאה, שם עושים קונדנסציה של שתי המכוניות לאוטובוס שלי, אני מוסט לסליפר המרווח שלימיני, שם מחכה לי Tim, הוולשי מקסים, שחיוך חתן ביום חופתו נסוך על פניו ומסתבר כלהיט. האיש מקסים, בן 40 נאה ביותר, עוסק חזק בספורט, משעשע, ממנצ'סטר, לא מבין בכדורגל, משחק רגבי, עובד בגרסה הגברית של אחות חדר ניתוח – nurse, ומקל אך במעט את עוצמת הסיוט. העצירות היו מעטות וארוכות מדיי. אווירה נהדרת עם טים, אבל קר לי, מת להשתין, אין דרך. הנהגים מעשנים בשרשרת והעשן עליי, שכן קרוב מדיי והתא סגור, ומרגיש ש'סיגריות חונקות' מקבל משמעות עם רובד נוסף. לא מצליח לישון. מתבאס מעצמי שמזכיר לעצמי כמה מחבריי ש'אוהבים עצמם באופן פיזיולוגי'.

מקבל שלוש החלטות אסטרטגיות:

  1. לקנות device שיאפשר לי לכתוב גם במצבים כאלה.
  2. לטוס לVaranasi.
  3. אני עם אוטובוס גמרתי, בלילה, רק עם רכבת.

בHampi יורד מהאוטובוס וטים נעלם לי. לא נורא קורה הרבה. חוצה את הנהר בסלסלות קש שמכילות עד 8 אנשים על ציודם ומשיט- 10 רופי לשייט של 50 מטר, לכיוון, ששם מתרכזים הישראלים.

מתאפס על חדר, פוגש את מ'. עושה הליכה ארוכה מסביב בין הכפרים, רואה חיים בסיסיים כפריים שלא לומר עוני מנוול, אבל מראות שאינם קשים כעוני העירוני שדבק כמו ריח רע. אולי בגלל שבעיר נראית האלטרנטיבה ובכפר הומוגניות העוני בולטת פחות.

מעלה על עצמי את התרמיל ומגלה שחגורת שעון ה-swatch נקרעת מחיכוך רצועת המוצ'ילה. חגורת מתכת, חיבורי הגומי התייבשו. ואז, במקום לזרוק את השעון, 5 שקלים הוצאת חוליה, 20 שקלים רכישת שעון חדש, תיקון רצועת שעון חדש, עוד 6 טיפול בקריעה, ועוד 30 שקלים הוספת חוליות בהמשך בתאילנד. וההתעסקות. אין, השיקולים במקומות כאלה הופכים אחרים. ישנם המון דברים לקנות. לא רוכש כי גם אין היכן לשים אותם במהלך הטיול, וגם בבית, הרכישות הם מחוץ לקונטקסט, ודינם ייחרץ.

ב- 150 רופי ועוד 50 לדלק שוכר טוסטוס מעאפן. אוכל צהריים, עובר בחדר, פוגש את איתי אורלין, אומר לו שהוא דומה לרובין וויליאמס, הוא מאשר שנאמר לו בעבר, ומצטרף אליי לסיבוב האגם ובמקדש הקופים. האגם ושדות האורז בדרך יפים ביותר ונראים לקוחים כמ-National Geographic. אני קורע את הטוסטוס הצפלון במשקל חורג במהירות מקסימלית בדרכים משובשות מאוד.

מתחת למקדש הקופים אני מגלה שהמפתח נשמט מחריץ ההצתה. פאק. מטפסים 600 מדרגות בגובה משתנה. שובק. ארוחת הצהריים מקבלת משקל וטעמים נוספים, ומנהל עימה משא ומתן האם תצא החוצה. למעלה נוף מדהים, כאשר בדרך קופים המאיימים לחטוף כל דבר אפשרי.

****************

איתי רוצה להישאר עוד שעתיים לשקיעה. פתאום, רואה את טים ה- nurse, מגיח. אני מעדיף לרדת. טים מצטרף. מצליח להתניע את הטוסטוס ללא מפתח, עושה לטים סיבוב באגם, ומרגשות האשם על המפתח מחזיר את הטוסטוס בסך הכל לאחר 3 שעות ועם דלק, כפיצוי. הולך עם טים לצידה השני של העיר למקדש ידוע שטים היה שם בבוקר – שוב שייט בסלסלות הפעם 5 רופי כי אין תרמיל. מרחק שעה הליכה. מאוד נהנה עם טים, יש לו בת בת 15, יש לה דואר אלקטרוני, לו אין. הוא לא בעולם הזה בכלל. טים ממתין לי בחוץ. 250 רופי כניסה, כניסה, אני מצלם מבפנים. עושר גרפי וארכיטקטוני אמיתי ולא מפיל אותי. האנשים שם יותר. מצלם. לוקחים ריקשה חזרה להמפי. נפרדים בחום. בהמשך הערב אכתוב מייל חביב עם ד"ש לבתו שמייד מחזירה לי בחן.

נכנס לסוכנות נסיעות כדי ללמוד את החלופות האפשרויות להמשך הטיול. ברמת התכנון רציתי להיות בשני המקומות, Pune ו Varanasi. מכיוון שבפונה כבר הייתי, השאלה איך מגיע לורנסי, ואיך יוצא מהודו. Hampi כאילו בטבורה של הודו. כרטיס היציאה לתאילנד הוא ממומבי, מערבית צפונית מערבית. לכן, נראה נוטה להמשיך את התנועה בניגוד לתנועת השעון, לעלות צפון מזרחה לכלכתה, לנוע מערבה לVaranasi, אגרה רג'סטן וחזרה למומבי. לביצוע אפשרות זו אופציה אחת היא הטלטלות 40 שעות ברכבת לכלכתה. אפשרות שנייה היא טיסה, 230$, אך רק אחרי 14 שעות נסיעה ברכבת לשדה התעופה. מחליט לטוס שכן הרכבת לכלכתה צריכה לעבור דרך הידרבד, והתנועה מכאן להידרבד היא רק בימי שני ורביעי. אין לי רצון להמתין. סוכן הנסיעות יעיל ופיקח ביותר. נראה לי אפילו פיקח מדיי מכדי לעשות איתו טרנזקציות שמשמעויותיהן הן מאות דולרים, ככרטיס טיסה. מחליט לזנוח את התנועה מזרחה, ולעלות עם כיוון השעון, מערבה למומבי. משם אעלה ואנוע מזרחה לכלכתה. המשמעות – אובדן כרטיס היציאה ממומבי, רכישת כרטיס חדש לתאילנד. מתנהל כשכל האופציות פתוחות, כדי שאם ארצה אוכל לחזור למומבי ולממש בכרטיס.

הולך מהמשרד לעשות אינטרנט, ואחרי 8 בערב עולה שוב על הסלסלה לעברו השני של הנהר. הפעם, בגלל החושך, היצע קטן וביקוש קשיח עולה, 15 רופי, כשקודם 5, ובבוקר 10 – תוספת תרמיל. כוחות השוק עובדים גם במקום שהשוק מתפעל מתפקד במתכונת שהמושג 'שוק' הומצא.

בחצר האכסניה פוגש את איתי, ששולח אותי לאכול ב- Little Italy. הולך, מזמין, מתלבט ומברר מה יהיה מהיר יותר להכנה בין שני מאכלים, כי מאוד מאוד רעב, ההזמנה אובדת ושעה אחרי מקבל את לזנייתי המחוצלת.

פוגש את אודי רמר, החבר של איתי. מהזן של המוברים האיכותיים מניו יורק. מדברים ברצינות. כיף. מדי פעם מישהו מצטרף. ע', קיבוצניק בן 32 מרמת השופט שוטח את משנתו הסדורה, או אולי סידר את משנתו השטחית על רוחניות, חשיבות ההווה, נטישתו את החיים הפיזיים, החומריים, באהבה הוא משלם את המחיר הכבד, מבחינתו – שווה את זה. אני מנסה לשאול בעדינות במה העבר היה כל כך קשה, שמביא לוויתור מהותי וחזק כל כך על העתיד. אודי שמגלה התנגדות עקרונית לבדיקות האיידס בפונה – לא נראה לו מוסרי, מה יקרה אם יגלו למישהו איידס, 'עוד חס וחלילה לא יתנו לו להיכנס' אני משיב בהומור נחות, מגלה פתיחות והבנה לתהליכים של ע'. מבחינתי בזאת תסתכם המרידה באימו הדומיננטית לפני שתשלח אותו להסתפר, וללמוד ראיית חשבון או רפואה. בין היתר, מבקש מאיתי לבחון, האם יש משהו ברעיון שיש מי שחיים על גריד וסדר מאובחנים, שמשדרים החוצה את ההשגה המינורית שלהם על מסגרת הסדר, שכאילו לא ייתפש לגנותם ועושים זאת באמצעות לבושם או תספורתם, הכאילו לא שגרתית.

שערות הנפש

ק’ אומר שהוא לא אוהב אנשים שמשחקים עם השיער שלהם. אלה עם השערות הארוכות, הכאילו פרועות. אלה עם השיער הארוך והמקליש. מה ההצהרה שלהם? האם לפחות בחלק מהמקרים זו הצהרה של מי שהסדר הסביבתי עוטף אותו באופן שצריך להצהיר שיש לו השגות על כך? האם משתמש בשיער ככלי ביטוי זמין בכל עת, אפקטיבי בהיותו נראה, זול, מיידי, (אולי) מוסכם ושאינו מחייב שכן מאפשר תיקון וסדר במיידי? אמנים, מוזיקאים, שחקנים, אנשי מחשב ששולטים בטכניקה וצמודים לזרמים, מגמות, תכניות שמצריכות לימוד משמעת דיוק ונחישות אולי מצהירים בדרך זו ש'בכל זאת אנחנו רוצים שהרואה יידע שמסגרת מסגרת, אבל יש לי בעיה שמישהו יחשוב שהמסגרת מכילה את כולי, ואני בכל שולח רגל מחוץ לשמיכה, ופורץ את קיומה?'

למחרת פוגש את אודי שוב. מצביע על ישראלית ששנינו רואים לראשונה. שואל אותו באיזה מידה יש מתאם למידת היופי שאני מייחס לה למידת תפישתה את עצמה ככזו. שואל אותו אם הוא רואה את האיכותיות שבה. אודי מאשר שרואה. "לך, נסה להתחתן איתה" אני מייעץ לו. האיש לא מתבלבל, מה איכפת לו, אני הפסיכי, פונה אליה ואומר "הוא" ומצביע עליי "חושב שאנחנו צריכים להתחתן, מה את אומרת?" היא מחייכת ואומרת שמאוחר מדיי, נשואה. וכתשובה לתהייתי, מכיוון שהיא כנראה מיומנת וגם מודעת לאיכותה היא מודה על המחמאה. "זה שלך, הרווחת ביושר" אני מחזיר לה. אמרתי לו, שעל כאלה אני אומר במרכזי הערכה לנציגים בפרטנר, תביאו אותם גם אם פחות טובים במימדים הנבדקים האחרים.

נפרד מאודי, ומ' מלווה אותי לעיר. מקבל את כרטיס הרכבת ששילמתי אתמול, משאיר את התרמיל בסוכנות הנסיעות והולך לטייל. רוכש מחברת, קוקוס, מים, שעה אינטרנט, נפרד ממ', הפעם ברור לי שסופית עם בקשה שישלח ל מייל שיגמור את הטיול. הוא לא נהנה, אלא שורד. הוא איש של סיסטמה וההנאה היא מרכישת המידע על קיומה. הסיסטמה בהודו מאוד קלושה. האין סיסטמה הוא חלק מהותי מהשהייה בהודו. זה אולי לא מהנה, ואולי בעצם מאפשר הנאות מסוג אחר. אין הנאה בלחפש אותה ומה שמוצאים לא מספק כסיסטמה. אין במ' את מידת הרומנטיות שייהנה מהבלגן. אומר שידרים או שיצפין לנפאל. ארבעה שבועות לאחר מכן כותב לי מייל ממרתף ביתו. ההפתעה שלי היא מהעובדה שזה לקח כל כך מהר.

מתכנן לנסוע באוטובוס של 5 רופי ומתפתה לריקשה של 50 למרחק של 15 קילומטר. לא מפסיק להתפעל עד כמה מועט הערך המיוחס לזמן.

בנקודת זמן זו אני חש בתוך הטיול ברובד נוסף. אולי בגלל שבתחנת הרכבת, אולי בשל העובדה שאני עם חמישה בריטים – לא ברור. חובר לראסל (שם פרטי) ג'והן מווילס. ילד רגיש ומתוק עוד לא בן 20. מטייל על תקציב במיוחד נמוך חמישה חודשים עם תרמיל גדול, אחד קטנטן וגיטרה שסוחב מלונדון כבר חמישה חודשים ועדיין שלמה. שומרים האחד על הציוד של השני ללא דיבור ממשי. הוא ממשיך אתי למומביי, משם יסיים ללונדון. לאחר הלילה מתהדקים הקשרים ומתחילים ממש לדבר. בהמתנה מספר לי על מלון טאג' מאהל במומביי שהוא אחד המפוארים בעולם. אומר לו, שאם נגיע אזמין אותו לקפה שם.

23.1.04

Mumbai

מגיעים לרובע קולבה הדיזנגוף של מומבי; מקומות בילוי, מסעדות, בתי קולנוע ולשם מתנקזים הזרים. הבחור נעול על Salvation Army, ומאוכזב להתעדכן שמיטה בדורם – חדר שינה של שישה עד שנים עשר אין בנמצא. לוקחים חדר משותף שבו השירותים לא מתפקדים, מים חמים אין מה לדבר, והמים הקרים מזרזפים גם מהברז הסגור. אבל יש ארוחות בוקר בסיסיות ביותר. ראסל שומר מאוד על עצמו הן כספית והן על מה שרוכש, מה שאוכל ומה ששותה. הרבה אנרגיה הוא מתעל לתחזוקו.

הולכים לאכול thali מצויין, עושים סיבוב בין חנויות קולבה – נהנים מקפה אמיתי וטוב בBarista. ביום שישי הולכים לשוק הסיטונאי. מאסות בלתי נתפשות של שוק מסחרי, מאות דוכני בדים, אינסוף חנויות בגדים באותו נושא, האחת ליד השניה – איך מישהו יודע להעדיף חנות אחת על אחרת? כנראה בשל התשובה לשאלה זו בפתח כל חנות או דוכן, יש משטח עץ עליו מזרונים שנפרשים עם פתיחת הפעילות ובעלי הבית שרועים על המזרונים. ממתינים. אולי מחכים. לא ברור.

לא מצליח למצוא משרד נסיעות שמטפל ברכבת. מבחינתי – גמרתי עם האוטובוסים, ניסיונות שהלכו והורעו; חוסר היכולת להשתין והסבל מכך לעומת יעילות הרכבת וזמינות השירותים שם – מבחינתי, הבחירה ברכבת מתבקשת. מברר היכן האוטובוס למשרדי הרכבת. נענה על ידי הודי מטופח מאוד שפורש עלי חסות, וכשעולים לאוטובוס הוא אף מתעקש לשלם את שלושת הרופיס למחאתי. בבנין המשרדים הביורוקרטיה ההודית במיטבה, על כל חלון רשום באיזה שעה הפקיד בהפסקת אוכל. רוכש כרטיס בתחינה ולחץ לAhmadabad ומחלקה ראשונה משם לUdaipur. חוזר לקולבה, רואה מספרה ועורך תגלחת כוללת.

בערב בMing, מסעדה סינית, אוכלים (הרבה) יותר מדיי, שותים בירה, וראסל מופתע מ- 1150 רופי חשבון, מבחינתו עלות יומיים טיול. מציע לממש הבטחתי לקפה בטאג' מאהל. המלון אכן מדהים – ככתוב במדריכים, אחד המפוארים בעולם. במקום האקזוטי בעבור 24 שקלים מקבל קפה מחורבן להפליא. את שלי לא הצלחתי לסיים. במשוב, שולח אותם ללמוד מבריסטה. צילמתי את ראסל בכמה כיוונים. עושים סיבוב בשוק, והולכים לישון. קיבתי האהובה משלמת בפעילות פי ארבעה את הארוחה המופרזת. למחרת, עורך סיבוב נוסף עם ראסל, נפרד ממנו במלים חמות, הוא מלווה אותי עד למונית. קשר משמעותי ורב ערך, גם אם רק בנקודת הזמן המסוימת הזו.

28.1.04

Mumbai – Udaipur

 

הטמעות בנוף

מזכיר לעצמי את אבא שלי. כנראה שסימן לזיקנה כפי שאמר Bernard Show, הוא זיהוי בהתנהגותנו את הדמיון להורינו. בטיולים המשפחתיים היה לבוש באופן ייחודי בגרסה המזרח אירופאית בבז' של כובע הבייסבול. אני, כמוהו נטמע בנוף כמגדלור זוהר באפילה; לא לבוש כהודי, בטח לא כמטייל, עם המכנסיים העירוניות, הטי-שירט של ניו יורק, נעלי,New Balance שחורות ומעל כובע בייסבול הונדה אדום שחור, מטונף לגמרי.

עולה לרכבת לAhmadabad. שם אחליף לזו של רג'סטן ל- Udaipur. אחרי שעה וחצי של נסיעת ישיבה מרווחת ישנה הצפה של אנשים פנימה. מקומות הישיבה הפנויים נתפסים. כעבור עוד שעה, עולים אנשים בכמות שהמעברים נחסמים. ממתין בתקווה לתחנה הבאה. כמות היורדים זניחה, העולים מבהילה. על מושבים של שלושה נוסעים יושבים ארבעה. בזו שלאחריה עומדים בין המושבים חמישה. נחשף למבע פניהם הטראגי של מי שנשאר על הרציף. לדעתי חלק גדול מהאנשים לא משלם, ובשל הצפיפות יחד עם תנועת הקבצנים נמנעת מעברם של הקונדוקטורים. לא מעניין את מי שנמצא לידי מה אני עושה, הם פולשים כל הזמן לטריטוריה ולפרטיות. יש שירותים, כבודם במקומם מונח – אי אפשר להגיע אליהם. מלכודת.

לידי יושב סוכן הפצה של Toshiba שנותן פרשנות אינטליגנטית על תנועת הרכבת, חייו של בורגני אינטליגנט בן 29, עניין המעמדות, הפוליטקה ואספקטים תרבותיים נוספים. מרתק על אף שמת להשתין. רגעים כאלה זה מה שעושה את הטיול למה שהוא. הנסיעה במיוחד עמוסה שכן, שבת, וכולם נוסעים הביתה לחגוג את יום העצמאות ההודי. באוטובוס אני צריך להתמודד עם האי-נעימות של הבקשה לעצור. ברכבת זו אין את הדילמה. אין עם מי לדבר, אם לא מתחשבים בעובדה שנהג הקטר כמה קרונות קדימה, ואין לי דיבור איתו. 8 שעות שלא יישכחו. החשש מחוסר היכולת היכולת להשתין עם הצורך ותחושת המחנק מצפיפות היתר נתנו לי הרגש של או-טו-טו-קלסטרופוביה שבקושי נשלטת. הנסיעה הראשונה באוטובוס היתה קצרה ונעימה, השנייה ארוכה וסבירה, והשלישית סיוט, הפאטרן הזה חוזר על עצמו ברכבת.

בAhmadabad מחליף רכבת, הפעם בהפרש של 30 שקלים נוסע במחלקה הראשונה. החיים שוב נראים סבירים, ארבעה דרגשים בקיטון (- זו המילה לחדר ברכבת?).נסיעת לילה ונחיתה בבוקר בUdaipur.

25.1.04

Udaipur

את מי מחזק?

רואה את ההטפות הדתיות. לא נמנע מהתחושה שרואה את חזי, חבר נעורים שהתחרד ונמצא בתהליך התחזקות מתמשך. כשהוא מדבר על הדת, לכאורה, אני הוא המען לדברים, אך את דבריו הוא מכוון למעשה פנימה, לעצמו ולהתחזקותו.

אודייפור נמצאת על גדות אגם מלאכותי יפהפה שמהווה סמלה של העיר. כל המלונות באודייפור מתאפיינים בשני דברים: במסעדה על הגג המשקיפה על האגם, ובהודעה, ש'היום בשבע וחצי בערב יוקרן הסרט ג'יימס בונד אוקטופוסי,.' כל יום, בכל המקומות. בטח התקווה כאן היא לסרט נוסף שיוסרט בלוקיישן, אולי יהיה מבחר בין שניהם. השאלה היא של מי התקווה של התיירים או המקומיים. בתוספת הפירוטכניקה והסגנון האופייניים לסדרה, הצפייה בסרט בהודו, במקום עשייתו, מכניסה מימד נוסף להומור המאפיין את סרטי בונד.

הנאות הטיול

כשמברר לעצמי, ממה נהנה אין ספק שבטיול קיימת תחושת ההישג. עצם קיום הטיול וההתנהלות בו. אולי ההנאה העיקרית. כניסה לקצב פעילות, פעילות שמביאה את המאפיינים האישיותיים, החופש במימוש היכולת לאבחן לבחור ולנהוג באופן שמביא את הרצון שלי לידי ביטוי מול סביבה שהיא מספיק רחוקה שמידת הצורך בהתחשבות בה פחותה מהשגרה. יחסי פעולה-תוצאה של התנהלותי מקבלים מימד פשטני וישיר יותר – מה שארגנתי, זה מה שיש.

סוג כזה של טיול אומר התחככות מסיבית בסיסטמה, או העדרה, מה שטיולים מאורגנים או מתוכננים מקטינים.

העיסוק במסע מהווה פלטפורמה לרדיפה אחר תכנים וחוויות, מפגשים אנושיים מורכבים, מרתקים, מעשירים, כאלה שלוקחים למחוזות לא שגרתיים. נוף? אתרים? היסטוריה? מנוחה? בעדיפות הולכת ופוחתת עד זניחה.

ברחוב הראשי בעיר העתיקה, מול האכסניה שמשתכן בה ממוקם בית קפהGerman Bakery שמפנה אותי עם קופון למסעדה שבבעלותם. מי שמגיע למסעדה עם הקופון זוכה למשקהon the house. בצהריים עובר בקפה, שואל איפה המסעדה, וכדי שדעתי לא תשתנה או חס וחלילה תוסח מוצמד אליי ילד כבן 11. לאחר הליכה של כ- 10 דקות במבוכי הסמטאות, שנראית לי מופרכת לחלוטין, מגיע למסעדה, שבחיים עם הסבר, מפה ומצפן לא הייתי מגיע אליה לבד. נכנס – המסעדה ריקה. מעיין בתפריט, מודה וחוזר לבית קפה. יושב לכתוב את הפרק הקודם ביומן, כשהמוכר ניגש אליי ושואל אם איכפת לי להשיב לו בכנות, ורק אם לא איכפת לי, הוא מקדים, הוא רוצה לשאול.אותי שאלה. "שאל" אני מסכים. "תגיד" הוא אומר "הלכת עד המסעדה וחזרת אלי כדי לאכול, אפשר לדעת למה?". "כן. אני לא נוהג לאכול במסעדות בהן אני הלקוח היחיד". "אבל" הוא זונח את סטאטוס המראיין הבלתי תלוי, ועובר לבעל עניין אגרסיבי בחזות מתונה, ובכך חובר למי ששואל שאלות, ובעצם מבקש להביע את דעתו "האוכל מצוין, למה לא נתת צ'אנס למסעדה?" "כשאני הולך לאכול" אני מפרט כמה ממנהגיי הנפסדים "יותר מטיב האוכל חשובה לי חברת הסועדים האחרים והאווירה".אני סוגר חשבון עם הברווז המארח בימי שישי את הפרלמנט ומציע אוכל מחורבן, וכן קפה ויאלה, היקר מדיי. "אבל זה בדיוק העניין" מתנצח איתי האיש הנבון ותופס את פוזיציית הילד במודל היחסים הורה-ילד וזורק עליי את האחריות "אני מחלק את הקופון כדי שאנשים יגיעו לשם, כי יש אוכל מצויין, אתה לא נותן לי צ'אנס וזה עולה לי בשתייה חינם". "שמע" אני מבטיח "תביא לשם אנשים, ואני אגיע, אפילו ללא הקופון."

שוכר אופנוע, 300 רופי ועוד 120 דלק, נוסע 10 ק"מ ל- Monsoon Palace, ארמון מפואר בתוך שמורת טבע על פסגת הר תלול, עם דרך גישה של פיתולי נחש חדים. תחזוקה המקום מסתכמת בניקיון כפייתי, תחזוקה גרועה, נוף מדהים וראות אביכה. הערך בנסיעה הוא בעיקר במעבר בין כפרים מקומיים ואין כיתוב אנגלית.

27.1.04

Pushkar

קונה כרטיס אודיפור-פושקר. מגיע למשרד היציאה ב- 10 בערב, נראה לא טוב. זה מתחיל שהקביעה עם נהג הריקשה שהביא אותי מהרכבת למלון שלשום, שהראה לי ספרי המלצה על אישיות יוצאת דופן ושרות מלכותי, לא מופיע לקביעתנו. במשרד חברת האוטובוסים מבקשים ממני להמתין למועד יציאת האוטובוס. כשהמועד עובר, ניגש לברר ומנהל התחנה מעדכן אותי שיש תקלה- הנסיעה לפושקר בוטלה עקב היותי הנוסע היחידי, ובמקום זאת יעלה אותי על האוטובוס ל- Ajmar. 11, קילומטר 10 רופי, מנחם אותי המנהל. והוא אף מחזיר לי 10 רופי מה 95 ששילמתי. ברור לי שהמעבר יעלה לי יותר, אבל גם אין לי ברירות וגם מתפעל מהאופן שהבחור מטפל באירוע, הוא עוטף אותי מכל הכיוונים. ובעצם, אין לי עליו כלום. מורה לי להמתין. כעבור 5 דקות המנהל מנחה את העוזר שלו, שיש ניגוד מדהים בין חזותו ההירואית לצליעתו הקשה, לקחת אותי לאוטובוס. הולכים דרומה 10 דקות. אין. העוזר נעלם, חוזר כעבור כמה דקות, "בוא" פוקד עלי ועושים את הדרך חזרה. כעבור עוד 10 דקות המנהל מורה לעוזרו שוב לקחת אותי. הפעם הולכים צפונה 10 דקות, מגיעים לאוטובוס הודי, מין אנייה יבשתית מעוותת עיצובית.

מניח את המוצ'ילה בתא המטען, עולה למושב, תאורה צבעונית וילונות מצועצעים על כל חלון, ומין עציצים ללא צמחים או טמבורים עם שוליים שחורים במעברים. עציצים? טמבורים? שרפרפים מסתבר, כשהאוטובוס, או בעצם נוסעיו, סובלים מהתפוצצות אוכלוסין. עם היציאה לדרך, כל כמה דקות הנהג עוצר ועולים עוד. הצפיפות. הריח. בנוסף לריח הגוף של אנשים עם רמת הגיינה תחילית לא מי יודע מה, זה שלפני נופח את בני מעיו כאילו גודל ירושתו תלויה בעוצמת הרעש. והריח.

אופייני לנסיעות בינעירוניות, נראה ש- 300 הקילומטר ליעד עוברים בין חצרות בתים. בנסיעה, המכונה העתיקה יוצאת לעקיפה מתי שבנהיגה רגילה המרחק מפנסי המכונית המתקרבת ממול מחייבת חזרה לנתיב. וכך, בשנייה האחרונה לפני שמתנגשים בפגוש ממול חוזרים לנתיב באבחה אלימה. אחרי מספיק אירועים כאלה הסכנה הופכת לסטנדרט קיומי, נרפה, מתרכך ומתנקז לאווירת שאנטי.

קיבלתי החלטה אסטרטגית שכשאצטרך להשתין, לא אתאפק ואבקש. בשני המקרים שעוצרים להעלות נוסעים מבקש לרדת והאוטובוס אכן מחכה לי. מה היה קורה אם לא?

פניה לרגש בשיווק

מה ההבדל בין שימוש בלחץ רגשי לבין נחיתות טכנולוגית חברתית? מצד אחד מופעל עליי לחץ בלתי פוסק להשתמש בשרותים ומוצרים שאינני רוצה וצריך, ומצד שני במוצרים הכי יקרים במערב השיווק מופנה לאמוציות ולא לרציונל.

ב- 4:30 כבתכנית, נוחתים ב- Ajmar. לא ברור לי למה הנסיעה לא מגיע לתחנה מרכזית. להמשך לפושקר צריך להגיע לתחנה המרכזית. חושך קר. מאוד. עדת נהגי ריקשה מתקיפה; 30 רופי לתחנה, 300 לפושקר. משחק אותה קשוח- 10 לתחנה, 100 לפושקר. מוצא ריקשה ב- 10 לתחנה המרכזית. הוא משכנע אותי לנוע לפושקר, לוחץ אותו ל- 100 ולאחר ששוטח בפני את תלאות הדרך, השעה, העובדה שצריך לעבור רכס תלול ולחזור ריק, מסכים לתנאים. קר מאוד ואני מצטער על ההחלטה – היה עדיף להישאר במקום הקר מאשר לדהור בריקשה ברוח ולקפוא. בכניסה לפושקר נעצרים ליד מין בודקה והנהגוס מסביר שיש passenger charge. שו? חוזר על כך. 25 רופי. 'יש קבלה?' אני שואל. "35 לקבלה, 25 ללא". משלם לריקשה ומשלח אותה.

5:15, ממתין בגרסה ההינדית של בודקה, עם עוד 8 קוריאניות באותו מצב אליהן חובר. מחליטים להתקדם. הולכים כקילומטר ועוצרים במסעדת צהריים של thali, שם יושבים כשעה עד שבעלת הבית מעלה את רמת רמזיה לגבהים שחייבים להתחפף. ממשיכים, יש להן המלצה למלון UK, מנווטות, מצחקקות כעדת אווזות, אנגלית חלשה אבל נחמדות. 150 רופי ב- UK נראה להן יקר מדיי. מחליט לקחת ונשאר. מתקלח נותן כביסה ויורד לעיר.

גאווה לאומית

באחת החנויות שומע טון כועס "French, I am not Israeli, I am French" מבחור צעיר, נאה להפליא בלוויית שתי נערות עומד על זהותו הלאומית משיוך מוטעה, ולפי הטון גם מעליב, של מקומי.

עיר קדושה. סביב לאגם עטים עליי כוהנים בראהמינים או מתחזים (משנה?), רואים שאין עלי את Pushkar Passport- שרוך אדום קשור על פרק היד. מזהים בי פוטנציאל ומציעים לי פרחים. אומרים שלא רוצים כסף לפרחים, אלא כמידה של הכנסת אורחים ומנחים לרדת עד עשרה מטר מהאגם, לחלוץ נעליים, להיכנס למים, להשליך את הפרחים, ולקבל ברכה. ואז לשלם כסף לברהמין המלווה. המחלוא שנדבק עלי מפרש את מבטי כ"אם כבר, אז עניי עירי קודמים" בצדק, ומוסיף – Respect us and we will respect you. הוא מתבאס שאני מסרב. יש מי שמסביר לי את מה שיודע, שעד שלא יהיה לי צמיד על היד, לא יניחו לי.

מתגונן. לא מתאים לי. אולי נלחם בטחנות רוח. נראה שיצר הקיום והשרידה שלהם חזק משלי, או לפחות בא בעוצמה גדולה יותר לידי ביטוי, אבל לא מתאים לי. זו המחאה שלי על המתחם הנפלש כל הזמן ללא התחשבות, בהצעה לשרות או מוצר, או סתם סקרנות שמהווה פתיח לדיאלוג, שלעיתים קרובות, מדיי, מעיק עלי. לי זו מעמסה רגשית כבדה. יותר מהלכלוך, הסירחון התנאים. כאן בפושקר זה עולה לרמות גבוהות יותר ממקומות אחרים, רמת הדרישה, כמותה, התגובה להדיפתה.

חווה את ראסל נאנק מכל הוצאה, ושתי צעירות מנתניה שעושות פעמיים את הדרך פושקר-Varanasi, פעם שלישית בפושקר כי אלה מקומות שמאפשרים להם שהייה בכיף. הן לא ביקרו בטאג' מאהל, שכן אמנם המקום בדרכן בין Varanasi לפושקר אבל הביקור באתר עצמו כרוך בהוצאה של 750 רופי. לא פחות מעוצמת ההוצאה זו גם התרסתן על עושק ההודים את הזרים. והן לא פרייריות.

למה הודו

יכול להבין למה הודו מהווה יעד כה מועדף על ידי מטיילים. מי שעיתותיו בידו ויכול להרשות לעצמו משך טיול ארוך, הודו הוא יעד מתבקש; המקום עצום בגודלו, מאפשר לבקר בכמה עונות בשנה, מפתה במראות מגוונים ומעניינים, מעצים רכישת תכנים וחוויות, שונה מהותית ממדינות המקור של המטיילים, מזג התושבים מתאפייך בשלווה שמהותה היעדר גילויי אלימות – כלומר ישנה תחושת ביטחון, השרידה הקיומית פשוטה, רבים מהתושבים דוברי אנגלית וזול. מאוד.

פוגש מוצ'ילרים, 'צרכני זמן'. המוטו בטיול הוא העברת מקסימום זמן במינימום עלויות. מגיעים למקום מסויים, מתמקמים, שבועות. נוסעים למקום אחר, מתמקמים שבועות, לעיתים חוזרים או ממשיכים הלאה, בקצב איטי, ובהוצאות מינימליות. מה ששומט מעט את הקרקע מתובנה הזו, הוא, שאם כך, למה בכלל לנוע? שיישארו במקום אחד. מהו הטריגר לתנועה?

יש מי שחשים שקצב חיסכון הכסף במקום אחר הוא בסדרי גודל יותר גדול מקצב צריכתו בהודו, ולכן זה מקום מועדף. סביב הנושא מתפתחות פילוסופיות ותיאורטיות כלכליות בסגנון 'חיים על כסף ורמת הוצאות מקומי'.

בפושקר, עיר קדושה, ב- Rajastan, מדינה דתית במיוחד, אכילת בשר דגים וביצים, שנחשבים מהחי, ושתיית אלכוהול אסורה. יש שוק שחור לתיירים שמתעקשים על המצרכים. מגוון החומרים לבישול מצומצם משמעותית לכן יש שם מטבח מפותח ללא חומרים אלה. מפוזרים בהמוניהן קדירות רוחשות עליהן מטוגנות מנות דמויות המבורגר. במסעדונת כזו, שומע ישראלית אחת מספרת לאחר "לקחתי ראש אחד יותר מדיי, נשארתי לישון אצל חברה שלי, כי נרדמתי בלי שהרגשתי."

קם בבוקר לאחר לילה של התעוררויות. מרגיש לא טוב. חולשה. הכל איטי לי. ה- thali ה- masalo dosa בצהריים, ה- buffet החופשי של המאכלים הצמחוניים בערב הקודם, אכלתי יותר מדיי, או אולי היו אלה כלי האוכל הבלתי נקיים. הקיבה נאלצת לעבור מבחנים, איך לומר, לא הוגנים משהו. מרגיש בסרט. לא שחור לבן אבל הילוך איטי.

הולך לשוק – מרכז העיר, פוגש ישראלים ב"קפה", אחת מדוכני האוכל הרבים אם ניתן לקרוא לשבעת השרפרפים, ו-ווק טיגון המזכיר דיסקוס של טרקטור כ'קפה'. אני בהילוך איטי, גרפסצים בטעם ביצה, וחולשה. נכנס למשאים ומתנים על תיקים שרוצה להביא – אין חדות לא מהירות וגם לא תוצאות רצויות.

עובר דרך משרד הכרטיסים, יש שם אינטרנט, אוסף את כרטיס הרכבת שהזמנתי יום קודם, הולך לחדר להתארגן ליציאה, נותן דרור לקיבה, שמשיבה מצידה בהכרת תודה, מתקלח. ב- 12:00 מתייצב ההודי ושואל מתי מתפנה, "מיידית" אני משיב. רבע שעה אני עומל באיטיות על דחיסת החפצים הרבים מדיי לתיק, והוא, ההודי, קפוא ואילם עומד ליד הדלת. ככל שתלוי בי, הייתי משבח אותו אישית באוזני מהטמה. גנדי.

יורד, משלם, מסרב בתודה להצעה להשאיר את הדברים בשמירה, יורד איתם לאינטרנט, מעביר שעה ורבע והולך כשני קילומטר חזרה לנקודה היציאה של האוטובוס ל- Ajmar.

נסיעה מדליקה באוטובוס שהבטיחו לי המנהל – Udaipur שעולה 10 רופיס, נוף יפהפה שבלילה בריקשה הפתוחה לא יכולתי לראות. מהאוטובוס, ריקשה לתחנת הרכבת ב-Ajmar.

בתחנה מוודא שאני במקום ובזמן הנכון. רואה שלוש בנות, אחת עם מראה מערבי, ושתיים שנראו לי כיכולות להיות מקומיות אינטליגנטיות. פונה אליהן, באנגלית במבטא הבלגי שלי – שמואל ורון אומר שבפעם הבאה אזדהה כבולגרי I have to try it someday – בבקשה שישמרו לי על התרמיל, בלי לפרט, כדי שאוכל להשתין. נענה בחיוב, הולך וחוזר. שומע שהן דוברות עברית. מכיוון שנמצא ליד אשנב הקיוסק שואל אותן אם מישהי רוצה לשתות משהו, מודות בסירוב. עלי, אני משכנע ללא הצלחה. שיחה סטנדרטית, מה הכיוון וכמה זמן וכאלה. מפרט להן מה עברתי עד כה. מוסיף את ציר הזמן, והן מגיבות על חוסר הסבירות, ואני מסכים שנע באופן שמותיר את ההודים סחוטים ורצוצים.

מצטרף בחור, בן זוגה של הדומיננטית, זו עם החזות המערבית. סוף שנות העשרים, גדול, שיער ארוך, שמיכה כרוכה במיומנות של מקומי על הכתפיים ומראה שה- Lonely Planet מתאר, ציטוט – שיכול להיראות בהודו ובקטמנדו בסוונטיז. ראיתי אותו בפושקר. חזות של מקצוען. לא יוזם אינטראקציות עם כאלה, נראים לי מתנהלים כמתפעלים מעצמם. פונה אלי בידידות, מכבד אותי בחטיף שקנה, כעת אני מסרב. מדברים על מה ולמה – לומד תואר שני בפיסיקה בירושלים, עוסק ומלמד רוחניות. פעם שלישית שלו בהודו. גומר חודשיים פושקר. חודשיים? מבחינתי, יש לו מימד נוסף בזמן שטרם תפשתי. הוא מתנסח ברהיטות ונחרצות של מי שמורגל בקשב סביבתי לתכניו על בסיס קבוע.

מספר לו על פונה. שואל על החוויות שלי, מעדכן שהיה לי מעניין מאוד, מבחינתי סימנתי וי על אחד משני המקומות שלשמם הגעתי להודו. שמח שהייתי, אבל נשארתי עם אותן שאלות שהגעתי איתן. "מה למשל?" הוא מתעניין. משתהה בהתלבטות ומשחרר- מה התפקיד של הרגשות במנגנון ההשרדות. למה בעצם התפתחה מכניקת הרגשות? הוא פוצח בהסבר. מרתק. מופרע כמה פעמים על ידי חבר הודי שלו שמגיע, וזוג הורים לזוהר ואור בני 3 ו- 5. האיש מקושר ומחובר לסביבתו, מזן charismatic gurus wannabe.

הוא מחלק את היישות האנושית לשלושה סרטים: הרציונלית, הרגשית וזו התת רגשית של הרגישויות הפיזיולוגיות. אם אנחנו חושבים על משהו זהו מפגש של כל שלושת ה- frames האלה. עד כאן אני איתו. עוד ממקודם. הוא מחווה על עמוד הברזל שמחזיק את גג התחנה, אם "אתקל בו, המגע יכאיב לי וייצור אוסף של התניות, שבהן אחשוב ואגיב באופן מתוכנת למצבים מסוג זה."

גנדי? איך הוא קשור?

גנדי נחשב כמי שהמציא את ההתנגדות הפסי-בית. לדעתי זה לא המצאה, אלא ניסוח. שלו. זה האופי האנושי, מקומי, שהוא הבחין ורתם למטרה משותפת.

עם מי שמדבר על הלחץ הרגשי שמופעל כאן, אני מקבל עצות, שמעדיף לא ליישמן. כנראה ששהייה יותר ממושכת או בקצב אחר היתה מיימנת אותי להתמודד טוב יותר.

"אני מבקש לדעת" אני מכניס את השאלה, שמבחינתי מהותית, "אם לא אתמלל את תחושת הכאב לעצמי, האם עדיין אחוש אותו?" כלומר, באיזו מידה התמלול השפתי או "התיוג" בשפתו, הכרחי לתחושות פיזיולוגיות. הוא שמח לשאלה, ואומר ש'כן. כי אם נכנס לתוך הברזל, נראה שהוא מורכב ממולקולות שמורכבות מאטומים, ובעצם ככל שאנחנו מעמיקים, ה"מוצקות" נעלמת, וניוותר עם כאוס וסדר לא רציונלי.'

תפקיד ה- mind הוא ליצור סדר, להמציא אותו, ליצור תחושות שמייצרות נוספות, ובעצם זה פיקציה של מימד אחר, נטול ממשות. הגובה שלי, למשל מטר שבעים ואחת סנטימטרים, ובמיליטרים מדוייק יותר. ככל שנעמיק למדוד, בשלב מסויים המדידה תיעצר. את ה- mind זה מספק לחיים רציונליים והישרדות, ועדיין אין מדידה מוחלטת.

מדברים איזה רבע שעה עשרים דקות, הוא עסוק מאוד בסביבתו, רוצה לחדש את התקשורת ומופרע. אני הולך להשתין. הוא מבטיח לשמור לי על הדברים, וזורק שהוא חווה את האמת המוחלטת. אני חוזר, אחרי שעושה לעצמי סדר איזה תכנים אפשר להוציא מהאיש בפרק הזמן הקצרצר שיש לי איתו, מתמקד בהכי מעניין אותי – חוויית האמת שלו, ואומר לו שיש לי ארבעה דברים אליו:

  1. מאוד נעים לי לדבר איתו, ומודה לו על כך.
  2. פונה לכישוריו הפיסיקליים, ושואל, האם בנסיעה ברכבת, בהישמט חפץ האם ייפול אנכית או אלכסונית לכיוון הנסיעה.
  3. חשוב לי לדעת בעולם הרציונלי, לא להיכן שלקח אותי, מה החשיבות של הרגשות, אבל אם הוא אומר שכל העולם הזה הוא פיקציה מניח שלא תימצא לכך תשובה. ובכל זאת צריך להתמודד עם השאלה איך זה שישנה אוניברסליות ברציונליות שמאפשרת לו להגיע לרכבת, לצפות שתתקדם בקצב מסוים שיביא אותו ליעד במישור, ואין לו חילוקי דעות עם הפיקציה שמתחוללת ב- mind של ההודי או שלי באותו נושא.
  4. מעדיף להתמקד בבחירה במה שלהנחתי מעניין אותו, ומבקש לשמוע על החוויה שעבר.

אמר שלא היתה חוויה, ומה שחווה לא חשוב, אלא האמת המוחלטת היא האלוהות, זן בודהה וכן הלאה, שכן כל הסוכנים שלהם עושים עוול לרעיונות אלה בכך שמנתקים אותן מהקיום הרציונלי והופכים אותן לבלתי ניתנות לתפישה.

חיי קהילה

איריס והילדים מספרים שחתולי הסופר מבית הקפה שואל אם אני כבר שותק בהודו, אודי השכן שמנהל את עסקי הייעוץ שלו מהקייאק מול המרינה בתל אביב ורוצה לדעת אם ניתן לסדר לו שגם שהוא מתקשר מהארץ מקבל השיחה יקבל חיווי כאילו השיחה היא מחו"ל מתעניין לדעת איך, ונדב מכביסרץ שנשאל אם יש בגדים ללקיחה מהכביסה עונה "הוא דאג לעצמו לפני שנסע להודו".

מכיוון שעולים לקרון, C5, והמשפחה נפרדת ממנו, אני שוב אומר לו שהיה מרתק לדבר איתו, הייתי שמח שניפגש להמשיך לשמוע ממנו, נותן לו נשיקה, מקבל חזרה ונפרד. עולה לרכבת מתמקם, יורד אליו ושואל, "תגיד, איך קוראים לך", "אמיל איסמלון" נענה. את השאלה איך לתחום לי מה הוא המיינד והפיקציה, ומתי לא להתייחס אליה השארתי באוויר – אשמח, מאוד, להיפגש עימו שוב ולקבל תשובה. איזה יופי, האיש הביא לי תכנים שיש לי עניין בעוד מהם. לא מצליח מאז לאתר אותו ואת כתובתו. חבל.

תחושות הבטן, אלה הפיזיולוגיות, שהתעוררו לי בבוקר מחריפות, ואני חושש מהתקוממות המעיים. ברכבת התחושות מתעצמות – הזמן, הטלטולים, החום נמצא בתחושת drying mode. אין ברירה צריך לתת. בישבן. נותן. נשאר בחיים. נזכר שאבא שלי הפתיע אותי בידיעה שברכבת תכולת השירותים יוצאת ישירות לפסים. כמה מוצק קיום המידע הזה? פיקציה של המיינד, או frame תודעתי? בכל מקרה מרגיש אשם שמעמיד את קיבתי היקרה באתגרים בלתי סבירים. אז נותן פעם שנייה.

מבחינת איכות הנסיעה זו הטובה בנסיעות. עבורי. מליון שש מאות אלף עובדים בחברה הגדולה ביותר בעולם – חברת הרכבות ההודית. בעיתון נכתב שקצב ההרג ברכבת הוא עשרה אנשים ליום. 250 נהרגו עד ה- 25 לינואר.

28.1.04 אחת עשרה בלילה

New Delhi

יורד בתחנה. מטח של נהגי מוניות וריקשות, שכמו תמיד, לא נעימה. לא יודע מה מהתכונות שאני מצוייד בהן עוזר להבחין בין מרכולת נהג אחד מאחר. יוצא מחוץ לתחנה, ההתקפה מסלימה. אומר להם מלון Grand ברחוב נלסון מנדלה, לשם נשלח ל’ עמית מפרטנר לוועידה מקצועית. אחד מציע 20, הוא לא יודע במה המדובר. הולך איתו 200 מטר ארוכים מדיי לקיבתי, נדחק לריקשתו ונוסעים איזה קילומטר למשרד, משהו בין תחנת מוניות למשרד נסיעות. הבחור נכנס למשרד, משתהה מעט, יוצא אלי ואומר, שהמלון נמצא 20 קילומטר מכאן, נסיעה ארוכה, 200 רופי.

הקושי. שלי

סופית מגדיר לעצמי, שמשלל הקשיים שקיימים בסוג כזה של מסע, לא העדר המיטה, לא רמת ההיגיינה, לא עומס ההפקה היומיומית, לא התנועה במרחב בלתי תחום מהווים קשיים. נהפוך הוא, אלה ממוקדי ההנאות. הקושי העיקרי הןא המצב הרגשי, ההתגוננות והדיפת עומס הפניות וההתמודדות הבלתי פוסקת שמלווה בסחיטה.

"תראה לי מפה" אני לא מאמין. אין. אני נכנס למשרד. עם התרמיל. מנסים להבין מה אני רוצה, מה אפשר למכור לי. אין להם מפה. משתמש בנייד של המנהל להתקשר לבית המלון, אכן הם נמצאים ברובע שציין המנהל, כן בחדר 274 אכן נמצא ל’, אני מאשש את המידע בהצלחה. מסכם עם הנהג על 200, נוסעים 40 דקות, הנהג לבוש היטב ואני קופא עם מכנסיי הדקיקים מגואה וחולצת הטי-שירט וסוויט שירט הפליז. מגיעים לרובע, שם אינו מוצא את המלון, נוסע בין הסימטאות למקום בו נחים נהגי מוניות. שואל אותם, מקבל הכוונה, עוד 10 דקות בירבור, מוצא עמיתים אחרים, מתעדכן, נסיעה נוספת, ומוצאים את המלון. שומר מאיים לא נותן לריקשה הפושטית להיכנס לאחד המלונות המפוארים בניו דלהי. עוצרים בצד, אני משלם, מוסיף תשר מכובד, ואומר שמאוד מודה לו על המאמץ, ומתקבל בסבר פנים יפות על ידי השומר. הייתי תוקפני במשרד וכלפי הנהג. לא נתתי אמון בכנות כוונותיהם. הם נראו להוטים לחלוב אותי. בדיעבד, עשו לי שרות גדול, נתנו לי להתקשר פעמיים מהמכשיר של המנהל, נסע איתי שעה בלילה לחפש כתובת לא ידועה לו. עוד קטע של חוסר אמון, מבחינתי, מסתיים בחשד שווא, שכן לא שיקרו אותי. מעניין, once הוסכם על משהו, מעולם לא הופרה לי הטרנזקציה.

בוקר יום חמישי, נמצא בחדר של ל'. חמישה כוכבים, בהודו, על המשתמע בכך. פאר ורווחה עם ה- touch ההודי- ניקוז מי המקלחת לא עובד כמו שהמשורר התכוון. משלשל. לא ברור מה. לא מיים. אולי סודה. זה הדבר הכי קרוב להשבתה שיש לי במסע. עד 15:00 נשאר בחדר בהתלבטות אם לקום או לא. ניקוי החדרים מאלץ אותי להחליט. כן מרגיש טוב לא מרגיש, צריך לממש את פעולות המבטיחות את המשך התנועה.

על הקשר בין קיבה וצעידה

אבא שלי סיפר לי, שהצבא צועד על קיבתו. עד כה התייחסתי לקיבה במשמעות האספקה, זמינות האוכל בכניסתו, ואולי בעצם מדובר על סדירות האוכל בצאתו?

יורד לסוכנות הנסיעות של הלובי. חבורת סיקים, לפחות על פי התרבושים ותחזוקת השיער בודקת, ומבשרת לי ששבוע אין מקום על הרכבות מאגרה לVaranasi, ובודק מה אפשר למכור לי באותה הזדמנות. אין ברירה, צריך לעשות מעשה, ולפנות לישבן ממנו צומחות הרגליים. לוקח ריקשה בנוהל ההתמקחות הרגיל, ומגיע לתחנת הרכבת בעיר. דלפקים עמוסים. העומדים מאחורי רומזים לי, בהישענותם עליי, שהמרחק ממי שנמצא לפני לא נכון גדול מדיי. רוכש כרטיסי stand by, מAgra לVaranasi אפילו מחלקה ראשונה – כרטיסים רגילים בכלל אזלו, בתקווה של הימצאות מקום פנוי.

לוקח ריקשה למתחם לרובע Janpath, שם יש את חנויות השפע, האבן גבירול של ניו דלהי. רוכש חולצת ג'ינס בחנות של Levi's, מאבד, לדעתי בחנות, את נרתיק הסלולרי המדליק שרכשתי במומבי, מתרגז מאוד, עושה אינטרנט. 17:40, מקבל sms מאיריס שמבקשת שאתקשר אליה. הבקשה מוזרה. הבאסה של איבוד הנרתיק שמעיד על פיזור במקום שצריך להיות מדוייק הישרו עלי הרגשה רעה. ביקשתי שתתקשר אלי. איריס מבררת את הרגשתי, מעדכן שמשתפרת, ואז מספרת לי שהבית נפרץ. בהסתכלות שטחית ראשונית, הכל הפוך מבולגן, לא נראה שמשהו בעל ערך נלקח, כולל לא מצלמות מכשירי חשמל ועטים, בשלב זה רק כ- 400 שקלים מזומן של גיל. אני במסעדה. ממשיך לאכול. עובר ל- Barista המקומי, כמה חנויות ליד, פתאום, כברק, מבזיקה השאלה, האם המחשב הנייד נמצא? שולח sms שואל. איריס לא מוצאת את הנייד.

בניגוד למומבי, אולי בשל היותי שם עם מישהו, הפיזיולוגיה – שלשלול וחום, אובדן זמן טיול יקר מפז, לא ראיתי משהו מעניין בעיר, השירות המופתי בשלושת הסניפים האחרים של Barista, וכאן הטעו אותי עם תחושה של על גבול הרמאות, כמעט נדרסתי בחציית הכביש, המעקב של הולך הרגל, מקווה שבמנותק מהידיעה על הפריצה, אובדן המחשב, הטלפון וכסף מזומן של גיל – מכות שניחתו שאין להן קשר להימצאותי חרצו את התייחסותי למקום – כמאיים עליי. חש מאוד שלא כאן. כולל מישהו שהחל לנוע אחריי, הנחתי לו לחלוף אז הוא פונה אליי ואומר 'שלא תחשוב שאני עוקב אחריך, בשבילי אתה לא alien. את הקטע הזה כתבתי הן במחברת והן יחד עם כמה עמודים לפני ואחרי במוצאי שבת, עד שתיים לפנות בוקר. למחרת, באופן מדהים לחלוטין, כל תוספת חמשת העמודים שהקלדתי, לא נמצאה, וזה כלל לא חשוב אם המידע נעלם מהתרשלותי בשמירת הקובץ, משהו שעושה פעמים רבות ביום, ולא זוכר אי-פעם שקרה לי. אובדן מידע, זמן ורעיונות. לא יכול להימנע מהאסוציאציות של, הוכחה לקיומו של האל, הבראהמינים שלא שיתפתי עימם פעולה קודם בפושקר והמיטו עלי את קללתם או מנעו ממני את קרמה הטובה, כפי שהבטיחו. האם אוסף התרחשויות של מקרים המתנקזים לצמתי זמן ומרחב שאין ביניהם קשר ברור מעוררים את הצורך בהסבר רציונלי ומאמצים את האמונה הכי זמינה שיש? האם האסוציאציה הזו מהווה את הבקיע במבצר הרציונליות? האם תחושה של צרה יחסית, מעודדת הצמדות לידיות שליטה וביטחון, ובהיעדר רציונליות נתפסים אל המיידי שיש? ואם כך, במה יאמינו המאמינים פחות ברציונליות?

בדיעבד החדשות הטובות הן, שהמחשב נמצא, וא' הביא לי אותו לתאילנד, וכן העטים והציוד החשמלי. החדשות הרעות, שהמזומן של גיל, שעון מעאפן מזוייף, omega de ville בן 20 והכי חשוב jaeger le coulter memovox בן 50, על היד שלי 27 שנים, אינם.

מאידך, נהג הריקשה ביקש מחיר לא סביר נמוך בתשע וחצי בערב על מסע בן 30 דקות ברחבי העיר העצומה הזו, אז קבל אקסטרה. במלון מבקשים ממני 300 רופי ל- 30 דקות גלישה – מוותר.

30.1.04

את הבוקר ביום שישי אני מרגיש הרבה יותר טוב מקדיש להקלדה מסיבית למחשב. ב- 14:00 מצטרף במקום ל’ לטיול ברחבי העיר. במיניבוס. עם פרננדו של’ החליף בתפקידו ומשמש כנהל מניעת הונאה ב- Amdocs. הסיור מיותר. אכן, אין בניו דלהי מה לראות, ויש מאבק סמוי בין הגרמני לבין המדריך בעוד הראשון מושך לכיוון האתר הבא, המדריך מתעקש להביא אותנו למרכז קניות. כשהגרמני מבהיר שמבחינתנו ניתן לוותר על מרכז הקניות המדריך מבהיר באופן חוזר שנגיע לשם, אנחנו צריכים להגיע, זה חלק מהמסלול, חלק מההוראות. ביקרנו במגדל של ניו דלהי, במקדש הבאהיים, השיחה עם פרננדו מרתקת יותר.

אנחנו מובאים למרכז הקניות האקסקלוסיבי. המדריך מבהיר שמהטמה גנדי זיהה את מלאכת היד כענף פרנסה עיקרי הודי. בקומה הראשונה שטיחים קשמיריים. מקבלים הסבר עם הדגמה על מלאכת הטווייה, המורכבות השוני הייחוד. מעניין. מתחילים לפרוס בפנינו שטיחים.They mean business here. המרצה פונה אלי ושואל על שטיח ענק אם הגודל הזה מתאים לי. "יש לך גדול יותר?" אני שואל. פרננדו מתחיל להילחץ. כשאני צריך לתת תשובות לשאלות ההולכות ומתגברות אני מבהיר – "it is beautiful, but I do not have any intention to purchase". הבחור לא מתרגש ומבהיר- "we are here to arose your purchase". בקומה השנייה מותגים מערביים כ- Lacoste Nike, Greg Norman ודומים המיוצרים בהודו במחירים מעט נמוכים מהמערב. אף אחד לא קנה. דבר. חוזרים. המדריך מאוכזב. שקט. מתעשת ומשורר את ההלל לנהג ולו ואת הקשר בין שביעות הרצון שלנו מהם לתשר. לא נעים להודות, אבל מעיק. זו המילה.

המקצוע השני הכי עתיק בעולם

רואה ברכבת מישהו שנראה סמכות דתית, עסקן, סוכן, לא ברור, אבל מה שנותן לי את הרושם הוא הלבוש המסורתי שכולל תרבוש קטן גבוה יחסית לרוחבו, עטור ברקמה מוזהבת, חליפה שכוללת חולצת טוניקה המגיעה עד ברכיו, ללא כפתורים מעל סט לבוש תחתון לבן אף הוא, נעליים מחודדות שפיץ המתעקל ומסתלסל כלפי מעלה כבקריק-טורות של המהראג'ות. כן, ועל צווארו כרוך צעיף ארוך גדול וכתום. לבוש יפה האיבן אל בולע.

שעתיים אחרי זה, נמצא אצל ל’ במלון. ברקע CNN. השדרנים לבושים בעניבה. זה שהלבוש חרג ממסגרתו כפונקציה לא חדש. זה שקוד לבוש ואופנה זה אמצעי תקשורת והבהרה שעוזרים לשמור על הסדר החברתי, ההירארכיה – גם עתיק. באילת, בסוף שנות השישים שאלתי את אבא שלי למה הוא שם עניבה. "זה מחמם בחורף" היטעה אותי. "זה כלי אופנתי, שמאפשר ללבוש אותו לתקשר מסר לסביבתו, וגם לומר, שעם הבד המשתלשל מעל צווארונו– הוא מדבר, חושב, מציג, הוא לא יכול לבצע עבודות פיזיות. לפחות כעת.

פרננדו נפרד ועולה לטיסה לבנגקוק עם קונקשן לישראל. ל’ מציע ללכת למסעדה הכי יקרה בדלהי. לומד בדלפק הקבלה שבמלון טאג' מאהל ישנה מסעדה סינית. מיותר לי. נכנע. וזו טעות כי – סוג הבילוי הוא מבחינתי מלכודת של 'הנאה מהזכות להוציא הרבה כסף על בילוי' – לא האוכל עשה לי את זה, לא החברה, אובדן האלטרנטיבה של שלש שעות עבודה על המסמך, ההוצאה – 130$ לשלושתנו, הרבה מדיי אוכל, כשלמחרת חוזר למסע, עם לילה ברכבת בין אגרה לVaranasi. לא מקום לבחון עם קיבתי מונחה לאתגריה החדשים. לא יכול להימלט. ניסיתי. מה שמרשים אותי הוא העובדה שלוקחים מונית, לאחר משא מתן קצר ותקיף מוריד את הנהג שמצוייד בנווט, הודי שיושב לשמאלו ומחריש כל העת, ל- 350 רופי ובהם לוקח אותנו לנסיעה של כמעט חצי שעה ליעד, ממתין עד שנגמור לאכול, ומחזיר אותנו. הזמן – הערך שלו.

עבר כבר יותר מחצי טיול. נהנה מהמכלול ופחות ממרכיביו. חי בשלום עם הזוהמה, הצפיפות קשה, והעול הרגשי מכביד. מזכיר לעצמי את אלה שנהנו רק אחרי שיצאו מהג'ונגלים, והתרפקו על מקום שלא יכלו לסבול אותו, ומתגעגעים אליו עם צאתם. ובכל זאת נהנה כאן. עכשיו. תוך כדי. מאוד. אולי הקצב מהיר מדיי, והעובדה שאני לא יושב במקום אחד לא מאפשרת לי ליהנות מהשאנטי. אבל אין לי עניין בהישארות, אלא לנוע, לראות ולחוות עוד מצבים.

31.1.04

Agra

דטרמיניזם

"המקום הזה כל כך חסר תקווה, שיש לפוצץ את הכל ולהתחיל הכל מחדש" ח'.

שבת בבוקר. ל' הזמין נסיעה לאגרה. 50$ לראש. מכונית עם נהג צמוד.לא סגור על מה כלול ומה לא. לא אוהב את זה. לא את המחיר, לא את אופן הסגירה. לא את התכנים, לא את האופן ולא החברה. הנהג עם המכונית אוספים אותנו לכיוון אגרה. הצפירה כאחד מאמצעי התעבורה. Blow Horn על אחורי כל משאית. הנהג שלנו, שילוב של עצבנות אנטי-תזה לשאנטי המקומי ואקספרסיביות מוטורית מקצין לרמות בלתי סבירות בעליל. הוא נוסע אגרסיבית ועל הצפצפה ברמה כזו שאחרי שעה זה הופך למטרד בלתי נסבל. אני, מתסכול או כרמז או אולי כהתגוננות, מעדכן אותו, שצפירה במדינות מערביות תפחית ממנו 2000 רופי. 'מה הייתי מקבל על עשר צפירות' הוא שואל משועשע. 'מאסר' אני משיב. הוא מסביר שאם לא היה צופר היה handicapped. לא מבין את ההקשר, אבל מוסיף שעל רמת צפירתיות כשלו הוא הוא executed, בניסיון נואל ונועד לכישלון לעורר לא את החרדה ואולי את ההימנעות או לפחות את ההפחתה בשימוש.

נוסעים 4 שעות בכבישים במיוחד עמוסים. ככל שמתרחקים מניו דלהי, רמת הריקשות הולכת ויורדת, הן המכנית והן החיצוניות, והמוטציות המכניות הממונעות הופכות ליותר יצירתיות ופרועות. לפחות עיצובית. בכלל, נראה שאין שום דבר חדש ונקי. הכל חבוט, מלוכלך, עקום ושרוט. שלטים מכוניות, משאיות, אוטובוסים, בתים, כאילו מהתחלה הכוונה לבנות עקום, זול, מלוכלך, חלש ונחות.

הנהג מרגיש חובה לתת לנו ערך מוסף על נהיגתו ומסב את תשומת לבנו לאירועים נוספים. ל' לא משתף פעולה. הנהג שצפירותיו לא מהוות המלצה לשלווה המזרחית הידועה, אומר לליאור – you are not interesting in nothing, just in sleeping.

נעצרים על ידי שוטר. הנהג נקנס ב- 200 רופי, לא ברור לי על מה, טוען שגם לו לא, ומצב רוחו נעכר לגמרי, וזאת ללא השפעה ממתנת על רמת הצפירתיות, בעוד שהאגרסיה בנהיגה רק עלתה.

עוצר בארמון שמהווה פרומו לטאג'. אין עניין. 'המשך'. אני מוטרד מהתאורה- אביך. חוצים את Agra לכוון הטאג'. המקום מוזנח ברמות שיא, ומבחינתי רמת הזיהום שוברת שיאים, עד כה.

ארבעת המעמדות

בהודו ארבעה מעמדות. כהני הדת הברהמינים הם המעמד העליון, אנשי הממשל הם המעמד השני, אנשי הצבא השלישי, והמעמד הנחות, untouchables הם הנחותים מכל. הם יושבים באופן שהרגליים שטוחות בכפותיהן על הקרקע, כמו בעמידה, והישבן כמעט נוגע ברצפה, והברכיים נוגעות בכתפיים. המיומנות שלהם במלאכת הניקוי כה גבוהה, שהם מתנועעים באופן שנראה כלא טבעי, תוך כדי ניקוי בסחבה או באסופת זרדים, ועושים זאת במיומנות של מכונה, כאילו שהטמיעו את מעמדם באופן פיזיולוגי, כהוכחה של surviving of the fitters או שתכונותיהם הפיזיולוגיות הקנו להם את נחיתות מעמדם.

מגיעים לאתר. כמו אמריקאיות תכולות שיער, מחנים, מוסעים בתשלום כקילומטר, רק אנחנו באוטובוס, משלמים 750 רופי, מחיר מיוחד לזרים, בדיקות קפדניות שלא מכניסים אוכל או חפצים שיכולים להזיק לאתר – שכיית החמדה, זו המילה. ישנה הקפדה לא אופיינית על שמירת המקום. מחכה לנו מדריך, הסברים המוכרים מ- Lonely Planet, אין ערך מוסף.

הטאג' יפה. מרשים – זו המילה.מבחינתי, היום אני מונחה התפעלות מתכנים אחרים. תאורה לא ידידותית. מסתובבים שעה.כמו בבית קפה אופנתי עם כיסאות לא נוחים לקיצור שהיית הלקוחות, המקום מאורגן כך ש'תעשה סיבוב, תצלם, ותצא.' נלקחים לאכול אוכל של תיירים במסעדה של בוגרי הטאג'. מולנו בשולחן ארוך, קבוצה של איזה שלושים איש ב- 55 – 65 שירדו מאוטובוס Ofakim. עשו ניודלהי, ג'איפור, ואגרה. שבועיים. זוג מרעננה, האישה במונולוג יורה שהם "נלקחים ליותר מדיי חנויות", "הילדים יצאו מהבית", "הגיע הזמן שאנחנו נצא לטיול, היינו יכולים להיות מוצ'ילרים. החלטנו לא בהודו. אבל הילדים שלי מוצ'ילרים. לא בהודו. כמה זמן אתה מטייל? סה"כ ששה שבועות? זה לא מוצ'ילר". אם מתעלם מהדינמיקה הקבוצתית והחווייה של חו"ל, לא הייתי ממליץ על מסלול זה כפלטפורמה הזו לחוויות. אין בשלושת המקומות האלה מקומות שמצדיקים, לטעמי, נסיעה. היותם באוטובוס מוגן מפני הכאוס של הפקת המסע שלהם מונע מהם מימד חווייתי. גם הם נראים לי שיחכו עד ליציאה מהודו כדי להגיד כמה נהנו.

שורה על כולנו מעטה של לא נעים להודות – אכזבה. הציפייה למשהו גרנדיוזי לא התממשה. לוקחים אותי לתחנת הרכבת. מבקש שימתינו לי במכונית כדי לוודא שנמצא במקום הנכון. פקיד אנטיפת במיוחד – לא לי, במהותו הקיומית, לכל הפונים, אומר שרק ב 18:30 יהיה confirmation לכרטיס שלי.

ואז מתחילה הסאגה. כדי לנוע בחופשיות הולך לאחסן את המוצ'ילה. פוגש נהג מונית שמפעיל עלי מכבש שאני לא שורד אותו, בוחן את הכרטיס שלי, ומעדכן אותי נחרצות, שאני בכלל לא בתחנה הנכונה. יש עוד אחת בצפון העיר. לא יודע אם להאמין. מאחסן בכל זאת – 10 רופי. הבחור מחכה לי מחוץ לתחנה ואני אומר לו שאני רוצה לקפה Barista הקרוב. מבקש 50 מתפשרים על 20, מגיעה המונית שלו עם נהג בפנים, נכנסים, והוא מביא אותי לחנות קפה. חנות שמוכרים קפה להכנה. Barista אני מבקש. אין באגרה הוא אומר. אני מתחיל לכעוס – זה לא מה שסכמנו כשעליתי למונית? מבקש שייקח אותי לאינטרנט. חנות ליד – יקר באופן בלתי סביר. הוא משתדל. מנסה לרצות. מציע שייקח אותי באותו מחיר למקום אחר, יחכה לי, יאסוף אותי וכל זאת בעוד 20, סה"כ 40 – 4 שקלים. כעוס ומסכים, נוסעים. נוסעים הרבה, מביא אותי למקום. צריך להשתין, אין היכן. חוזר למונית, אומר לבחור שאני צריך שירותים. לוקח אותי הלאה למלון, משתין, מחזיר אותי לאינטרנט, קובע לעוד שעה. גולש פחות מחצי שעה, תקלת תקשורת. יוצא ומסתובב, שוק מקומי, אין מערבי אחד. המוניטין הרע של אגרה כמקום עויין בא לידי ביטוי מלא בביקורי שם.

כורעים וחוראים

בנסיעות הרכבת עובר מגוון מראות קליידוסקופי; במישורים, רמות, גבעות והרים, רואה בתים, צריפים, בקתות, חורבות, פחונים, אוהלים, סככות, וכיסויי פלסטיק כחולים וירוקים, ימים, אגמים, נהרות, נחלים, מעיינות, ביצות ושלוליות, שדות, חקלאים, כלי מוטוריים עם עשרות גלגלים, סטנדרטיים שלושה ושניים, מוטציות מוטוריות מזנים שונים ובעיקר משונים, בעלי כנף מדגמים שונים, בקר למינהו, ילדים, משחקים עפיפוני נייר ומעיפים קריקט, ואנשים, כורעים, חוראים בעצם, במרחב באופן שנראה שבין יתר הוראותיו גנדי כלל בחזונו לטייב את הקרקע בפרי ישבנים.

כל ריקשה עוברת פותחת במסע שכנועים שאעלה עליה. בלי הבדל אם היא ממונעת או מדוושת. הנחוש מביניהם ששומע את הסברי לכך שמחכה בפתח האינטרנט לבואה של המונית, ממתין איתי חצי שעה, כדי שאם לא יגיע או סתם יתמהמה יהיה שם כדי לחייב אותי ב- 20 רופי לתחנת הרכבת. והמונית מגיעה, בדיוק בחמש.

מגיעים לתחנת הרכבת, מקבל confirmation שאכן יש מקום ברכבת והדיאגנוזה של הנהג שאכן התחנה היא השנייה בעיר, משחרר את המוצ'ילה, ופונה החוצה, שם הנהג ובעל הבית ממתינים לי. הם מציעים לי עסקה מתוחכמת – הביזנס האמיתי והחבוי, שבעבור אותם 40 רופי שטרם שילמתי, אלקח לתחנת הרכבת השנייה, אם אסכים לעבור אצל שניים מחבריהם. סחורה מצויינת. לא, לא אתחייב ברכישת שטיחים, מתנות או כל סחורה אחרת. מתפשר על שניים. במסגרת תפישת העולם של הנחישות הפסיבית הם מקבלים 20 רופי על כל מי שהביאו ל- Indian Cottage Enterprises. שם כבר יעוררו את צורך הרכישה. מביאים אותי לשתי חנויות. לחץ הרכישה על גבול הבלתי נסבל, וחסר סיכוי. בסוף מביאים אותי לתחנה. נותן להם שטר של 50. הם כל הזמן שניים, ולעומת זאת אין להם עודף. מבקשים שאשאיר להם 50. מסרב. מתעשת, צריך לשים גבולות על השפעתם על התנהגותי. החיפוש נמשך וצולח והם מחזירים 10. לנהג שהיה נחוש יותר בבקשה לוותר, מחזיר את ה- 10.

ב- 19:00 בתחנה. ב- 21:00 הרכבת אמורה לצאת. במקום המכושף הזה, ומבקש לא להיתפס ב'מקום, האם העיר, המדינה, או אצלי בראש, השתים עשרה שעות האלה מהרגע של' הנחית אותי בשלוש בתחנה ועד שלוש בבוקר, ביציאה, לזמן היה קצב מואץ. כאילו שעת שעון מורכבת מ- 20 דקות ולא שעברתי חוויות נעימות או בעלות עניין שמאבדים את תחושת הזמן. להיפך, רציונל הציפייה, עד כמה שרציונלי לצפות להתקצרות זמן, הייתי מצפה שמרכיב הזמן יימתח ולא יתקצר. בתחנה, מתבשר שהרכבת של 21:00, בשלוש וחצי שעות איחור. עושה סיבוב בתחנה, לומד את המקום, משחק להם במחשב בחדר האחורי כדי לדעת מה הם יודעים על הגעת הרכבת – לא יותר, והולך לחדר המתנה.

לחדר ההמתנה נכנסת מטיילת מחוץ לגיל הטיול הסטנדרטי. פנים טובות. שואל אותה אם היא נוסעת לVaranasi. אומרת שנעה לכיוון ההפוך, מ- Calcutta ל- Rajastan. מתפתחת שיחה מדהימה של שעה. בשביל חוויות כאלה נוסע. לשנינו היו חוויות חזקות, מאיימות במידה רבה, ואפופות קסם. אירית, בגיל שבין 35 ל- 40 לקחה חופש מהחיים חצי שנה מאשת מכירות של נגדי Philips במערב אירופה, שגרה בער שדה בהולנד על גבול גרמניה למתנדבת במנזר של אמא תרזה ב- Calcutta ומלמדת ציור ילדים פגועי נפש וגוף. בעבר התנדבה תקופות ארוכות בסלאמס של ברונקס, ניו יורק. מציירת להנאתה. רוצה אך מבינה שלא תוכל לחיות מזה. מלאך. איכויות של למד וו הצדיקים- חמלה נטולת התחסדות אבל עם ביקורת. עניינית. כנראה הגרסה של שנות האלפיים לנזירות חמלתית נטולת אל. יש לה בין שבוע ל- 10 ימים בהם היא יכולה לטייל, ובחרה במערב הודו. היא מציעה שתחזור קודם כדי להראות לי את העיר המדהימה. נותן לה את כתובת האי-מייל, 'אל תגידי לי את שמך' מבקש, מבחינתי angel, נבחן את חוסן הרצון ביחס למגבלות המימוש. באיחור של חצי שעה הרכבת שלה מגיעה. מלווה אותה לקרון נפרדים בחום ומנופף לה לשלום מהרציף.

המסע מקבל תפנית חיובית. אנושית. הרכבת המאחרת אמורה להגיע בחצות וחצי. לא סופי. לחדר ההמתנה מצטרפת סופי וחברתה מצרפת. סופי מטיילת זה תשע שנים, שלושה חודשים מוכרת בפריס ששה חודשים מטיילת ועוד שלושה קונה סחורה במזרח אסיה. מבחינתי קנתה את חשיבותה באמירתה: It is traveling, it is a way of life, it is not fun. זוג מורים צעירים מהונגריה, אינטליגנטים ונחמדים ביותר, יומיים בהודו, מצטרפים, ומאוחר יותר זוג, גרמניה וניו זילנדי יפהפה. אני, כמובן הכי מבוגר, ושלא 'כמובן' הכי ותיק, שלושה שבועות בהודו. במשך 6 שעות מבלים בכיף, שיחות טובות, דאחקות על הסיסטמה או העדרה, שיתוף בתובנות אינטליגנטיות, ובמשחקי שש בש וקלפים שההונגרים מלמדים, הצרפתיות לומדות, הניו זילנדי לא מבין, הגרמניה בצד, אני מכיר ומפסיד קבוע. מה שלא פוגע, כמובן, בתענוג.

אבחנה בין הנאות

סוקרטס נכנס לבור של אבחנה בין הנאות; אלה האינטלק-טואליות עליונות על הפיזיולוגיות, ניסוח שלי. עם הסתייגות, מוצ'ילרים הם נבונים משכילים, איכותיים וסקרנים. נראה לי, בעייתי ולא מוכח, אלה של דרום אמריקה יותר, שכן מרכיב התנועה בטיול אינטנסיבי ומורכב יותר בדרום אמריקה.

בין אחת וחצי לשתיים וחצי, בתדירות של כל חמש דקות, מתעדכנים לדעת שהרכבת תגיע בשתיים. בשלוש היא אכן מופיעה. הגרמניה, הניו זילנדי ואני בקרון המחלקה הראשונה. כלומר ממוזגת, ו-הפתעה, הפתעה – שמיכות. וסדינים. שינה מצויינת בין שלוש ומשהו לתשע. הניסיון מראה שזה שאנחנו באותה רכבת לאותו יעד לא אומר שנתראה עם מי מהם אי-פעם. מה שאכן קרה במקרה זה.

1.2.04

Varanasi

לוקח עם הניו זילנדי וחברתו מונית למלון שהם ידעו עליו מראש. סביר. אני רוצה העיר העתיקה. לוקח ריקשה, ריפוד לבן. לבן? לבן. מוצא לאחר הליכה ארוכה מדיי עם תרמיל כבד מדי בצפיפות כבדה ומתביית על Vishnu Rest House.

המושג של צפיפות אוכלוסין מקבל כאן מימד נוסף. כביש מסתיים ומותר רק להולכי רגל ואופניים. פקק תנוע. של אנשים. בעיר העתיקה יש סמטאות, שכדי להימנע מחיכוך בפרה שעוברת, צריך להיכנס לאחד מכוכי החנויות. סבלנות, אפאטיות זה המצרך ההכרחי להישרדות.

Time Is Money

הודי לבוש היטב פונה אלי ומברך לשלום ושואל "מה אתה רוצה לקנות?" "תודה" לא רוצה לקנות דבר. "אני רוצה למכור לך משהו" הוא מתוודה "מה אתה רוצה?". "תודה, אינני רוצה דבר". "אתה ישראלי" הוא מאשים. "נכון" אני מודה "ואתה הודי?" אני מאבחן. "לא חכמה" הוא לא מרפה, עוזב אנתרופולוגיה וחוזר לביזנס "מה אני יכול למכור? "אם יש לך, זמן אני קונה" אני מתפלסף. "הזמן שלי מאוד יקר, 5 רופי לדקה." "זה מעורר קנאה, in this case, I would not spend your precious time, on me.

אכן עמנואל, מראות קשים. יורד לGath, ירידת מדרגות לשפת הגנגה. הולך צפונה מהאכסניה לגת הראשי. בחור מבוגר באופן מתון והדרגתי מתחיל להיצמד אלי. מכריז שאיננו רוצה ממני דבר, ובעלי הסירות מבקשים מחירים מופרזים על השכרת סירותיהם, והוא בכלל מעוניין לתרגל את האנגלית שלו. 'מבלגיה', אני משיב על מוצאי האתני. "דובר צרפתית?" בסיסית "משיב". מספר לי שבהמשך שורפים גופות. יפה, נהיה מעניין, אחד משני היעדים העיקריים שלי בטיול. "יש לי חנות למשי" זורחת הכוונה בנסיון חדש, "האם תסכים לבקר בחנות שלי?" "תודה."

מלווה אותי כברת דרך, על הגדה המערבית, שבה מדרגות שיורדים לנהר. נהר של חיים. סירות עוגנות, אנשים רוחצים שם, מסתבנים, זוהמה ענקית, משתינים על המדרגות, מחרבנים, פרות רוכלים, כביסה, אפר, זרי פרחים. מראות קשים. סוף העולם. אולי תחלתו. מראות משמעותיים. תופס בגרון.

מגיעים למתחם השריפה "אסור לצלם" הוא מבשר, אם אתה רוצה אפשר להשקיף מהבית מלמעלה. עולים לחורבה של שלוש קומות, הוספיס, מסתבר, ושם הוא מוסר אותי לצעיר יותר שמסביר לי באופן מתודי ומתורגל היטב את התהליך; למי שנשרף כאן מגיע למנוחה שנשמתו לא תמשיך להתגלגל מגוף לגוף, אלא תצטרף לוישנו. לא שורפים נשים בהיריון, ילדים מתחת לגיל 12, מי שמוכש על ידי נחש, ולא מצורעים. מי שלא עומד בקריטריונים אלה, מושלך כשאבן קשורה אליו לקרקעית הנהר. הגופה מובאת על ידי המשפחה ששרה מנטרה שמשמעותה שהגופה טוהרה. גופה מטוהרת לאחר שנרחצה במים, דבש, חלב curd ולא זוכר מה עוד, הגופה מעוטרת בכיסוי פלסטיק כתום וזהב וכן זרי פרחים, נטבלת בגנגה. הקרוב למת, אב, בן, אח, מסופר בהתאם לקרבתו. במקביל קבוצת אנשים עורמת 250 קילוגרם עץ למוקד בטכניקה וביעילות שמהר מאוד נוצר מבנה של מזבח רבוע, ברוטינה של 24 שעות ביממה. הגופה מונחת על המוקד, אש נלקחת מאש הבוערת תמיד- אומרים שבוערת 7,000 שנה, ומציתים את המוקד. לאחר טבילת הגווייה ועד השלכת אפרה לנהר – בין שעתיים לשלוש שעות. המסביר מבהיר לי, שישנם שני דברים מאוד יקרים, חתונה ולוויה. הדבר היקר מכל הוא העץ— 20 רופי לקילוגרם.

אנומלית הערך

מראות קשים. זה לא העוני. זו העליבות. אין ערך לכלום. למי שחייב מליון יש יותר מלמי שאין כלום.

נמצא במבנה מוזנח ומט לנפול שמשמש כהוספיס של נשים הממתינות למותן. מתקרבת מישהי, והוא מסביר שעלי לתת donation. נותן 10 רופי. היא לא רוצה לקחת. אני מבהיר שאו 10 או לא כלום. המדריך חוזר על דברי, והיא ניאותה לקחת. רואה שאפר של אחת השריפות נאסף בסלים, נשטף לגנגה, ושם מסוננים ממנו התכשיטים של הגווייה, שנאספים על ידי הצוות השורף, untouchables, שהופך להיות רכושם.

המדריך עוזב אותי לכמה דקות, אני מסתכל בעניין רב בהתרחשות—גופות נשרפות זכיתי לראות. מגיע אחר, שמבהיר לי את שנאמר לי קודם – אסור לי לצלם. אחר כך, אומר שהוא בתור האחראי הוא מרשה לי לצלם. תמונה אחת. בתשלום של 200 רופי. "תודה" אני מתבאס ומבאס אותו גם כן. לאחר ניסיונות נוספים הוא מרפה. מגיעה תיירת אחרת. המדריך שלי חוזר על הרצאתו באוזניה. אני יורד.

חוזר למלון אחרי סידורי פארש, ויוצא שוב; על הרציף משיט סירה, אולי בעליה, מצליח לפתות אותי לשוט מול רציף. עולה. לא מוריד לו ממבוקש—50 רופי לשעה שמבקש. נותן לו סיגריות, ובסוף עוד תשר הערכה על כך שנוקב במחיר סביר על ההתחלה במקום 250 ו- 300 מעמיתיו של הבוקר.

שטים מול הגדה המערבית של הנהר. רואה את עורק החיים מסביב לנהר. מתרחצים שותים, מחרבנים ליד, מניח שמשתינים פנימה, אולי לא ומתים – חיים מלאים. במהלך השייט רואה את גוויות עטויות כתום ופרחים נשרפות. המשיט כועס עלי על שאני מצלם. נראה כבן 60. בן 38. המדהים הוא שבבחינת התמונות בבית, רואה שיום קודם אני מצלם אותו מחרבן, ולמחרת אנחנו שטים. הוכחה לקיומו של האל? ישלו סט שיניים קדמיות לצילומי 'לפני', אתגר אורתודנטי. גם הצבע לא משהו, אבל לא חריג. בבוקר, שלא יכולתי לצלם, שכנעתי עצמי שלא רוצה ולא צריך. כעת בצהריים, המטויבציה לשיט היא הצילומים. רציונליזציה. מצלם כאילו תחיית הגופות תלויה, כאשר לא מצלם דרך העינית ולא רואה מה מצלם. אינטואיטיבית בכיוון על עיוור.

חוזר למלון. מתוודע (וואחד מינוח) האוסטרלי. פעם שלישית כאן. מורה אוסטרלי, לבוש כמו החיילים האוסטרליים במלחמת העולם – אפשר לבחור איזה שרוצים, מורה בבית ספר יסודי, בסוף השלושימים, תחילת הארבעים סינגל, מדבר בפה רטוב. מדיי. מחליפים רשמים וחוויות, מעניין. נפרדים, אני לסמטאות הצרות, הוא לגופות הנשרפות.

מחליט לגבות את הצילומים על cd. מבקשים 300. שווה אבל ממשיך לחיפוש אלטרנטיבה זולה יותר. שלט מורה על מעבדה בתוך פסאג', מילה עתיקה שאינה בשימוש לסט חנויות היניצבות לרחוב. רואה פסאדה של מעבדה, חולף אותה להזמנת המבוגר ונכנס לחדר שינה ליחיד צר עם מחשב. מתארח שם הבן הלומד אחזקת מחשב בCalcutta, עוברים את כל תלאות הממשקים, והחלק הקשה, הורדת התמונות לדיסק שלו עבר בשלום. שעה. כעת יש רק לצרוב. רואה ש-1. יש קשיים, 2. לנוכחותי אין משמעות מסייעת, מציע שאגיע לראות מה קורה מאוחר יותר. ושוב מאוחר יותר.

הולך בורנסי. הצפיפות לא תיאמן. אין לה לאן להתנקז. בהגדרה בין 9 בבוקר לאחת אין חשמל. בהמשך היום לסירוגין, על פי העומס. חוזר דרך החנות "אסי מורנסי", חנות ששמעתי עליה ממטייל יומיים קודם. שני הודים צעירים שמדברים עברית של עולה שנמצא 10 שנים בארץ. מעולם לא בקרו. סלנג של מטיילים. בשביל ההסבר ההופעה, הקצאת הזמן, נסיונות השכנוע לרכישת מצעי מיטה ממשי במחירים מגוחכים, פריסת עשרות דוגמאות, רוכש ספק שמיכה ספק צעיף ב- 70 רופי. לא רוכש, מפני שזוכר שמחוץ לקונטקסט המצעים ייראו כמו דירות נציגים סטודנטים ששכרו דירה בעיר. יוצא ונכנס לאינטרנט, מקבל שני מיילים כיפיים מ- angel, היא מתחייבת שניפגש בCalcutta. נחמד.

בבוקר נותן כביסה. אני בקצה, שכן בניו דלהי לא היה לי איך לתת כביסה, אם לא מחשבים את האפשרות של נתינת כביסה במלון חמישה כוכבים עלות של יום שהייה בהודו כששומר על קצב החלפת בגדים רגיל. זה שמקבל את הכביסה מזהיר אותי שאם מזג האוויר לא יאפשר, נב שכעת נראה כאביך, לא יאפשר החזרת הכביסה היום, וייתכן שאף למחרת לא. אם אני חייב לעזוב למחרת, אולי לא כדאי להמר. מחליט להמר. בערב שואל מה קורה, אומרים אולי מחר, שכן עד עתה לא התייבש. כשרואה איך מייבשים, בהצלפות הכבסים על אבן בתוך הגנגס, ופריסה לייבוש על הגדה, ולי היה עדף כלל לא לתת- לפחות החרא שלי. רב הכובסים, הכובס הראשי או מי שאחראי על האופרציה, כועס על אנשי Vishnu Rest House וגוער בהם על שלקחו ממני את הכביסה. ואני מתחיל לחוש את לחלוחית הצרה. "מה עם הכביסה?" אני שואל אותו בערםךב "wet, wet" הוא משיב. "ומחר?" אני שואל בחשש של זרים. "everything dryes in a matter of time" הוא משיב בנימה פילוסופית, בחיזוק תנועת הראש ההודית בה נראה כאילו המצח המצא על ציר, והצוואר נע כמטוטלת, כאילו אומר, 'כובס כובס' אולי יש עלי בתחתונים, אבל אין עליי בעליונים, כל אמירה למה, כל תובנה דלאי. וחכה, עוד לא שמעת כלום.' ואולי היתה זו האינטרפרטציה שלי.

קם בבוקר ליום השלישי והאחרון בPushkar. סידור פארש – בחישה מרוחקת במינויים בפרטנר, כביסה – אולי לא לגמרי נקייה, אולי, בדיעבד בוודאות, כמה פריטים חסרים, עם עוד קצת מאמץ מהשמש היא מתייבשת. כמעט לגמרי. תה של בוקר על גדות הגנגה בחצר האכסניה. אכן סיטואציה מופרכת והזוייה שלא לאמר בלתי אפשרית או חד פעמית.

עובר במעבדה. אתמול סכמנו שאעבור שם ב- 10:30, "perfect time" נאמר לי, המקום סגור. על קונצרטינות. הולך אצל מי שגלשתי אצלו אתמול, שעה, ויש לי דיסק צרוב. מוטרד מהלחץ שיש על מוקד הדאטה.

צהריים, הרכבת צריכה לצאת ב- 18:00. מתכוונן לצאת ב- 16:00 לכיוונה. מתרגש עלי השלשול. נותן, מתרחץ, יודע שזה הפרומו. ההמשך, יבוא. מסתובב בעיר, מבשל את המנה הבאה, שלא מבוששת. חוזר למלון ורואה מוצ'ילר יוצא מהדלת הצדדית בה אני נכנס. מברר לאן, מתעדכן שלרכבת. שואל אותו אם הוא רוצה לנמתין לי עד שמתארגן, והוא הצרפתי, ניאות. נותן, ובנוהל מתרחץ שוב. מחריף. מלווה בחולשה. במקביל, וללא קשר גם שיעול. הצרפתי לא פעינח את המבוך, מושך לכיוונים לא נכונים, הוא מבין שלא נכון, אבל זה הביא אותו, ולא יודע אחרת. נותן לי להוביל, מוציא אותו למרכז ההומה, לוקחים ריקשת אופניים לתחנת רכבת. 200 קילו של זרים ומטענם שצריכים להגיע לרכבת. קשה. אני משלם את 30 הרופי של דמי הנסיעה, ומסרב לחלוק עם הצרפתי שרוצה להיות מורה לצרפתית בסין ונראה לו שגמר עם משםחתו הקורבה, חבריו הרחוקים והמערב באופן כולל. נהג הריקשה שמקבל השראה מהפגנת הנדיבות למול הצרפתי מבקש את השעון קרוע הרצועה שלי כטיפ.

השלשול לא, אך הרכבת מבוששת. כאוס מתון בתחנה. התקבצות של זרים. כל אחד לכיוון אחר. ביו ריכוז הזרים מתיישבת לידי מישהי בסוף שנות ה-20 שמזכירה לי את אורית. הגרסה הבריטית. המראה, מבנה הגוף, הפנים, האינטונציה, הנבונות, העומק, אופן הביטוי, העליצות, הקשב לסביבה אפילו הביטוי הטרום-הנוירוטיות. בעלה המבוגר ממנה בלמעלה מעשור מגיע – דמיון נוסף בטיפוסים, מדבר איתו בכיף. יש לי יחס מיוחד לאורית, היתה נציגה וראש צוות, ספרה לי על הודו באופן שיכולתי לקבל ולאהוב, ואף ציידה אותי ב- Lonely Planet בן ה- 7 שלה.

4.2.04

Calcutta

אתמול ב- 19:30, כאקט של חישול הקיבה, או סתם חוסר מחשבה וכניעה לגירוי, רכשתי אורז מטוגן, מעט ירקות וחריף. מרגיש חום רב, ואי-נוחות, אבל הצלחתי לישון עד 8:30 בבוקר. מתעורר עם חולשה ואי-נוחות מתונה. קצת מעוך. השיעול מתגבר לכדי לחץ בחזה בעת השיעול – ילוווה אוי עד סוף המסע בהודו, וכמה ימים בתאילנד. קיבתי האהובה משתפת פעולה, ומתפקדת באופן מעורר הערכה במצב החירום. כבר 10:15. היינו צריכים להגיע ב- 6:30. אף אחד לא מתרגש.

צפון מזרח. כמו בברזיל שם ה- Nordeste ידוע בעוני והנחשלות, מקבל את הרושם שנע לכיוון נחשלות ועוני.

ב- 12:00 נוחת בכלכתה. בפונה ראיתי צפיפות. במומבי יותר. בניו דלהי חשתי צפיפות מהי. בורנסי חשתי צפיפות מהי. כאן חווה צפיפות. כל האופנועים מקופלי מראות צד, human-dynamics, גשר Howra. נראה כמו משחק הרכבה ממתכת שהיה לי באילת לפני 35 שנה. קונסטרוקציית מתכת של 450 מטר, שנראה שאין פרופורציה בין אורכו לבין היותו הגשר הבלתי נתמך – היה חשש שהטמעת עמודים בנהר תשבש את מהלכו, הכי ארוך בעולם. הוא גם הכי עמוס מבחינת התנועה שעוברת עליו.

התנהלות שמצפה לה – נהגי המוניות להוטים, המשאים והמתנים, המתנות – מלשון לחכות. נוסע יחד עם משפחה מקומית לרחוב Sudder היכן שמתרכזים המוצ'ילרים. לאחר חיפוש מתביית על shit hole טחוב באמת במחיר מופרז של 300 רופי, משכן את המוצ'ילה, נותן כביסה, והולך לחפש אינטרנט, סקרן לראות איך פוגש את Kay. מוצא. מתיישב למחשב, טראח, הפסקת חשמל. בכלכתה אין חשמל סדיר. הולך לאכול, למשרד נסיעות לברר על כרטיס טיסה, הדביל בסוכנות מבקש ממני לראות את הדרכון. מה הוא צריך את הדרכון? עוד לא רוכש. טועה ונותן לו.

חוזר לאינטרנט. רואה הודעה מקיי. היא תחכה לי החל מ- 12:45 בBarista מול Oxford Books. השעה 14:00, מבחינתה נתנה לי מספיק זמן להתארגן הרי הרכבת היתה אמורה להגיע ב- 6:00. חנות הספרים מוכרת ועדיין רבע שעה כשמפלס דרך בין המון אדם במהירות אפשרית לBarista. שואל אם מישהי חיכתה לי, אף אחד לא יודע על מה מדובר. יוצא באכזבה. מהכיוון שהגעתי לא נתקלתי באינטרנט, שואל היכן יש, מצביעים מזרחה. פונה. מתקדם שני רחובות – רואה אותה כמה מטרים מולי פורשת ידיים ברכיים מכופפות בתנוחת 'מי בא לאבא?'. שמחה. מודיע לי שבחזרתה קבלה הודעה מפתיעה מבעל הבית על פינוי דירתה, עובדה שנמצאת באוויר, אבל לא מעכירה את רוחה.

מלווה אותי לסידורי הכרטיסים, בסוכנות רצינית שמים אותי על waiting list לבין שבת לראשון – רחוק לי מדיי, נחרצים בשלילת היכולת לצאת בשישי. מעדיף לצאת בשישי מקסימום שבת. חוזרים למשרד הקודם. מסיבה לא ברורה דווקא הם כן מצליחים לסדר לי כרטיס ליום שבת—העובדה שהם הצליחו היכן שהמשרד הרציני היה כה נחרץ בשלילה נראית לי תמוהה. הלהיטות לא מסיפה אמון. בקשת הדרכון שלא לצורך מוסיפה נופך חובבני. רוכש. בחשש אין לי תחושה טובה לגביהם. תהליך הרכישה מחזק את מימד הפרטאצ' ארוך ומסורבל מדיי.

קיי מלווה אותי לחדר, רואה את המקום המסריח שנמצא בו, מנידה לי בצער, ומסכמים שתעבור לאסוף אותי ב- 7:00 מהאינטרנט. הקיבה מתפרעת. יפה לה, ומותר. הייתי שמח למים חמים להתקלח, אבל לא לעניין. ב- 7:00 היא אוספת אותי, מעבירים ערב נחמד במסעדה סינית ונפרדים בBarista ב-9. עושה אינטרנט והולך לפנק את הקיבה. שילוב של אכילת מזון בלתי סביר עם הרעלת ניקוטין. Lonely Planet מתייחס לעיר כאחת המזוהמות בעולם, יום שם כמוהו כעישון 20 סיגריות, ובתוספת מעט הסיגריות הנחותות שעישנתי- שילוב מנצח.

את היום מתחיל בטעות של מתחילים – מקבל את הבטחת המקום שיחזירו בערב, ונותן את הכביסה. ריסק, לאור העובדה, שאת הקודמת טרם קיבלתי, הציפה והמגבות לא ברשותי. בשמונה וחצי יוצא. עושה סיבוב, אוכל, הולך לחפש מלון אחר. הטחב לא נעים, יותר קל להחליף מלון מאשר את מצעי המיטה המבאסים. מוצא אחד 20 מטר צפונה, שהיה מלא יום קודם. מבקש שיוסיפו סדין—סאגה שתתעצם בהמשך לכמה אינטראקציות עד שבסוף אחד מהם יישבר, ישלוף סדין משקית ניילון, קשה לי להאמין שהסדין חדש לגמרי אבל בסוף אקבל. רצועת השעון שנרכש במומבי, Casio F91 קלסי בפשטותו הדיגיפלסטית יצאה מתושבתה, התיקון בPushkar לא מחזיק ונותן אותו לשען עם משקפיים תחתיות טמפו. מסכמים על מחר ב- 6, 60 רופי.

חוזר לחדר. דפיקות בדלת, מודיעים שיש לי טלפון. בשהותי בהודו אף אחד אף פעם לא ידע את שם המלון ולא כל שכן אם יש ומה מספר הטלפון שם. זה ממשרד הנסיעות. הם שמו לב שאישור משטרת הגבולות נמצא אצלם. הולך לשם, מקבל את המסמך, לא מתאפק ואומר מתוך תסכול ל-יותר נבון שנמצא שם 'אתה מבין למה לא רציתי לתת לכם את הדרכון ביום הקודם?' הוא משיב שעשו מאמצים לאתר והצליחו בכך, הכל בא על מקומו בשלום. 'כן' אני מתעקש, כבר לעצמי ולא לו, גם לקחו את הדרכון, בשום מקום אחר לא השארתי את כתובת המקום שהתאכסנתי, גם את מספר הטלפון, גם נמצא בעת שמתקשרים—אוסף מקרים קטנטנים שמתנקזים למכנה משותף נדיר בהתכנותו.

עושה אינטרנט, מתעדכן שגם הדאטה וגם הבינלאומי נשרפים חזק, דבר שיכול לחוש אותו מהשקט היחסי ששומע מהם טלפונית.

קיי לא מופיעה לסיכום שלנו ב- 11:00, במלון הקודם. עוזב אותו, ורואה מיני התקהלות בה מימינה היא מנהלת שיחה עם בריטי שמטייל על אופניו, ומשמאלה עושה סדר בדוכן רחוב שבו שילמה על האכלת חצי תירסר אמהות על טפן. היא דמות מוכרת בין החלכאים הנדכאים, הנכים והרעבים של כלכתה. הולכים לBarista, ומשם לאטרקציה הארכיטקטונית החשובה של כלכתה – Victorua משהו, הLonely Planet מתאר את המבנה גגרסה הבריטית ל- unhappy Taj Mahal. וואללה. לא מעניין. הולכים. הרבה. עושים קפנדריה ענקת, נוסעים קצת באוטובוס מקומי שהמרחק הקצר בין סרניו, עיצובית, נראה בלתי סביר ביחס לגודלו. שלוש תחנות במטרו—בכל זאת, אם מסוגלים לבנות משהו כזה, לא הכל לגמרי אבוד. אוכלים סינית חריפה מדיי, מתכננים שבערב נלך לסרט Bolywood, אותם סרטי אפוס הודיים עם עלילה רומנטית, משלבת שירים וריקודים, שקסמם באיוולתם.

מגיע לחדר, אין סדין לבקשתי. עובר דרך המלון הקודם – אין כביסה. מוחה. יש השתדלות, אין תוצאה. חוזר למלון שוב מבקש סדין, מתקלח, מרגיש חלש וחום, אין עם מה להתנגב. מתייבש במאוורר והולך לישון.

קיי מגיעה, לא מתאים לי סרט ובכלל לצאת. היא מספרת על חייה האיריים כבת למשפחה עם שמונה ילדים, אשת מכירות של Philips, אחראית על כל מערב אירופה, חיה במזרח הולנד בעיירה על גבול גרמניה, מין תלישות בלתי מפוצחת למגבלות התפישה החברתית שלי. נקישות בדלת, הכביסה. מספר לה, מעט עליי. מתכננים שלמחרת אפנה את המקום לדירתה הזמנית העצומה שקבלה לכמה ימים, לשכור נהג על רכבו לנסוע לשמורת הטבע לחוף ים, מיצר בנגל 130 קילומטר מזרחית לכלכתה. מלווה אותה לרחוב לקחת מונית.

בחזרה, רואה ג'ינג'ית אגרסיבית, משום מה וללא אחריות, נראית לי לסבית, צורחת על ההודים בקבלה. משפטי מפתח חוזרים: What kind of hotel is it? Are you playing with me? Is it hot water or what?. יש לה טיסה והיא מסדרת לעצמה את המיים החמים של למחרת. המלונות נחלקים לשלושה, אלה המפוארים, אלה ללא המים החמים, ואלה שמספקים כף חשמלית גדולה–element שמוטבעת בדלי ומחממת את המים. שני ההודים, לסירוגין מחייכים נבוכים, לפרקים מנידים את ראשם בתנועה האופיינית. אני מניח שהיא ישראלית, וכבוגר שרות לקוחות, רוצה לייעץ לה שתתמקד במה שהם יכולים לעשות ולא בסוגיות פילוסופיות היפותטיות כ'מה הם חושבים זה שרות' ולא לבנות על יכולת ההשתתפות וההכלה שלהם את מצוקתה. אני טועה ושואל אותה אם מדברת עברית. היא פונה אלי בתקיפות "כן, אבל לא צריכה עזרה" וממשיכה לשאוג עליהם. הולך לישון.

צפירה

בהודו צופרים תוך כדי נסיעה, כדי שהנצפר יעצור את תנועת מכוניתו. אני רגיל שצפירה מעודדת את תנועת המכונית העומדת.

קם בבוקר, ויוצא לראות את הג'ינגי'ת כאילו בהמשך ישיר ללילה הקודם, רק עם אנרגיה מחודשת עלפי האנטיפת שמשמש כמנהל המקום. היא שואלת שאלות קונספטואליות, 'האם מלון אמור לתת שירותים בסיסיים של מים חמים, והאם ייתכן שלא'. לדאבונו ולשמחתי—שכן אני עויין את הבנזונה כבר מפרשת הסדין, הוא עונה לה 'לא צריך שמקרים כאלה יקרו, אבל לפעמים זה קורה', מה שגורר מטח תגובה מיידי. אני לוקח את הדברים שלי ומסתלק מהמקום שמאפשר לשני אלה להביא את אופיים המחורבן לביטוי משותף.

בגרות

בחייו של אדם כמה שלבי חניכה. עריכת התגלחת הראשונה אצל הגלב היא אחת מהן. אולי לא החשובה ביותר ואולי בכלל לא חניכה. אני בשל לשבת ולהתגלח עם תער. יושב לטיפול תגלחת ומרגיש כמו אפנדי. האמת סתם כמו זקן. לא זוכר אם בשנות השבעים בחולון הייתי רואה בחולון, אבל בשנות השישים באילת בטוח. את התגלחת הראשונה עשיתי שבועיים קודם במומבי, 40 רופי לפנים וראש כולל עיסוי קרקפת. התפאורה כמו בסיקסטיז באילת. בכפר, הכל עץ, גס אפור טבעי. ראי, דרגש ועליו מסרק, שני תערים, מברשת גילוח, שני זוגות מספריים, קופסאת סכיני גילוח, כמה מקלות ארטיק שמשמשים להורדת הקצף מהיד, שני מיכלי פלטיק למים, וקערת חימר שמכילה את ג'יפת שיער וקצף הנגלחים לפניי ובהמשך קלטה גם את שלי. למעט הידיים שלא כל כך אסתטיות מוכתר כמהנה. יש בזה צירוף של הרגשת אדנות זולה, ונבוכות של מגע גברי אינטימי מדיי.

באבולוציית כורסאות הספרים, רואה את המודלים שהייתי שמח שישמשו לי כורסת הטלוויזיה בסלון המעוצב שלא יהיה לי, רואה דגמים פשוטים ורזים, מן שלדי מתכת, ובכפר את הפרוטוטייפ, גרסת הישבן ממנו יצאה בשורת הכיסאות; צר, מעץ אך מסתובב על צירו. הכל נעשה בשקט. הספר, במיומנות—בעצם זו הפעם השניה שחווה זאת לכן השיפוט שטחי משהו, עושה את עבודתו; מורח, מערבב, מעביר סכין, מנגב אותה עם היד, מקלף את הג'יפה מהיד עם כפיס העץ שנראה כמקל ארטיק, ומעביר לקערת הג'יפה. גם הקהל, מטעמו 14 איש, ספור, ומטעמי הנהג, חוזים ומשגיחים, לא ברור על מה, בשקט. אני חלק ומוכן לתשלום ככלה ביום חופתה. 20 רופי, נותן 30. רחש הערכה עובר בקהל, כמו בפרסומות.

נוסעים בAmbassador 1500, הרכב הנפוץ שמשמש כמונית. לא יודע מה יש שם, ולמה לצפות, לא כל כך אכפת לי, מרגיש חלש מאוד, הפקה שלה. השלמות ומשפטי הסכמה שמעיקים עלי. אולי 48 שעות איתה זה הרבה לי מדיי. השמיים אפורים עד קודרים מאוד, משרה דיכאון. זרזוף מתמשך שנראה כמו גשם שחור אחרי שואה גרעינית. חם ולח. מגיעים לקצה הכביש, 300 מטר מים בנגל. "זהו" אומר הנהג. הולכים ברגל לחוף. עזובה עצובה, שנראית מוזר לאור העובדה שהמקום נחשב כמקום קייט. המלונות המעטים נראים כקסרטיני משטרה מפוייחים ועצובים. אוכלים במזבבה, מסעדה אפופת זבובים. מקבל כף, שכן המקומיים והנהג אוכלים ביד ימין מכופפת כשהם מערבבים במיומנות את הירקות באורז חופנים את התערובת ומעיפים לפה. וחוזר חלילה.

מסע של 12 שעות של תנועה איטית בין עצירות תכופות של תנועה כבדה, בכביש שהוא עורק חיים של 131 קילומטרים בהם לא ברור מתי כלכתה הסתיימה, כאשר היציאה ממנה, בהיעדר כביש ראשי נראית כנעשית בין חצרות בתים, נראה ככפר אחד גדול שלא ברור מתי מתחיל ומתי נגמר אחר. כל כמה מאות מטרים שלט המחזיר על שם היישוב הבא. משני צידי הכביש רצף מבנים, בתי קש, חומר, לבנים, צריפים, סוכות, חושות, חנויות, דוכנים, ערימות פירות או ירקות על הקרקע, שווקים, מחסנים, מוסכים, מסביב לכביש, כאשר בדליל, שכבה של בית אחד משני הצדדים, לעיתים כמה רבדים, כפרים, ערים, אין מצב שאין בית ליד בית, רק העיבוי משתנה. לאורך הכביש נעים מכוניות, אופנועים, אופניים ובעיקר אנשים. כמו נחיל, אין סוף אנשים הולכים באיטיות ובנחישות. חוצים נהרות, נחלים, מעיינות, תעלות. עולים על מעבורת שנעה ימינה לאורך הנהר יותר, כ- 200 מטר, מאשר לרוחבו לגדה שנייה, כ- 100 מטר. מניח שהיה להם סיבה, ולא משלומיאליות, אבל מעניין בכל מקרה. הוויה קלאסית שהעניין לא במטרה או בתכלית אלא במכלול. אפילו לתוגה יש ערך.

בדרך חזרה מחליט לעשות תגלחת. בשליש הדרך. בכניסה לעיר, הנהג רוצה להשלים את משימתו ולהחזיר את קיי לדירתה, אני מתעקש למהר להגיע לשען. בדרך, מתלבט בין ניהול הקטנת הצער על אובדן השעון לבין התקווה שיהיה מוכן. העיר לא פקוקה, סתומה. בשבע ורבע השען שם, ומודיע לי מבעד משקפיו, שחכה לי, ואף עשה עבודה יפה עם השעון. עוד הקפה, קיי רוכשת שמיכה בשבילי, ואליה לדירה. חלק גדול מהדרך היא מספרת לי מלא פרטים על יחסי הגומלין בין כל מיני דמויות במנזר ועל בעל הבית, אבל או בגלל שלא מרגיש טוב, או בשל עומס הפרטים ודלילות העניין לא מנסה לעקוב.

מאתר בה דתיות נעדרת אל. אדיקות. אין את אלמנט הקורבניות אולי בשל תחושת השליחות.

עולים לדירה הענקית, מלא חדרים, ריהוט מיושן ומתפרק, שירותים כפולים, ומים חמים, כלומר הכף החשמלית בדלי. הולכים לאכול סינית, עושה אינטרנט פעם אחרונה בהודו, מנסה לראות על פי הכרטיס והקבלה שלו confirmation לקיום ומועד הטיסה שלי—לא מצליח, מקבל את שאלתה של אורית, האם אני רואה The Light Of The Present. המעניין הוא שהמייל נקרא על ידי כאילו כסיכום של השהייה בהודו לפני צאתי. הולכים לישון, היא במיטה זוגית עם כילה כמו בסרטים, ואני באחת ממיטות הנוער. בחדר הכי פחות מטונף.

8.2.04

עזיבת הודו

מקדים את צלצול השעון המעורר שכיוונתי לחמש, מעדיף לא להעיר את קיי, ולחמוק. היא מופיעה. יורדים ומוצאים נהג מונית. היא אומרת שנסיעה צריכה לעלות 80 רופי. מסמן לה להשאיר לי את העבודה. הראשון מבקש 250. לא מתייחס ועובר לשני, תוך התעלמות משאגות התסכול על הפסקת המשא ומתן ללא אזהרה ואובדן העסקה. השני מבקש 200. 80 אני מציע. קיי לא מתאפקת ומנסה להשתלב במשא ומתן אבל מהיכרותי איתה היא מתפשרת מוקדם וגבוה מדיי לטעמי. עובר לשלישי. רוצה 300. חוזר לשני, אני אומר 80, הוא אומר 180, אני מתעקש על 80, אני חוזר לראשון. השני קורא לי ואומר לי לעלות. '80' אני אומר, 'עלה' הוא מורה לי. הדרך מדהימה. ארוכה, העיר טעונה. בתים נוראיים, הכל כאילו נעשה עד 60 אחוז ונעצר. פרות, נזילות, אנשים בצידי הרחובות מדליקים אש להתחמם. אחד הנתיבים נחסם שכן יש תחרות מרתון. מגיעים לאחר חצי שעה של נסיעה רצופה – שעת בוקר מוקדמת טרום פקקים, לשדה. קיי מעירה משהו, משהו נוסף, שומעת את תשובתי ומניחה לי להתרכז במראות וצריבתם. מגיעים לטרמינל, אני נותן לנהג 100 רופי והערכה על נסיעתו הוא מבקש 180. 'סיכמנו על 80' אני אומר והוא אומר שסיכמנו על 180. אני לוקח את הדברים ויוצא. בלי לשלם תוספת.

חש עדיין את המתח של אי הנוחות מרכישת הכרטיס. הולך לחוות את השיא, האם עולה על המטוס, או שצריך להתמודד עם בעיות. מופתע שמלווים לנוסעים הוצים להיכנס לטרמינל מחויבים ב50 רופי. נפרד מקיי. אנחנו לא מתואמים, היא רגשית מדיי לציפיותיי. ההפתעה השנייה – אפס תקלות. הכרטיס בהכשר בד"ץ. טעיתי ושמתי את הLeaderman בתיק היד ולא במזוודה. שוטרת לוקחת לי אותו, אני השלמתי עם הרעיון שכבר לא אראה אותו יותר, ובתאילנד מקבל אותו חזרה. אפילו שנזכר שיש לי כמה מאות רופי, מאפשרים לי לחזור לאחור להחליף אותו לבאהטים תאילנדים. מקבל את ההוכחה הסופית והחותכת לקיומו של האל, או לפחות בהיותו בהודו, כאשר רואה אותה יוצאת משערי הטרמינל ועד שמחליף את הכסף, היא חוזרת וקוראת לי. אני יותר פנוי רגשית לחיבוקים חזקים וחמים ועדיין מעיק. עולה למעלה חזרה, וכרוז בקולו, ללא הגברה, מזרז את הנוסעים לעלות לטיסה לתאילנד.

כמה שעות לאחר מכן, קורא את המייל מקיי. לא יכול להכיל מייל כזה. עונה מייל אכזר, כאילו קליל ומשדר, תודה על הכל ושלום.

My Dearest Yair,

At moments like these I only wish I had my paints with me and the largest canvas that there is, so that I can paint and express the many thoughts, emotions and feelings that are in my heart, head and soul. (I will freeze the moment until I get home and paint for you)… for now some words to express what is going on..!

Right now it is raining in my heart, and it has been raining all morning…now and then the rain is a little heavier and the rain drops fall from my eyes in tears…My tears are both joyful and sad… Joyful and thankful because I had the opportunity to spend many beautiful moments with someone that is extra-ordinary …. with someone whom you only meet once or twice in ones lifetime. From the moment I meet you in Agra I was drawn to that light and energy that surrounds you…That energy and light is almost blinding…the intense and passionate way you live life…that unquenchable thrust and search for depth, experience and knowledge…your intelegence your frankness/directness, your honesty, compassion, loving/gentleness, passion, humor, your down-to-earth common sense approach to things, your abhorrence of bullshit and your sometimes chaotic ways..and last but not least your Vulnerabilities….all adds up to an extra-ordinary and attractive and very special human being. A lover of life itself. Yair Dickmann you make life more colourful in a very special way. You will have noticed I do not ask many questions…not that I am not interested in how people "tick" I very much love knowing how things sit in peoples heads and hearts, particularly people I am attracted to…but I am an observer rather than a questioner, I let my questions be answered by my intuition and my heart…from there one gets far deeper answers.

I am sad because I simply miss you…I miss all of the above things..those intense moments we have shared together, the different sights/sound/smells we enjoyed together, the simple moments shared…. but most of all the familiarity that you get with being with someone you connect with at many many levels .(people can live their whole lives with someone and still not have the chemistry, connection and intimacy that we shared over the last days.)..But most of all I am sad because you and I are sort of trains in the night…. we pass each other on the tracks of life…. there is a very intense energy at the point of passing…and then we go in opposite directions..because of different locations, life's circumstances /obligations and commitments etc, with the likelhood never to cross tracks again… that makes me sad because I would love the opportunity to meet you occasionaly to talk to share thoughts openly and frankly…to have the joy of sharing a simply coffee with you. But..you know my beliefs.. One is always in the right place and the right time..and if it is or not our destiny then I accept that with grace.

This morning I took a taxi back to the city…I went directly to the meditation room at Mother Theresa's to be alone and away from the noise of this crazy city…alone with my thoughts…I prayed for you..I prayed for me…and gave thanks for our wonderful meeting.

Must dash….today I need to do some plate juggling to catch up on the many things I have not done over the last days, unpack, clean my apartment, attend the book fair..have dinner with Kristina…

Yair…take care of yourself…don't change a thing about who you are…perhaps instead of spinning less plates…spin an extra plate for Yair…so that you take care of yourself, that you stop now and then and smell the roses of life…Remember my dear friend I am only an email away.(God Bless Yahoo…) no matter where in the world..if you ever need anything, if you are ever in crises…let me know and I will send you love and light direct from heart to you…

Hope Bangkok is cleaner and that you are feeling better, enjoy the coming weeks with your friends…

Until we meet again, either in this life or in our next one(we have meet at least once in a previous one…I am certain of that:)

Yair I LOVE YOU…Thank you for the pleasure of knowing you…

 

Love and much Light to you…

 

ktc

 

XOXOX (many hugs and kisses)

 

(ps…the fare from Airport to City (official pre-paid was R180…I felt bad for that old boy this morning…that was my fault…sorry ).

 

8.2.04

תאילנד

נוחת בתאילנד. אור. סדר. קולות. אופטימיות. נסיעה עם בחור הודי שעובד בחברת מחשבים אירופאית בתאילנד. שליטה מדהימה בתהליכים פוליטיים בעולם. מונה לי את ראשי ממשלת ישראל מבן-גוריון עד שרון. תנועה.כבישי אגרה. מכוניות חדישות. נקיות. ללא קישוטים חיצוניים וללא קימוטים. ריקשות דה-לוקס. מגיע ל- Kaosan Road, היכן שמשתכנים המוצ'ילרים. לא נעים להודות, אבל כאילו שהוציאו לי את הראש מהחרא לאוויר החופשי. משפיע על ה- being שלי. ברור לי שאם הייתי נוחת כאן מישראל, לא הייתי מרגיש כך.

לאחר שלוש שעות בבנגקוק, בהן מתאפס על מלון שבקבלה שלו יש פתק שאומר שלא מקבלים ישראלים כי הם עושים בלאגן, נזק וגונבים. מתוודה ואומר להם שאני ישראלי, הם אומדים את פוטנציאל הנזק שאצור בי, ומחליטים להסתכן ולאשר את השתכנותי. נקי באופן קיצוני. הקירות מכוסים בהוראות Do & Don't. איסורים מכל הכיוונים. נראה כאילו למישהו הציקו כל החיים על אופיו המחורבן, והפך את הפריק קונטרוליות שלו ממעמסה לפרנסה. אין ספק, משמעת ונוקשות, לא מתאים לישראלים. אני ממלא בקפידה רבה אחר ההוראות, כולל חליצת הנעליים ברחוב טרום כניסה, אבל ברור לי שיש סיכוי שאכשל במבחנים הבאים שלהם, ועלי לחפש מקום אחר. שני יוונים ממליצים על מקום שנראה טוב, ולמחרת, ביום ראשון ב-10, אלך לארוב עד 12 כדי למצוא חדר עד מועד הcheckout. ממתין שעה, החיכיון משתלם ולוקח חדר במלון מצויין ביחס למחיר כמובן. נותן כביסה ברחוב, והולך להחליף כסף. עומד בתור באשנב, 9 באהט לשקל. שני מטר לפני את מי רואה? את הג'ינג'ית. משלשום בלילה ואתמול בבוקר. לא מוכן להקלה וההתפשרות של כולם נוזלים לאותו מקום. במקום זאת מוטרד מהמשותף שמנקז אותנו לאותם מחוזות. רואה זוג ישראלים, שפעם, בגואה לפני שלושה שבועות, שמרו לי עשר דקות על המוצ'ילה מתי שהלכתי להשתין. נופלים לזרועות. מחליפים רשמים דומים על הודו. ופתאום שתי בנות שהיו אתי באשראם, בסדנה של Veeresh. ממשיכים את קוד ההתעלמות שיסדנו בחדר. ועוד אחד משם.

הולך לעשות אינטרנט. מייל ממ'. הודו, כך כותב, יצאה לו מכל החורים. 'צא משם' אני מייעץ לו. לדעתי שבוי בתפישה שחייב לעשות אותה. הוא איש של סטרוקטורה ואדמינסטרציה. מבחינתו השגת מידע ופרטים על הסיסטמה זה מה שעושה לו את זה. ה-אין סיסטמה, הכאוס, מחבלים לו בצורך העניין הבסיסי. אין למקום סיכוי במערכת ההנאות שלו. במייל לא כותב לו את זה, אבל כן כותב כשנשב על קפה אפרט לו למה ממליץ לו לצאת.

אמון

רואה את השעונים שלהם. יש לי אמון מלא בזיופים. גם מה שנראה אמיתי מתייחס אליו כמזויף.

י' מודיע, טלפונית, שמגיע. על אף התנגדותו השקטה אך הנחרצת של ק'. חדשות טובות, אני שמח. ב- 23:00 יוצא לפטפונג. נוסע בריקשה, כאשר עד 2:30 שהולך לישון ממתג בין טפטוף לגשם זלעפות. הדוכנים, הגשם, הקולות, התנועה, המאכלים, מזכירים לי את סצינת השוק מ- Blade Runner. תעשיית זיופי השעונים מדהימה. זיופי מותגים. תכשיטים, עור. לא סחורה שאהנה ממנה. לא נכנס למופעי סקס שמייחצנים בפתחי המאורות. בגבור הגשם ממיר את הסיבובים בישיבה בStarbucks. שותה חרא קפה, אוכל מאפין יבש ומקנח במילקשייק חמאה.

מחפש את הריקשה שתיקח אותי חזרה ב70 באהט חזרה. מוצא מישהו שכנראה השאיל את ריקשתו מהסרט אוקטופוסי. ריקשה טורבו. הוא מדהיר את רכבו ולוקח סיבובים, שלמען בריאותי, או לפחות בטחוני, אוחז בחוזקה את דפנות הרכב, ומטה את הגוף בכיוון המנוגד לסיבוב, בתקווה שהאחיזה לא תאבד בחלקלקות הכביש.

שמרן שכמוני מטייל בהודו עם מי שמכיר 43 שנים, ומחליף פרטנרים. בבנגקוק חובר לק’, שאותו מכיר 30 שנה, ובקוסמוי י’, אותו רק 20.

נהנים מתאילנד. מאוד. גנעדן, מסכמים. הם קשובים לצרכים ורצונות, חייכנים ונעימים, ואי אפשר להתעלם מהעובדה, שזול שם, והצריכה איננה מאיימת.

אח של י’, בחתונתו, שיתף בנסיונו באמרו, שכשצריך ייעוץ פיננסי, הולך לרואה החשבון שלו, כשצריך ייעוץ משפטי, הולך לעורך הדין שלו, וכשצריך ייעוץ בריאותי, הוא פונה לרופא שלו. אבל שכהוא צריך פאן הוא פונה לי’.

אני ישן, או בעצם מדבר עם י’ עד שעה לפני ההשכמה לנסיעה לטוקיו, ומבזבז זמן יקר. קמים ב- 5:30, ומתחילים את המסע הקומפקטי של שתי טיסות לטוקיו.

17.2.04

Tokyo

בנחיתה בטוקיו נחשפים מיידית, לסיסטם. י’ אומר שזו מדינה פוסט תעשייתית פיאודלית, כלומר מה שיש שם זה תחכום והקפדה של הסדר, עם חריצות תרבות וכבוד. הכל מסודר באופן כזה, שנראה שכל אינטראקציה עם מישהו זה פרט ממכלול תהליכים שמוביל לשלב הבא, ונותן השרות יבצע חרקירי אם חלקו בתהליך יהיה פחות ממושלם.

המוניות מצוחצחות ומאובזרות מצד אחד במערכות ניווט לווייניות, ומצד שני בכיסוי ראש במושבים עשוי תחרה לבנה ונהג עטוי כפפות לבנות, וכל זאת בניקיון בוטה ונחרץ. אין אפשרות לצאת מצד ימין, ולא צריך לפתוח או לסגור את הדלת השמאלית, שכן הנהג שולט על פתיחתה עם מנגנון התואם את שירות קו 4 ו- 5, רק במנגנון אלקטרוני מובנה ובלתי נראה, ולא ידני מוסף ומפוייח.

היחס בין התשר לרמת השרות

האם התשר משפיע על השרות? אם כך למה נותנים אותו לאחר קבלת השרות? האם כדי לייצר ציפייה אצל נותן השרות שאם התאמצותו להשביע רצון תשא פרי ותמורה גבוהה יותר מהמחיר הנקוב והמוסכם? מעניין שביפן, עולם של שרות מצויין, אין דינמיקה של מתן תשר.

שעה וקצת אנחנו ממתינים לי’ בנריטה, שדה התעופה העצום של טוקיו, כאשר להגיע לי’ אנחנו צריכים להתקדם המון בתנועת המטוס על הקרקע, ללכת מעט ברגל, לנסוע בסבווי ובאוטובוס כדי להגיע לטרמינל של י’. אי אפשר לראות על ההתחלה, את הכבוד שהם נותנים לספייס של האחר, הניקיון הבלתי מתפשר, הסדר המדהים שלא מאפשר לסטות ולטעות ממנו – לא, צריך לדבר עם נהג האוטובוס, הוא גם לא יודע אנגלית, ואי אפשר לטעות. גם אי אפשר לטעות ולא לראות את היוקר המאיים – 100¥ ל- $, שתי כוסות קפה דלוח למדו אותנו שיעור ביוקר. פוגשים את י’ כמתוכנן ביציאה, והוא מוביל אותנו ל- Ana Hotel, 375$ ללילה של לובי מדהים רווי גרפיקה מרהיבה, מה שלא מפריע לי' להיכנס עם סיגריה דלוקה – ןלהינזף על ידי אחד העובדים, וחדר מיניאטורי מאובזר ויעיל כצוללת גרעינית, כולל שני זוגות פנטלופקעס, מנורות לילה מדהימות, ומתקן אסלה לשטיפת הישבן מצויד במתקן בקרת זרם עוצמה ושליטה בכיוון ובתוצר שנראה כמו תא נהג של משאית. לאחר שלושה ימי שימוש אין לי ספק שעם שדואג בצורה כה רצינית להיגיינת חלחולתו, יודע דבר או שניים על המנעות , שליטה, עיצוב, וזה מסתדר לי עם ה- passive aggressive האנאלי של מי שבא איתם במגע. לי, אבל, לא ברור למה אני בין אלה שרכשו מיקרו-וויב לפני שרכשו את הבידה האלקטרוני. יש לתקן את הטעות, ורצוי יציאה אחת קודם.

מכיוון שאת הלילה הקודם חירבנו, וי’ קשוב לרצונותיו, וקנאי לצרכיו, טורפים את מגוון הבוטנים של המיני בר, הולכים לישון, ובחצות יוצאים. מרחק הליכה מרופונגי. רובע הזרים והבילויים היפני. נכנסים למסעדת סושי זולה – 75$. עולם אחר. ממשיכים בהנחיית י’ ל- One Eye Jack, שם הבחור מכיר דמויות מפתח משהיות קודמות, לא מוכן לשלם על דמי כניסה או שימוש בספת ישיבה, ואחרי מהומת זוטא מתיישבים באולם הימני, שבניגוד לשמאלי שם יש Pole Dance ו- Lap Dance, בימני יש מארחות. הוא מבקש את הישראליות.

אינה, רוסיה יפהפייה רוסיה צחקנית, מדיי, ולא אומרת כלום בעל ערך בשלושת ימי ההיכרות איתה, שרון היפהפייה והאיכותית מקיבוץ אלונים עד גיל 12, ומאז בקנדה – 15 שנה מתיישבות ומסבירות את הביזנס: הם משדלות. לשתייה. תפקידן להשאיר את הגברים, זרים ובעיקר יפנים, High and Dry, ולמעשה High and Wet, כלומר, לדבר לצחקק להעביר עניין משותף בכיף, אבל גם לא לאפשר מגע וגם שהלקוח והן יישתו כל הזמן, שכן לאחר תשלום הכניסה והתשלום על הישיבה על הספה בתשלום, הביזנס הוא ניקוז משקאות אלכוהוליים. והשיטה היא המענייננת: יש להן מגשון עם קופונים, הן מציעות משקה למתארח ולעצמן, והמלצרים מדברים רק איתן והן עושות את החיוב. תהליך חלק ללא עיקולים, ואין לאן להימלט ממנו. שרון מסבירה שבמשקאות גדולים, האלכוהול מוחלש מעט, ועדיין הן צריכות להערות לעצמן בין 20 ל- 25 משקאות בערב. שישה ימים בשבוע. ואם מישהו רוצה לשתות מים, אין בעיה, רק שיחיוייב יותר מאשר אלכוהול, שכן מים לא מעודדים את צריכת האלכוהול, וצריך להגן על קצב החיוב.

י' שולח את שרון לרכוש באיצ'יבן וחצי, 15000¥ קוק. כמו יוסי בכינור, משה בחצוצרה ופייסי בתוף י' בשולחן, שרון בשירותים, ובהמשך גם אינה וגם טל ב- Sports Bar. למחרת במלון, כשאבקת קוק מתפזרת במכנסיים, י' רוטן, שככה נופלים, כי יכול לעבור באיזה שדה תעופה, להיעצר, והנה נתפס ברון סמים, שכן לא ברור ולאחרים אין את האמון למקור הכסף ולרמת החיים שהוא מנהל.

בשלוש בערך אחרי דיבורים, על רמת החיים, על יחסיה עם הלקוחות, ושעל אף הפיתויים ההצעות שקשה לסרב להן היא לא תעשה את זה עם לקוח* 1200 דולר לחדרון בגודל המיטה כירה ושירותים שם מקור המים לאסלה הוא הכיור, החבר והיחסים עימו, סדר היום, כולל ששה ימי עבודה וכל יום חדר כושר כדי לשמור על הפיגורה ונזקי הכבד מאלכוהול מוגבר, עיסוק ההורים, האחיות, המשפחה, החלומות שלכבר לא יתגשמו, בסה"כ אולי לא היה מעיק, אבל מיותר, אנחנו משתדרגים ל- Sports Bar הסמוך, שם אנחנו חולפים במבוא של מסכי הטלוויזיה המקרינים משחקי כדורגל ושולחנות הביליארד, ופונים לחדר ה- vip, כשבדרך אוספים את טל ורונה שיש להן לקוחות וככה מצטרפות אלינו. שם ישנם מסכי קריוקי, קנדי חנאנה עם כישרון מפליא בסלסולים שרון נותנת פייט שלא מבייש, והיפני של רונה גם הוא בעניינים. בקבוקי השמפניה – מתמקדים ב- 15000¥, הכי זול, לבקבוק, נשתים כמיים, וגם הסלטים וכנפי העוף המטוגנים, והתותים לא נפקדים. אין מה להגיד – נחמד, צחוקים, קטעים, ב- 5:45 נזרקים, אפילו שי' מבקש עוד שיר אחרון, ואחרון אחרון, ועוברים למועדון ריקודים.

אור. וקריר בחוץ. בדרך, אני אומר לשרון שלפני שניפרד רוצה להגיד לה משהו. משכנעת אותי להגיד לה תוך כדי ההליכה, אני תופס את פוזיציית הדוד נחום, פותח שהיא איכותית בערך מוחלט, ובוודאי שיחסית לעמיתיה, הישראליות ואלה שלא, אומר לה שעל אף שהיא חושבת שהיא מכירה בערכה, ותובעת את התמורה הנאותה, הרי הן מערכת היחסים עם החבר שלה והן העבודה אותה עושה כעת, מחריפים את בעיית תפישת הערך העצמי שלה, לדעתי היא כבר בשלב הנזק, ועדיין לא מאוחר להקטין אותו מפרישה מיידית. היא מתרגשת, דומעת, מעט, משלימה את המשפטים באופן שברור לחלוטין שהיא יודעת מודעת ומסכימה, ולשנינו ברור, שהיא לא תקדים את יציאתה. מסכמים שחודשיים מעכשיו היא תשאל את עצמה איך היא מרגישה ותשלח לי במייל את מה שענתה לעצמה. אז זהו, שהיא כנראה נאמנה לתפישתה את מקצועיותה והתנהלותה – לא השיבה לשלושה מיילים ששלחתי. הכתובת מרובת אותיות ועם הגיון פנימי – כלומר לא טעות, ולא התקבל חיווי של כתובת לא לגיטימית – החליטה לא לעבור על ההגבלה של יחסים תחומי מקום וזמןו. ואני, המנסח של מגבלות אלה, טעיתי לחשוב שיש לה עניין?

במועדון, המלצר, המערבי, שרגע קודם אילץ אותי להזמין שתייה קלה, מנסה להדוף מישהי, מערבית אף היא, שעוטפת אותו, מקלף ממנה, כאקט של דחייה, את חולצתה וחזייתה, ומשאיר אותה בתחתוניה, כשלא ברור לי מה היא מסוממת או שתוייה, ומבחינתה, המעשה נגמר לא טוב בעובדה שהסתיים שם, והמלצר נחלץ.

ב- 7:00 י', ק', רונה, טל ואני יוצאים משם. בחוץ אור מלא. אינה ושרון פרשו מתישהו קודם. הבנות מציינות, שאיזה כיף לפגוש ישראלים נחמדים ושאינם סוחרי סמים, ואין לי מושג אם הן מתכוונות לכך או שזה חלק מהעבודה. בכל מקרה הן מציעות שניפגש בצהריים לטיול משותף ברובע גינזה נותנות את מספר הטלפון בדירה, אנחנו ממלמלים דברים לא מחייבים ועומדים להיפרד. רונה מפשפשת בארנקה, אומרת שיש, אחר כך שאין, י' מוציא 1000¥. בכל זאת המשך התנהלות של מי שמוכוונת להוציא מהלקוח תקציב לאלכוהול לרווחת בעלי המועדון, כעת תחלץ תקציב מונית.

בסיכום הערב, למעשה בכל אחד משלושת הימים י' הוציא משהו כמו 2000$.

בדרך למלון, אני נכנס לדיון עם י' מה התמורה שמקבלים מסוג כזה של בילוי. בנבונותו הוא מפיל אותי ושואל מה אני חושב. אני מפריד בין היפנים שמקבלים תחושת ערך עצמי לבין מי האחרים שמכיוון שלא מקבלים מין, מה הם כן? י' מבטל אותי, טוען שאינני מבין דבר, מברר איתי אם נהניתי – וכן, השגה מה השגה, היה נחמד וכיף.

18.2.04

Akihabara

הולכים לישון וקמים ב- 1 בצהריים. קפה בסטארבקס, ונכנסים לסאבווי לכיוון Akihabara, רובע האלקטרוניקה. הדרך והמקום משופעים בגרפיקה, צבעוניות ודחיסות שובי עיין, מאוד יפים, ולא מעיקים. שוק אלקטרוניקה. מסתובבים, מחירים יקרים מדיי מכדי שתוצדק רכישה.

ניהול לא נכון של האכילה, ואוכלים צהריים בין 5 ל- 6, חוזרים למלון וב- 7 הולכים לישון עד לפני חצות. ויוצאים שוב. אם אתמול אכלנו בסושייה, היום בנודלייה. מעניין טעים, מגע מתון עם החיים, דבוש מכוון שוב One Eye Jack, לקול מחאותינו הקלושות.

פוגשים את שרון ואינה. נשארים מעט, אוספים את רונה והולכים ל- Sports Bar הסמוך והמוכר – כנראה שאחת הדרכים להתמודד עם הניכור הוא החזרה עליה הפיכתה לשיגרה ותחושת הניכור מתפוגגת. טל מצטרפת אלינו וכן מג'יקובסקי, המכונה מג'יק, עולה בגיל שנה, עם פירסינג בין שתי שיניה הקדמיות. נבונה ופקחית מאוד. אולי מדיי. קורא לכאלה 'לא נאמנים. לעצמם' שכן מסיבה כלשהיא (ייתכן קלישאתי אבל אולי יש קשר לסיפורה שהוריה התגרשו בגיל מוקדם, ולא שומרת על קשר עם אביה) באינטרוולים מהירים מדיי, הם בוחנים את פעולותם הבאה בלי להיצמד לסט ערכים קבוע, אלא לקוד השרדותי – מה הפעולה הבאה הנכונה שתשתרת את השרידה ועליית רמת החיים, ללא זיקה לפעולות קודמות או עתידיות. אבל היא כייפית.

מצטרפת אביבה. על ההתחלה בחור שהיא לא מהמקצוע. לא מספיק נאה, התנהלות מעט אגרסיבית, 'לא מתאים לה' היא מתוודה, כתובת קעקע ענקית של זבוב על זרוע שמאל, ועוד אחת על שיפולי הגב לכיוון התחת. חוגגים לה יומהולדת, שרים, מגיעה עוגה, כמה מהבנות נותנות לה מתנות. היא מדווחת שהיא מעלומים. מפיקה מסיבות טראנס, חודש וחצי אין לה עבודה, כך אומרת. אז מה את עושה, שואל – סמים היא עונה בפסקנות. קוק. מתבלת דבריה בבדיחות מילוליות – 'מה זה ערבי בים – פולושון, ו– 100 ערבים – סולושון', כתיבול הפלפולים (אני מניח) של אביה הדתי ("זקן כזה גדול יש לו" ומחווה על חזה). איך מגיבים בבית על הקעקע, שואל. 'גאים בי' עונה, 'אבי בדעה שדרך ארץ קודמת לתורה'. לא דתיה, היא מעידה, אבל לא תאכל חזיר ולא תערב בשר עם חלב, היא שומרת על הבסיס כדי שהאמונה תשמור עליה מהתגלגלות מעבר ל- edge. מדברת על חברותיה ועל כך שמי שלא מכיר אותה רואה אגרסיביות. אני, שלא מכיר אותה מעדכן אותה שרואה בעיקר פגיעות. 'גדולה' היא מתקנת.

באולם הקריוקי אנחנו הרוב, ובגלל שהמסה גדולה, אפילו יותר מוצלח מהיום הקודם, ולפני 6 שוב מושלכים לרחוב. הולכים למועדון טראנס קטן, שם גם נחמד, וי' שישוב רוב הזמן, דופק סשן קצר של טראנס בישיבה, וזה מדליק, וכעבור עוד 20 דקות נעמד באמצע הרחבה, וכ- 20 שניות הוא מקפץ על רגל שמאל בסיבוב ימינה, הגוף רכון קדימה, רגל ימין מקופלת לאחור, יד ימין מונפת קדימה והיד מתנופפת כאוחזת אבוקה, וחיוך גדול על הפנים. וכולם מסתכלים ומבינים שחוזים בעוד קצת קסם.

ב- 7 יוצאים עם עוד דיבורים אופייניים ובוטים מדיי לכל אוזן של י' על מה צריך כדי לקנות את טל ורונה שנשארו עד הסוף נפרדים סופית אחרי הצעות של הבנות להיפגש בצהריים. 'נשקול' אנחנו משיבים רפות, והולכים למלון.

19.2.04

Ginza

י' מארגן לעצמו שתי פגישות, כשב- 14:15, בעודנו אוכלים צהריים מצויינת בבופה המלון, מגיעים אנשי הפגישה הראשונה. ב- Ana Hotel אין חדרים אז אנחנו מדלגים ל- Akahasa Excel Tokyo Hotel לפי ההזמנה שהמלון עשה לבקשת י'. סיכמנו שנפגשים עם י' ב 19:30 במלון, שכן אנחנו עושים את סידורי הכניסה ולי' אין דרך להיכנס. ק' שואל אם ניצור קשר עם הבנות. אני מודיע שאין לי עניין להוציא אותן מהקונטקסט. הן מכירות את המקום טוב מאיתנו, ואולי יראו לנו דברים ייחודיים, אבל נונחה על ידי הטעמים וההעדפות שלהן, ולך דע מה היישומים שמקצוען החדש סיגל להתנהגותן ישפיעו על ציפיותיהן לתמורה מאיתנו, ובקיצור לי אין עניין, ובמלים אחרות, גם לא יודע אם הן מצפות שנרכוש להן משהו. ק' מסכים ואנחנו נוסעים לרובע גינזה בסאבווי.

יורדים קרוב לאולם התצוגה של Sony ורואים את חידושי האלקטרוניקה, מעניין ועוד יותר אסתטי. משם הולכים ברחובות ורואים את השפע והדקדנס של השדירה החמישית בגרסת הסדר הניקיון והיופי של היפנים. נכנסים לכלבו Mitsokushi שזה המקבילה של s’Bloomingdale. מבקרים בבית Apple מקבלים תצוגת תכלית להדרכת תוכנה, עושים אינטרנט, חווים את המקום המדליק. אני מתחיל לזרז את ק' לחזור כדי להיות בזמן, רואים בדרך את Prada ו- Zara ופתיחה חגיגית של Fendi ומגיעים באיחור של דקה כדי לראות את י' שמח לקראתנו עם בן לווייתו היפני.

י' מזרז אותנו ומודיע שאנחנו הולכים לאכול יפנית מסורתית מפוארת ואחר כך לשתות באווירת טרום מלחמה. עולים לחדר בנוהל מזורז ולאחר נסיעה במכונית של קארל מגיעים למקום יפהפה של בית עץ עם קירות נייר על מעיין מפכה ודגים ענקיים בתוכו, ומגיעים דרך מבוך ארוך לחדר המסורתי שלנו, עם שקע ברצפה ברגליים, ושולחן נמוך. זה היה ביתו השני של הבעלים של Toshiba אנחנו לומדים. מלצריות מבוגרות בקימונו משרתות אותנו ומגישות 8 מנות אוכל קטנות יפהפיות כולן בעיצובן, חלקן גם טעימות מאוד, וגם fish sperm, כמו שמסביר קארל על מאכל צמיגי בנוזל, בגרפיקת ותצורה של שילוב מוח וזרע, וגם יותר מדיי סאקי חם. ק' מצלם, י' מעט אגרסיבי, והארוחה מאוד מיוחדת ומרשימה. 950$ לארבעה.

משם אנחנו נוסעים לדירה קטנטנה, שבקומה הראשונה יש מסעדה, ובשניה שותים סאקי קר. בקבוקים כחולים יפהפיים. לאחר שהקבוצה הראשונה מפנה את החדר השני אנחנו מדלגים אלין. העדפה של קארל. הבילוי והשתייה. מיותר. שניהם. נפרדים ולוקחים מלון לכיוון המלון.

י' מושך ל- Roppongy, ק' ואני מעדיפים למלון, י' מושך ומוצאים עצמנו שוב ב-

One Eye Jack, כשי' מבטיח רק חצי שעה, וברור שלא יעמוד בזה. פוגשים שם את רונה, שרון ואינה, פעם שלישית, זה ארוך מדיי, מיותר לחלוטין, י' מדבר באופן שמביך אותי ואת ק', אבל הבנות מסתדרות עם זה, נפרדים, הפעם סופית, עוד שעתיים יוצאים, ונעים חזרה, כשבדרך י' מסכים שהיה צריך ללכת כשאמרתי.

בחדר, י' וק' מעשנים, זה הורג אותי. כעבור שעתיים, מתבשר על ידי ק' שהוא הקיא את נשמתו, נתן מנה שנייה בחדר, ושלישית בפתח הלובי. כן מוצא שלט מעץ שבו בקשה בלתי שגרתית בחומרתה לא לעשן בחדר.

יוצאים מהחדר וי' שטיסתו הישירה ללונדון היא שלוש שעות אחרי שלנו מצטרף אלינו, שכן לא סומך על עצמו שאכן יצליח להקים עצמו. אני חווה שוב את הסיסטמה המהודקת כאשר עובד המלון שמוכר לי את כרטיסי הנסיעה מתבשר על ידי שאין לי את הכרטיסים, ולבסוף אני מוצא אותם. רואה את התגובות התזזיתיות ואת המוכנות לביצוע החראקירי עם הכשל אכן יאומת ויוודע, אבל כנראה שצריך כזו מידה של הקדשה כדי להגיע לכאלה תוצאות. י' ואני מנהלים שיחה מעניינת בדרך ל- Narita.

20.2.04

תנועה חזרה

נעים בסנכרון וללא תקלות לטאיפה, שם ק' רוכש Omega Speedmaster בגרסתו הקטנה, שעון שק' פיתח אובססיה למציאתו בתחילה בגרסתו המזוייפת, ובהמשך האותנטית, ולאחר שחיפשנו באינטרנט ומצאנו את סדרי גודל המחיר שהוא אמור לעלות, דיון מעמיק האם לרכוש רכישה ייצרית או להמתין למושכלת זולה ומאוחרת, מוצאים בטאיפה, באלף וקצת ומתבצעת רכישה מצויינת.

מחליפים מטוס לבנגקוק, וגם אלה שלוש שעות וקצת מוצלחים. בדרך עורכים תכנית מדוקדקת עם חלופות לכל המשימות שיש לנו לבצע, כאשר הציר המרכזי הוא איסוף החליפות שהזמנו.

אם עד כה עבדנו באפס שיבושים, כעת ישנם קשיים. מינוריים. עומס בתנועה מעכב מציאת מונית, לוקחים אוטובוס איטי מדיי ומתחילים להתכנס לחלופות. מגיעים לחנות החליפות, ק' לא לגמרי מבסוט מהתוצאה אבל לוקח אחריות עליה. אני מודד ומתבאס ממה שרואה, איך שהמכנסיים מונחות, הדשים, מיקום הכפתורים, מחליט לא לקחת, ולהשאיר להם 1500 באהט, דמי הקדימה מתוך ה- 3500. פונה לצאת כדי להמיר לק' כסף, ורואה שלושה עומדים ליד הדלת, כשאחד עם קצף על השפתיים ומקל ביד מנופף בו ומנהל איתי דיאלוג אלים, ומאיים, שמה הוא יעשה עם החליפה. מדדתי אותה פעמיים, עשו את מה שביקשתי, יקרא לשוטר כשהאחרים מסביבו. אולי אני לא מיומן, אולי לא עירני, ולא מתייחס לנפנופי המקל כאל פוטנציאל נחיתה על פדחתי. ק' מתערב ומנסה להרגיע, אני בסיטואציה לא נעימה, מבהיר שלא מתכוון לקחת את החליפה – לך תסביר להם שהם מחקים את הכוונה, עושים כמיטב יכולתם ולוקחים אחריות על המאמץ ולא על התוצאה. לאחר דין ודברים קשה, אני מוסיף 500 באהט, ומשאיר להם את החליפה. ק' מרוצה ואנחנו ממשיכים בסידורים המהירים ובתנועה לשדה התעופה. לא נותן לאירוע להעיב על ההתנהלות ועל החווייה, אבל זה באוויר.

ק' שמתאפיין בהתנהלות שאני קורא לה 'מתחזק עצמו רגשית' כנראה שעייף ונכנס למוד המכונס יותר בעצמו, מקצה זמן להתארגנות חיצונית, מתגלח מחליף בגדים, ואני אומר שבעצם עושה סדר בראש, שכן רואה אותו מבצע אוסף צרוף של טעויות התנהלות, כתעייה בכניסה לתור קבלת ה- boarding pass שם אני ממתין לו, לא הותיר לעצמו 500 באהט מס נמל, כניסה מהירה מדיי לאשנב פקיד ההגירה כשזוג השוויצרים שלפניו עדיין בפעילות, אי-נסיגה כשהבעל מטופל שכן לא מזהה את הסיטואציה, חוסר יכולות לתרגם שווי מוצרים מכסף מקורי לדולרים, והשיא רכישת קפה בכסף שכבר אזל. שואל אותו אם עייף או עדיין לא מרגיש טוב מהבוקר, ומדברים מעט על המוד התחזוקי.

עולים למטוס, יישובים בכיסא האחרון, טיסה חלקה. ארוחת ערב, ארוחת בוקר, מספר לק' משהו, הוא מבקש תוספת קפה אני מעיר על אופן הפנייה הוא משיב שאני עובר ממצב שינה למצב עירות בתקשורת מלאה, דיגיטלי, והוא, לאחר שמתעורר צריך זמן התארגנות וכעת לא פנוי לשיחה ממין זה, אנאלוגי. פאק. שלי. לא בא אליו בטענות, מכיר ויודע את עניין התחזוק הרגשי שנים. רמת העירנות והקשר הסביבתי המשנה עוצמות, הקצב שאינו תואם את שלי. איך נופל בבור הזה? מרפה. כותב שורות אלה בהמתנה בת 4 השעות בעמאן לקראת חצי השעה האחרונה לתל-אביב.

 

במקרה ש(לא) חוזר מהטיול אחר

מכיוון שאין בעיה, לא של רכוש ולא של חלוקתו – אולי זו בעיה כשלעצמה, מבקש ש- מי שת/ימצא, ומכאן הפניה לזכר והכוונה לשני המינים, לנכון, יכתוב על סיטואציה, מקרה, ארוע, חווייה שבו הכותב היה עד לכך שהייתי במצב טפשי, מגוחך, מצחיק.

מכיוון שחסר יכולות אדמינסטרטוריות רגולטוריות, לא מנחה ולא מגביל, לא בכמות, באופן, בתוכן ואף לא במדיום. ניתן לראות בהוראות אלה מתווה והמלצה של כל מי שרוצה לכתוב יכתוב על מה ואיך שימצא לנכון, בכך ישמש כעורך.

מניח שימצאו קרובים, חברים, מכרים או עמיתים, שיקראו את הנכתב ויעזרו לקבץ את החומר הנאסף.

מבחינתי, כל צרכי הטקס והזיכרון מסופקים עם הכנת אוסף דינמי זה (ולמעשה, חייב להוסיף- גם אם לא, שכן בהיותי וכעת, כחידלון, אישית אני חסר צורך הנצחה, בכל צורה).

כך, ריטה, רני, איריס, גיל, שי וכל מי שירצה לקרוא יוכלו להיחשף לפן נוסף ומשמעותי שכן הייתי שמח לקרוא דבר כזה על מכריי ואהוביי ומניח שגם יהיה מי שירצה לקרוא לגבי.

אוהב.

הקונצפט יושב שנים בראש. נכתב כאן כי לא רואה מקום אחר, ואיכשהו חש אי-נוחות להשאיר "צוואה". אני צוואה? איזה ערך וזכות יש לי לקבוע מה קורה איתי אחרי? אין לי את היכולות המנטליות להכיל מה קורה אחרי ברמה שזה לא מעניין. ואולי אהיה חסר למישהו כמו שאני מתגעגע לאבא שלי בכל מיני מצבים?

* חייב לציין שעל אף המוטיב החוזר עם כל הבנות בנושא, רק העובדה שהן מצהירות שזה דוחה אותן פיזית מחליש, מעט, מאוד מעט, מערער לי את חוסר האמון בהצהרה זו. הפיתוי כל כך גדול, הסביבה כל כך סליזית, האמון במכלול כל כך קטן המטרה כל כך ברורה – מתקשה להאמין ש'הלא' המובע בכזו נחרצות אכן ממומש מעבר לתגובתה כלפינו, וחשוב יותר, מול תפישתן העצמית.

Share

השאר תגובה