מעשה בשלושה סַפָּרים

משך הקריאה: 28 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

פוחז, נבון וספרן

3 ספרים

זו העלילה, שהיתה, B נשבעתי – עד כמה שניתן להאמין לשבועת אחאנא”ר, כל פרט בה- אמת יצוקה, שאירעה בכתריליבק’ה, או בתאומתה האzייאתית, זו הלוחייכת את הסמבטיון, הלא הוא נהר הירקון שבפלך תלאפיף.
בעלילה יסופר על שלושה, שני ץ’, כלומר ץ’דיקים, וקרצייפן, מציקן קרצייתי:

  1. שמרןץ’ נבוןץ’,
  2. פוחייזץ’ חותייר פרטיקה, אמונה ולאום,
  3. ורושםן שורות אלה, חרבן מסיבות ידוע, נָפָּץ הסכמות, מרעיל התכנסויות קולקטיביסטיות, עוכר נפשות רכות, מיעוט רודייף, מחליא בריאים מדופלם.

שני גיבורים, אושיות הקהילה, השלישי המתעד, נמושת ביצה, וכולן פרסונות ידועות בתחומן בין מכריהן, בהתאמה –

  • שמרנות, יצוקה,
  • פוחזות בועטת
  • ותעוקה ברברנית מחרישת אזניים (בשיטת ‘השקט הרועם’, באסטרגיית ‘השחור המשתזייף’- נוקייט מלים גבוהות, ובהעדר הצָעָק והצֶרָח, מבוגרים וקשוחים פועים כשיות, מתייפחים כנערות קלועות צמה כמי שננשכו על ידו או לובנו באמצעות מגרייפות חלודות.)

מפאת כבוד הגיבורים,

  • הכבוד הרב לשנֵיץ’ המכובדים,
    הם לוחמים ושועים, אוהבי לחמניות ושעועית, צרכני לחם ושעשועים,
    לא נסגיר פרטים מזהים על היותם, זיהויים, הווייתם, ואף נכסה את עיני המצ’ולם, שכן שניהם צ’נועים שוחרי אנונימיוץ’, ואקפיד כלל ובכלל לא לחשוף את שמותיהם או כל אמצ’עי זיהוי אחר.
  • ו-העדר כבוד לשלישי – לי – איחשף כאן, בקטנותי, קרחתי, ערוותי, גחמותיי, חולשותיי, משמניי וכמו כן ויחד עם זאת, גם במערומיי.

ומעשה שהיה כך, בערך היה (- זיכרוני שלי, אהובי, אלוף נעורי, עלוב התבגרותי, מעולם לא היה משהו. כעת הרבה פחות. מכלי קידום ופיתוח התפתחה והתהפכה השכחה למקור נחמה. נבירה משחזיירת פרטים מולייקוריים בווטסאפ, לא ממש באה בחשבון, כלומר ממש לא, כך שאנסה לדלות ממוחי הרופייס את פיסות ההתרחשות הנותרות, טרום התפוגגותן והתאיידותן במרחבי ההתרחשויות הבאות);

רקע

בסתם יום רביעי הביל בשלהי יוני, סמוך לחג השבועות, השמרן הנבון שלנו, להלן Gנg, אם גם נטול שערה אדומה אחת, לא על ראשו ואף לא במחוזות מוצנעים אחרי, שגם מהםץ’ יצ’א לי להתפעייל, הידס לו בהליכתו האופיינית, כתייפיים משוכות אחור, חזה זקור קדים, משל היה ג’ינה לולובריג’ידה מענטייזת בנפולי האיטלקית, בקהילתו בואכה בן יהודה שטראסה.

בעודו מפלייס דרכו בין קאקות כלבים, דרֶאקֶעס אורבאני וסתם קטנועים חונים, מול מספר 194, העיר, לפייתע, את תודעתו שלט כלל לא מאיר עיניים ובו הודפס באותיות חילול שחורה:
2 כסאות קלדי למכירה, ומספר טלפון נלווה.

הנבון צילם – הץ’דיק רב כישורים מעמד ורכוש – את המידע ושלחו אלי.

הקוראת הנבונה – מניח שלא תהיינה תריסר שתטרחנה לסיים את הטקסט המעיק רווי הפרטיםץ’ הבלתי חשוביםץ’, שלהלן, ובניסוח כה עילייג ומסורבל – לבטח תמהה,
מה לשלושה אשכנזים מזדקנים, חלושי דעת, מאותגרי עניין, מקלישי שיער מדובללי שת, ולכיסאות ספָּרים?

אוה! ניתן להסביר סוגיה זו ב-

  • פרוידיאניות מקלישה,
    שהכסאות מהווים, סימבולית, את געגועי החושקים בהם לעצמם, בתצורתם האישית טרם שפעת שיערם נטשה את פדחתם, שכן

    • לאחד גולגולת הנראית כעטופה בצידיה בנייר זכוכית מספר 3,
    • לאחר במספר 1, כששתי הגולגלות נותרו נטולות סכך מעל,
    • רק לנבוןץ’, ההוא שאינו חושייק בכסא, יפעת בלורית, גם אם מקלישה משהו, ששאריתה מעטרת לעת עתה, את גבחתו.
      או-
  • בהסבר ניו אייג’י מחליד,
    כסאות אלה מהווים געגוע לילדותם עת התיישבו עליהם כקליינטים תאבי חיים, ולא כזקיינים צופי טלויזיה תאבי לייחם שעשועים וחיים יבין.

אך הסברים אלה, לצערי, ייחשבו כשטוחים, קלושים וקרחים מעומק, נטולי נשמה, מצוצים מאצבע נטולת אמצעי תובנה.

אז זהו, שעל כך, על עייצם השאיילה, אתרעם ואתריס – הרי אני מתריסן ידוע, ברובוקדור בלירה;

מ’זתומרת למה הם כוסאים בחשוקות, ומה פתאום חושקים בכסאות?
ומה היה דחוף לסר אדמונד הילרי לטפס לירייח?
מישהו שואייל, למה בכלל ניל ארמסטרונג לנחות דווקא על האוורסט?

המענה הטריוויאלי, הראוי לסוגיה מיותרתץ’ זו, הוא, שהאוורסט, הירח, הם שם!
וה’שם’ של הכיסאות הוא בן יהודה 194! ולא תהייה תשובה מוצדקת או נחרייצת ממנה.

ו-כן, לרוב המכריע של המעורבים יש עניין גדול בצִ’מצ’ום, כלומר, הם ידוענים בתחומי הפרקטיקה הקונקרטית, המעשית, ממש לא בהרחביאדה. שני הצדיקים, כיְמָינסטים, אמוניסטים, לאומניסטים (ובינינו, ביביסט יש רק אחד, וכדרכם של ביביסטים הוא לא הנבון) מצמצמים מהויות למינימום תמציתי.

לעומת צ’דיקים אלה, כותייב מלל מעיק ומיותר זה מתייחס לצמצום כהתייחס חרד לבשר פיגולים שהובא לבית כנסת, ביום כיפור, במשאית ללא טסט נהוגה על ידי ערל חף מרישיון.

וכך, אחרי שהתשתי גם את עצמי, מעשה שהיה כך, לערך, היה:

מציאה

כנכתב, השמרן העירני והנבון מסר לי את הטלפון הרשום על הצטאלע, שכן, הוא מכיר זה מכבר את תשוקתי הפרברטית, אחת מני סטיות נוספות, למקם כסא ספרים ככורסאת טלויזיה.

ואני – על חסרונותיי הרבים מספור, משעממים מלספר, נמנית גם תכונת היעדר הדחיינות – או שפועל מיידית או שכלל לא – התקשרתי.

להתקשרותי ענה לי ספר מבוגר עד מאד, שאם לא פרש מספרותו מבזמן, אוי לאזניים אותן קטם, לנחיריים אותן קרע בנסיונות לגאול אותן משיער שאמור לצמוח במקומות בהם השמש לא זורחת.

בשטחיותי, בחוסר רצינותי, אינני מקליט את שיחותיי – רואה בכך פעולה פרוורטית, אנאלית נזהרת יותר ממה שנאה לי להתגוניין, אני מוכן להישבע שנפרדנו, הספר ואני, בידיעה, שמעצייב השיער בדימוס מבקייש 6,000 ש”ח, אני מוריד ל- 5,000 לשני הכסאות, שכן, הגלב מלא החמלה לא מוכן להפריד בין צמד יישויות ירקרקות חובקות ישבנים שחברו להן יחדיו במאורתו השעירה, שערו בנפשותיכם כמה תריסרי שנים.

אני קובייע עם הספר במילואים שאגיע למספרה לבחון את הטובין, והוא מצידו ישלח את פיליפיניתו, או ‘סגנ’יתו כפי שמכנה את הפונקציה החשובה של עוזר/ת אישי/ת, חמי האהוב.

אני עובר, צופה בכסאות מבעד לויטרינה – אח, איזו מילה ענוגה – עורייג אליהם, כשהפיליפינית, ה’שגרירה לעולם שכולו מציאות’ איננה.
מבחינתי, תשוקתי לכסא ספרים קוריימת עור, ושיער.

כן אני מבחין, שמשעיינת ראש, יש רק לאחד הכסאות – הכסא המרוחק, הקרוב לקיר המזרחי הוא משענתלס כגוגלגלתי שיערלס.

בערב, בשיח ווטסאפי ער, אנחנו מחליטים לשסות את הפוחייז בספר אמריטוס, שיתעלל וימשוך לו את ביצתו הזקיינה לברכו הצפודה בואכה הריצפה, במטרה לצמייק את מחיר הרכישה, שכן – איך שכחתי לציין – הץ’ הנבון לא בעניין כסאות ספרים, אך לאחיו הפוחעייזץ’, אלמנטים רומנטיים באישיותו כתכשיטים, שרשראות וצמידים אותם הוא עונייד בגנדרות ובין של ליכודניקים כמו ממחוות לאומניות מהן הוא מתרגייש, ומסתבר שגם כסא ספרים ירקרק עושה לו את זה.

הפוחעייז – הוא הרי קשואח, וישר – ‘סרגל עקום ממנו’ מעיד אחיו באהבה, גם אם בביקורת על תכונה מעיקה זו – שואף שקיפות ותחימת גזרות מראש, מעלה את הסוגיה המרתייקת, ‘מי יקבל את הכסא היתום ממשעיינת?’.

אני, בתצורתי הפרומוטורית, בחולשתי, בנדיפותי, מייד מתנדייב עם- ‘קבל אתה‘.
אנחנו למדים מהספר, שהמשענת ניתנה לדמות מוכרת, סלבריקע, מכוחות הביטחון, כמשענת למכוניתו, ובעצם אין סיכוי להשיבה.

כמסוכם – על הפוחז המכונה – כך מעיד הנחתום על עיסתו – גם עזרא, ניתן לסמוך, והוא מתקשייר ביום ה’ לספר הפורייש, וסוגייר איתו על 5,000 ש”ח.

ביום א’, הפוחעייז מעדכן, שקבע עם הבעל הכסאות שמנהיילת לשכתו תמתין באתר כדי לקבל דמי רצינות בסך 500 ש”ח וזאת במטרה לשמור את הטובין, שכן שהטייקון חוזר ומדגיש, כאיש עסקים מפולפל ונגיש, שיש העומדים בתור לחטוף את המציאות.

אחר הצהריים, הפוחייז משתייף אותנו תקשורתית שהוא מצא שליח – אם גם לא נקב בשמוץ’, רק הוסיף, שבהיכרותו עימו השליחות ‘תעלה לנו’.

אני כקמצן ידוע מתקמציין, כסוציופת לא רוצה טובות מאחרים, וגם אשמח לראות, שוב, את הכלות הכבדות, אולי אף למשש את חמוקיהן, להריח את נבכי גופן, אומר שאני אעשה זאת.

אני קובע עם בעל סלון התסרוקות שישלח את מנהלת התפעול בהמשך לשיחתו עם הפוחייז, סוגרים שהיא תקבל את דמי הקדימה, ותותיר לנו את מפתחות החנות כדי שנוכל לאסוף את הכסאות ביום ב’ בבוקר בלא תלות בהגעתה.

Pre Sales

מסתבייר, שבנוסף להיות בנות זוגנו מצויינות מחד, הן גם חולקות את החריצה הפרקטית, החפות מרומנטיקה, את האידיאה ששיפוץ כסאות ספרים והצבתם בסלון לא טוב, מיותר, יקר, וככזה אינו ראוי לתמיכתן, מאידך.

עובדה מצערת זו לא מרפה את רוחינו. לאור זאת, נידף שפל רוח שכמוני, אני נשאר על הרכישה בתפישה, שאציב את היצירה המודרנית, כלומר העתיקה, בסלון ביתנו. אם איריס תתמיד, תתעקייש, תעמוד על זכותה לשלול את הקונצפט, אוציאו בידיעה שאוציא את עלותו במכירתו. אז יאללה בית”ר!

ואכן, ב-4 אחר הצהריים, מנהלת כוח האדם ממתינה לי בחנות. זו רוצה לקבל את ה- 500, אך לא לתת את המפתייח. אני מניח, לאור צרחותיה העוינות, שהיא חושיישת שנימלט עם הכסאות בלא שנשליים את יתרת התמורה.

אנחנו מתווכחים אנה ואנה, מתקשרים לאיש המספריים, שחזר מהסכמתו להפקיד את המפתחות בידיי.

אני מתייעייץ עם השותף הבכיר, בעל העניין השני, הבוחעייז הגצו’עח שלנו. וזה, שעל דומיו ואף אפרוריים ממנו ערוץ 8 מקרין תוכניות תעודה, מתרכייך ומסכים להפקיד בידי הגזברית 500 ש”ח, גם ללא מפתייח.

אני, הרכרוכי, חף מהאמונה, חסר האמון ונטול האינטליגנציה הרגשית, מסרייב. לא מתאים  לי. מבחינתי, איש קטן שכמותי, לא רוצה לייצר ידית, לחברה אלי, ולתיתה לידי גורם זר, שאולי לא חורש רעתי, ועם זאת לבטח רוצה למxם את טובתו שלו, אם גם באופן שלא תואם את שלי, וכך יוכל באמצעות הידית לטלטל אותי ואת מי שבצדי.

אני מצהיר לאזני מנהלת האחזקה, שללא מפתייח אהיה מוכן להפקיד בידה רק 100 ש”ח, ותו לא, שכן היא לא סומייכת עלי, וכמצופה גם האמון שלי בה לא מרקיע את מעבר לרצפת המספיירה.

מנהלת הזירה מתקשרת להנהלה. אני שומייע את מנהלת התפעול צורחת על מי שהיררכית אמורה הייתה להיות כפיפתו, באנגלית רצוצה מהולה בעברית עילייגת ‘אבא, אבא תקשיב לי’ בפיץ’ שחורייט לי ת’תודעה, ועם זאת אני מתפעייל הן מקשיחותה, גם מתבונתה, מאפקטיביות העברת המסר ובעיקר מנאמנותה לבעליה.

מנהלת הנכסים נכנייסת לקיוסק שליד, שבעליו המכיר את הספר מעיד שבהירות תודעתו עכורה משהו, היא, התודעה, אינה התער הכי חד במספרה, וזאת מזה מספר שנים, ואני מדדה אחריה.

אני מוכן להפקיד בידי הקיוסקאי, כנאמן, את העירבון, ולא בידיה של בת הספר.

אני מציע לנציבה – “בואי ניפגש מחר ב- 11:00, נביא את הכסף ועד אז לא אשים עירבון.”

“יותייר טוב ככה” הסוחיירת האלטע זאכיין נעתרת.

ביצועיזם עיסקי

למחרת, יום ב’, זה היום בו הפוחייז מלמייד אותי שיעור חשוב, אם גם חוזר, נוסח ר’.מ’., היפה, ששירת אתי בבסיס מודיעין בהר אביטל.


מהר אביטל, היינו יוצאים לחופש בסבב של שלושה שבועות שבוע עם אפטר המצפה שבת באמצע, אם מתאפשר, ובאורך הכפוף לאילוצי ההתרעות ומצאי כוח האדם.

ר’. שלנו היה לחוץ בית; הביע רצון רציף, עז, יותר מהמקובל במחוזותינו, לצאת. התשוקה הבייתה הייתה עזה מהמורא החברתי שלא חל עליו, וכך, הפעיל לחץ בלתי מתון או פוסק בעליל, בכל בדל הזדמנות, גם מחוץ לסבב, לזכות ביציאה.

עשה זאת בתערובת חן ונחישות שתוצרן- יציאות תכופות יותר לו, וביקורת הומוריסטית מצידנו, עמיתיו עליו. הביקורת מבחינתו, כפי שניתן לשער, הייתה משנית, שלא לומר תריסרונית בחשיבותה, לדבר האמיתי- היציאה. 

באחד המקרים, על פי חישובי אקטואריית החופש היבשה והביורוקרטית של פרחי המתימטיקאים שניהלו אותה, היינו הוא ואני שווי קדימויות.

  • באצילותי – כך חשבתי, אז – הצעתי את וויתורי על היציאה,
  • בטיפשותי –  כך הבנתי בהמשך – חשבתי שארדה הכרת תודה ממנו, ואולי, אם גם לא נעים לי להודות בפני עצמי, הערכת אחרים לנדיבותי,
  • בחולשתי – כך אבחנתי בהמשך – נכנעתי לנחישותו הנחרצת,
  • בקמצנותי – במעשיותי המאוחרת, בהתחשבנותי האינהרנטית, כשהצעתי את הוויתור הנדיבותי – אמרתי לו:
    “ר’., אני מוותר עכשיו, אבל בפעם הבאה תשמר לי הזכות בינינו.”

ר’. נעץ בי, ואז את התובנה החשובה, שבגינה הטרחתי אתכם לקרוא, בגוננו טרם יציאתו אז, כבר על הגדלת התכנות יציאתו הבאה:

“כל מקרה לגופו
זה שוויתרת עכשיו, זה לעכשיו,
בפעם הבאה-
נראה מה יהיה אז.”

שיעור חשוב. תודה. שכחתי את השיעור מקבל את התזכורות להקשריו.


הפוחעייז שלנו שואייל אותי כמה אני מוכן לשליים על משעיינת ראש תחליפית.
100 ש”ח, אני משיב.
הפוחייז מברר אתי יותר לעומק, אני מוסיף עוד 20.

ואז מסתבייר שפוחעזיינו, הוא לא רק פוחעייז הוא גם איש עסקים מפולפל, בעצם, מנהל אתי משא ומתן, כיעקב עם עשיו, על מכירת בכורתו, סוחר אתי על מה שהיה באוויר ואני וויתרתי לו, וולונטרית, שלא לומר בנדיבות עליו.

ואני, כמאמר פאתטים אשכנזים בגיל העמידה שמנסים לשדייר מעודכנות – עף לי הסכך.

אינני רגיש לגלוטן, ולא ללקטוז ולא מי מיודייע מה לפריחה אביבית. ועם זאת ישנם דברים, שם קוד ‘יושר אינטלקטואלי‘, כאילו לא חשובים שהם אמות מידה אנושיות עבורי.

האמת – אותך הקוראת היקרה מפז, לא איכפת לי לשקר, את עצמי, אני לא רוצה.
באמת התרגזתי. אמנם אני מחבב אותו, מעריך את ההומור המאד מסויים, וכן צדדים באישיותו, וזאת תוך ייחוס לו קלאסה של ביביסט, סטייל של ימני שלא יודייע לעיית יושייר עינתלגדואלי, אצילות של מי שהצביע ליכוד וחוליים להצביע בנט, אם גם הוספתי, שישר הוא כן, כלומר באמצעותו התנסייח לי שההבדל בין ‘יושר’ ל’יושר אינטלקטואלי’ יכול להיות כהבדל בין ‘דמוקרטיה’  ל’דמוקרטיה עממית’.

כוונתו לנהל אתי משא ומתן על הטובין, זה שאני שאני וויתרתי לו, כשאני לא יודע שזו המשענת שמונחת כבר בעסקה אותה הוא רוקם, חורייגת ממחוזות ההומור הגיאוגרפי המוגבל שלי.

ערב קודם, סכמתי עם פוחעזיינו, שאדבר עם מתאמת הפעולות בשטחים, ואז אודיע לו לצאת לשטח, שכן עליו להביא את רכבו ואת הנגרר ולא כדאי שיטרח לחינם אם חלילה וחס ישתחרו להם עבי תקלות מעל הטרנזקציה.

אני מתקשר לבעל העניין לוודא שאכן החלוצה תגיע לשטח.
מקבל אישור.
אני מודיע לפוחייז שדברתי איתה, אך כדאי שיקרא בעיון, טרם צאתו את מה שאני חושב על התנהלותו, שכן, עם כל האהדה והחיבה שיש לי אליו, ובאמת יש לי, עליו לדעת מה אני חושב על ערכיות התנהלותו כפי שפירטתי בווטסאפ, ולא זו אף זו, כאיש בלתי מעשי בעליל שאני, שניסייח ש’פרקטיקה זה לעניים‘, עם כל החשיבות שאני מייחס לכסאות ספרים מופרכים, אני מוטה ליחסים בינאישיים. בגרסה המסויימת שלי.

אני הרי יודע שהמנגנונים המתכנסים אלי נורמטיביות שלי, לא קיימים/ רדומים/ כבויים/ חלודים אצלי, בעוד שאצלם, במיוחד אצל הנבווץ’ השמרןץ’ מפותחים היטב, מוגדלים, ככבדי אווז, עד כדי כך, כאצל רוב הציבור בו אינסטינקט ההתכנסות לנורמטיביות מהווה תחליף מוסרי ראוי.

אותי מעניין לדעת, כבקרה חיצונית לתפישתי, איך ישבן הגדרות, לוחייך הימנעות מעימותים – אלא אם מדובר, כמובן, על אינטרס מובהק שלו – היה מדרג את התנהלות אחיוץ’.

“56”, עונה היושב על הגדר הנבוןץ’, כלומר עובייר בקושי, מעט עד זניח מעל נכשל.
אני צוחק- היושייר האינטלקטואלי, ובעיקר היעדרו זה חיילק מגנום משפחתי.
מוודא, שמתוך 100.
המעריך העובייקטיבי, שכבר ראה תריסר עד ריבוא מעשים לא אסתטיים בחייו מאשר, ומוסיף שלשנינו הציון הוא ‘עובר בקושי’. אפקט הרסיפרוקליות, אינסטינקט ה’הדדיות’ היא אצל קונסרבטיבים כאלכוהול בוודקה, כגלוטן בפיצה.

ואני, כבר ציינתי שבמכלול חסרונותי הרבים מספור, ההומור שלי סובל ממגבלה גיאוגרפית, במחוזות מסויימים אני מאבד אותו?
מתקשר אליו לנבוןץ’, שכן, לי נראה  שאני מתנהל ביושר ונדיבות, והאחר מתנהל מולי בחמדנות, והסתרה. ואני הרי רק תן לי עימותים מבררים, בירורים מעמתים, אני לא צורייך אותם לפרנסתי. למחייתי.

הבורייר מאשר שאכן אני מתנהל לערכיו בהגינות, ואני ממשיך בדרכי למספרע.

אודה אם גם אבוש, שחולפות בראשי מחשבות לתקוע, להרוס, לחרב את העסקה. למה? כי איבדה את טעמה, ואני יכול. לא אהבתי את החמדנות המיוזעת מולי.

ולדף (הווירטואלי) המונח לפניי כותב – אני מקווה, מייחל לכך ש’לא הבנתי’, ו’הבנתי לא נכון’, וטעיתי, וההקשרים יצאו מהקשרם ובכלל האיש הטוב לא התכוון לסחור אתי, על ויתור שעשיתי לטובתו.

ולאחר מחשבה, מחליט שלא להיגרר לעקרון ההדדיות המאוס, ולא לגזור את התנהלותי מהתנהלות ערכית פוחייזת.

מחליט שזה מצחיק.

אני מפציע בחנות כדי לראות את מנהלת המרחב, הפוחייזץ’ והשמרןץ’ בוחנים את היצירות.

הפוחייז החרוץ, ההיפר מסודר- אצלו הסדר אינו קונספט אידיאי שמוטמע אצל אנשים קטנים המבקשים לייעל ולשפר את חייהם. אצלו, ‘סדר’, רוטינה, זו מהות עם יישות, יישות, עצם מוחשי. הוא מצלם את הכסאות, כתיעוד טכני טרום פירוק, וזאת כדי שנוכל לשפייץ, ולהרכיב מחדש בתקווה שלא להישאר עם בורג סורר ביד או לחילופין חור שכול מבורג בכסא.

אני אומר לנבוןץ’, בעומדו כנציג מערכות הסדר והמשפט – נועייץ את האירוע ביורוקטית – שאני אמנם וויתרתי על המשענת, וגם מצטעייר על כך, אך מוסכם שכל הוצאות חידוש שני הכסאות יחולקו שווה בשווה בין שנינו.

ברור שברור לשניהם. הפוחייז, הוא הרי איש הוד והדר ז’בוטינסקאי, אפילו נעיילב מהנעיצה הביורוקרטית, הרי זה ברור מאליו.
אז זהו, שלאור התנהלותו, אני לא בוטייח בעצמי, לא בו, שאנחנו רואים את ה’ברור מאליו’ באותו אופן ונותנים לו את אותה פרשנות.
למען האמת, אני בטוח לגמרי, שיש בכל הקשור לקלאסה התנהלותית, לפרשנות יושרה אינטלקטואלית וחשיבותה לשנינו, אנחנו במקומות שונים. לחלוטין. משני צידיו של הכסא, כמרחק שבין פוטין חביבו לאובאמה חביבי.

אני נותן לאחיו הנבון שיספור את ה-5,000 ופונה לעזור לפוחייז לשחרר את הברגים עם הזז קל, בעגת המקצוענים הלוקליים.

הנבון סופייר ומאשר שאכן 5,000, ומייד תוהה, למה יש שם 5,000? הרי הייתי אמור לתת לאשת הכספים 4,500 נוספים על ה- 500, שהייתי אמור לתת לבנקאית שלנו אתמול.

אוה, אני מסביר שלא סמכתי על גליה מאור שלנו; הצעתי לה 100, והתפשרנו על לא לתת לה דבר, וגם להתחיל וגם להשלים את העסקה היום.

שיא הסיפור והטוויסט העליתי

אני בטפשותי – התמכרתי לתצורת ההתנהלות האנאלית – תוחב את הכסף לכיסי, ולא מעביר ליועייצת ההשקעות.
ואנחנו מסובבים. שוב עולה עד כמה אינני מיומן עם עולם המברגיאדה.

בחנות, מנהלת העבודה צופה בעבודתנו, הנבון היועייץ’, הפוחייז המבריגץ’ ואני המסובייב, כשהנבוןץ’ מכריז ש’עוד מעט הוא צריך ללכת’ לעיסוקיו החשאיים.

אז אני מחליט שזה הזמן לשלם את תמורת הכסאות, שכן, ברגע הקריטי- מעבר הכספים, כדאי שכולנו נהיה בהרכב מלא, אם הציפיות יתפוצצו, או סתם יתפצ’פצ’ו, וחילוקי הדעות יתגלעו.

אני מוסר לשרת האוצר את ה- 5,000 באדנות של מי שספר אותם, וממשיך להבריג. זו, מינסטרית הכלכלה, פוצחת בקולה הצוריים כצרום הציפורן על לוח גיר, ומוחה באגרסיביות – מה פתאום 5,000?

אופסט.

אנחנו נהלמים. נאלמים. ומתעשתים.
ראשת וועדת הכלכלה מתכוונת ל- 5,000 לכסא, ובלעז- aseret alafim לשניים.

שלושתנו, נערים היינו, שניים התבגרו, ואני זקנתי, כדי להבין, מייד, ש- לא דובים ולא זבובים. לא כסאות ולא תלתלים.

שרת הרווחה היא עוד מתקשרת כדי לוודא עם השכינה מה המחיר המוסכם, וברור לנו, שלא כסאות ולא פריזורה.

אנחנו פונים לארוז את מטלטלינו ומברגינו, כשהמשגיחה רודייפת אותנו עם ‘להחזיר את ההברגה.’

אנחנו מצייתים, כשאני מקלל את עצמי למה לא הקדמתי את הטרנזקציה בחצי שעה, ואת אמי למה לא חנקה אותי חצי שעה אחרי שהגחתי לעולם.

הפוחייז שלנו מתקשה להבריג איזה בורג סורייר.
הארט דירקטורית ממליצה, חוזיירת ומייעצת להבריגו מצידו השני.
הפוחייז שלנו פוטר אותה כפטור פאבלו פיקסו ב- 1942 את אספנית האמנות פגי גוגנהיים שביקרה בסטודיו שלו – Madame, you will find the lingerie department on the second floor.”

ואויה, כמובן שאוציירת האמנות צודקת. היא, מולטי טאלנטד שכמותה, גם כספים, גם תפעול, גם ניהול, גם טכנולוגיה וגם אמנות, אני בודק עמה עת סיימנו את ההברגיאדה את כישורי האדבוקציה שלה: All is OK?

מנהלת בקרת האיכות מאשרת שאכן החזרנו את הכסאות למצב צבירתם המקורי, ואנחנו פוסעים לעבר השקיעה ההבילה והלחה.

סוף דבר

בעודנו מתרחקים מגירי זיעה כרוחצים בסחנה באוגוסט, אנחנו עורכים את הפוסט מורטם המתבקייש.
הפוחעייז מפרייט, משרטייט, מאורעות עבר שעולים בזכרונו.

הקוזק שכמעט נגזל מתקשייר לפוחייז, מאשים אותו בחירוב העסקה.
והפוחעייז הוא איש ישר, מוכיח את הקורבן בטעותו, וכדי לחזייק את תחושת הצדק שנפגמה, שולה את הקלטת השיחה מהטלפון שלו ומאלייץ’ אותי להאזין לה. ואני מעדיף להאזין לצרימות כינור לא מכוון של מי שלומד סולמות. או מיגרנה.

יושר הוא תכונה אופיינת של הפוחעייז – סרגל, עקום וכאלה, ועם זאת ‘יושר עינדלקתועלי’ זה הרי מותרות בזבזניים – הוא הרי ביביסט, ואני יכול להבין שהתיסרוקתאי אולי סניליסט, אבל בהייחלט ייתכן שקצב השיער התכוון לכל אורך שיחותיו לגבות 5,000 ש”ח. לכסא.

זה המקום להוסיף שאני מונה את החזר הכסף לפוחייז, ולבושתי טועה ונותן לו החזר כספי שגוי, אלף ומשהו במקום 2,500 שהייתי אמור.
הוא מתקן אותי, ואני כמובן מחזיר את הסכום הנכון.

אז אמן המחלפות מתקשר אלי. כנראה נבר בזכרון מכשירו בניסיון למזער את נזקיו, ובודק התכנות עיסקית מולי.
הוא מתקשה מעט להפנים שאני והפוחייז, חד הם, מקשה אחת בלתי נפריידת אנו, מבחינתו, בכל הקשור לעסקה זו לפחות, ואין לי כוונה לשלם ולו בשערה אחת יותר על ה- 5,000 שהייתי מוכן, ואפילו 200, פחות אם יש לו עניין להחיות אותה.

הפוחעייז מוכיח אותו בדיעבד,
עסקה אין,
ואנחנו נותרים עם תלתלי ה(ז)’
ביד.

נ.ב.

שבוע אחרי, המוצג המוזיאלי עדיין נשאר בגלריה.
התקשרתי לאספן במטרה לגאול אותו מכסאותיו,
מנהלת הגלריה ענתה,
והוא שכבר, אבד אמונה בחיים,
מסר שסגר עם מישהו ושישמרו את מספרי הטלפון שלי למקרה, שמשהו ישתבייש.

Share

One thought on “מעשה בשלושה סַפָּרים”

  1. מציע לך לקחת את כסא הספרים שלי המשופץ. אשמח להעבירו אליך. יופי של סיפור.

הערות? אשמח לתגובתך

Share