הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
ניהלתי איזה דיונון עם שמענדריק חמוד, מתוק, ונוקשה.
“אני עוצר ב’ירוק'” הסביר לי את משנתו הפרמקולוגית הזייתית “יודע שאתה סולד מזה.”
אכן, סולד, לעצמי- מסביר לו את משנתי הסדורה – מסיבה אחת בלבד;
בהיותי מי שאני והיחס שמייחס לתודעתי, אני רוצה לחדד אותה, תמידית, ככל האפשר והניתן, לא לעמעם אותה, בשום צורה.
חוזר- הנאתי הוא בחידודה לא בעמעומה.
מצבי טרום שכרות, כבדות לא עושים לי את זה- לא מוצא בזה עניין.
ביושר – מחצב במחסור…
יכול להיות שמגיל טרום צבאי, חששתי מתודעה מעורפלת.
שולל שנרתעתי בשל ה’חוק’, שכן הייתי בין כאלה שצרכו, כולל בסיטואציות שאם הרשויות היו מגיחות, לא בטוח שהיו עושות את ההפרדה מי נטל ומי לא.
בעד ליגליזציה של סמים. כולם. הזכות של אדם על תודעתו ומעשיו, מעדיף להתגונן מפני התוצאות, ולא להתגונן מפני האיום האפשרי של מי שנוטל ומהווה פוטנציאל נזק.
בהמשך, יכול להיות שדבקתי בכך מבלי ש’זכרתי למה’, ייתכן, ובכל זאת- אין ולא היה לי עניין וסקרנות לעמעום תודעתי.
הבחור החמוד מתחילת הפוסט החל להתדיין אתי על בחידוד התודעתי שכרוך, לעיתים בנטילת סמים – ‘רואים דברים שבלעדיהם לא ניתנים לראייה.’
םוגש את חוסר האונים שבחוסר היכולת ‘להוכיח’ שתחושת חדות בעקבות פיקציה מטשטת איננה חדות.
