יומרות והצעות.
פשטנות והפשטה.
משרד חקירות, קליניקת חפירות, מעבדת הגדרות.
לשכת ניסויים, מרחב הצעות, מתחם בדיקות.
חוות יצירה, סדנאת המצאה, מוסך הרצה.
צמצומים ומצמוצים, צרצורים וריצודים.
תפישות וטיפוסים, תפיסות ופספוסים.
כיף, פכים, ופקפוקים.
תובנות עבשות, טוגנים מיובשים, תופינים יבשים.
טיולים, טיטולים וירטואליים, טלטולים מנטליים,
טלטלות מנטליות, ריטואלים ויראליים, טרטורים טוטאליים.
טרחות מעיקות, תעוקות מרוחות, מריחות עקומות.
קופסאת תכשיטים, כליא ברקות.
פטפוטים, טפטופים ופתפותים,
אחיזות מציאות, אחיזות מצוצות, זחיחויות מצויות.
תחזיות צפויות.
מלים ונמלים, משמימים ומשעממים.
המהומי מהות, מהויות מעומעמות, המהומים מעומעמים,
עמעומים מהומהמים, נהיות ואהממים.
דעות מגבלות. גילויי הודעות גבוליות.
הגדרות, גירודים, גידורים.
הערות על תודעות גבוליות. הארות על גבולות תודעתיים.
הארות על גללים תודעתיים. חארות.
פסיפס מילולי, מוזאיקה תובנתית, קלידוסקופ אסוציאטיבי.
אמיתות לא נכונות, נכונים לא אמיתיים. התעמתויות מוכוונות.
זבזובים קלישאתיים, קלישאות מזובזבות.
בזבוזים כושלים, שיקולים כוזבים.
קושיות, תהיות ומענות, טעויות ותעיות.
געיות והטעיות, ג'עג'ועים מוטעים.
טעויות גלויות, טעויות גועליות, גילויים מוטעים.
השתאויות משועשעות, שעשועים משתאים, השתעלויות ושלשולים.
הכללות מקולקלות, קללות מלוקקות, לכלוכים מקוללים,
כללים קלוקלים, מולקולות לחות.
תכנים שאבד עליהם הכלח, קלחים מעובדים לעוסים.
מינוחים, ניסוחים וניכוסים.
כניסות ויציאות.
ברירת מותגים היא סוג של רפרנס תקשורתי, נאום, מונולוג, המופנה לקבוצת התייחסות.
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קוהלת ז א). המעבר בין חומר גלם למוצר, טומן בחובו גם התייחסת מנטלית.
צריכה, כל צריכה, יצאה מזמן- אולי מעולם לא היתה, ממחוזותיה הבלעדיים של הפרקטיקה הסינתטית.
לצריכה יש הקשרים מנטליים המושפעים, מכמותה, נדירותה, מיקומה, מחירה, זהות בעליה/ יצרניה וההתייחסות הערכית אליהם.
התקשורת נעשית באמצעות הפגנת בעלות על מותגים מסוימים והימנעות מאחרים.
שמעתי ש'מותג' זה הבטחה.
הבטחה?
תמוה בעיני.
מותג זה ייצוג עם הקשר.
סט ההקשרים שקורים בתודעת הנחשף למותג.
עיקר השימוש במותג הוא בעולם המסחרי.
מכיוון שפרסומאים הם מנהלי מותגים,
ורצון כל מנהל מותג שהמותג שהוא אחראי עליו יעורר הקשרים חיוביים בתודעת הנחשפים אליהם,
הפרסומאים מפחידים את לקוחותיהם, שללא עזרתם המקצועית לא יצליחו ליצור הבטחה בתודעת הלקוח.
כלומר ה'הבטחה' היא המצאה של פרסומאים, מתיחה של מהות לכיוון מסוים.
דוד זיגי, שהיה פיינשמעקער, הטמיע בי בשבעימים המוקדמות, את האהבה למוצרים, מותגים, בעלי ערך, נפח, ייחוס, שמצריכים סוג של הבנה, תרבות, כדי ליהנות מהם ומהבעלות עליהם. ענד Jaeger-LeCoultre, דגם Memovox, פריצת דרך בעולם השעונים: 1956, שעון היד המכני הראשון עם צלצלן, מנגנון מסובך באופן יוצא דופן- 'שלא לצורך' היו שאמרו.
אמירה טכנולוגית, עיצובית. התנשאות. כמו שצריך.
ספטמבר 1977, בי"ב תיכון חדש, הבחנתי שאבא של עיתונאי ידוע הגיע לשמור עם דגם השעון. המידע ננצר.
כמה חודשים לאחר מכן, אותו אב שמר שוב. והפעם התהדר מהדור הראשון של השעונים הדיגיטליים. עם לד אדום. וואלה, האיש בעניינים.
הבן שלו, אמנם הגיע רחוק, אבל איך לומר, קצת מפוקפק; סיפר שבא לאבא שלו עם כפית זרע ואמר לו "קח, זה מה שאני חייב לך."
"צ'מע" אמרתי לו "ראיתי שלאבא שלך שעון חדש. אני קונה ממך ב 400 לירות את הקודם."
מסכמים. לא האמנתי שיביא. למחרת אחר הצהריים מגיע לביתי. עם השעון.
"תביא את שהבטחת" דרש.
מביך. השעון לא הולך. לא היה לי את הכסף. לא האמנתי שיביא. יצאתי כזה קטן, לא עמדתי במילתי. הוא כבר עשה את הצעד המכונן, הלקיחה. "אתן לך 100 לירות, זה מה שיש לי" רבע ממה שסכמנו, ניצלתי את העובדה שהשעון לא הלך.
הסכים. סיכמנו שיש לכל אחד מאיתנו 24 שעות להתחרט. רצתי עם השעון לשען בסוקולוב. "איך שהוא, בלי לבדוק נותן לך עליו 1000."
ממאי 1978 עד 30/1/2004, אז נגנב מביתי, היה השעון העיקרי. עלה ים לתחזק אותו, אבל היה חלק אישיותי.
בספטמבר 2012, קבלתי את התחליף. מצב מחורבן. משפץ. נראה אם ילווה את ההמשך.
זו הטייה טכנולוגית או תרבותית/ אמנותית?
פגשתי תעשיין שכולם מכירים את תוצרתו.
סיפר, שרכש כמות גדולה של חומר גלם במחיר שבהמשך צנח.
כך, הגיע כל בוקר למפעל וראה הר חומר גלם שהסב לו הפסד אלפים כל יום.
"מי שעובד קשה" נימק רציונלית "נעזר בפסיכולוגיה:
הוריתי לשלם במכה אחת את כל התשלום כדי לנקות את תחושת ההפסד."
שאלה חופרת;האם האמירה שלמישהו יש 'טעם טוב' זו בעצם
הפיכת העדפה טעם פרסונלי לערך אוניברסלי?
מאורעות כ-Burning Man סדנאות, אשראמים אישיותיים ודומיהם, מתהדרים בשונות, פרימות, 'אח שלי, כל אחד- מה בא לו'.
המכנה המשותף לכל הפעילוות המיוחדות האלה- הן סט -אפ, מצע, סגור, הדוק, המאפשר המראה לביטוי אישי אקסטרימי.
ככזה, לי אישית, מעיק- אין אותנטיות. כל המשתתפים רואים בעצמם כאינדיבידואלים ייחודיים, כשלמעשה, חולקים הרבה מין המשותף.
"סין מדינה עצובה אלוהים עיצב להם גם עיניים עצובות."
ידידי הנערץ.
אם במטאפורות-העל,
יש הרואים את המציאות כאוסף מופעים, חרוזים עצמאיים ללא חוט מקשר.
"מאיזה רציונל, מטאפורה צבעונית ביותר, הדוקה ומנוסחת בשנינות, מְתקפת לוגית קיומית את עמדת המשתמש בה?"
הי עדי,
דיקמן.
זוכר שספרת פעם על מפקד בריטי שדווח משדה הקרב- הודו אם אינני טועה, בקוד שמי שרכש אותה השכלה הבין.
מה זה היה?
ברכות
יאיר,
בימי הזוהר של האימפריה הבריטית השכבות הגבוהות באנגליה שלחו את בניהם למה שהם קראו בשם Public Schools (היינו בתי ספר ציבוריים, אף שמדובר בבתי ספר פרטיים, יקרים ויוקרתיים דוגמת Eaton, Harrow ודומיהם), בהם הנערים למדו בעיקר לימודים קלסיים שהכשירו אותם לקרוא, לכתוב ולדבר לטינית ויוונית, שתי שפות מתות שכבר לפני מאות בשנים חדלו לשמש לכל צורך פרקטי.
בימינו כבר קשה להבין מדוע האצולה הבריטית בחרה להעניק לילדיה השכלה חסרת כל תועלת מעשית אבל עלינו לזכור שמדובר בתקופה בה השמש מעולם לא שקעה על האימפריה הבריטית והממלכה הייתה צריכה להקנות לפיקוד הצבאי, למושלי המחוזות ולפקידות הגבוהה מערכת מושגים אחידה ונורמות משותפות שיאפשרו להם לתקשר ולעבוד אחד עם השני גם ללא שום הכרות מוקדמת. השפות המתות והלימודים הקלאסיים היוו את הפיתרון האידיאלי. הם בידלו את השכבות השולטות מההמונים, אפשרו להם לזהות האחד את השני וסיפקו להם מערכת התייחסות אחידה בעזרתה הם יכלו לשלוט ביעילות על האימפריה הרחבה שהם הקימו.
את התופעה מדגים בצורה הקולעת ביותר הסיפור על הגנרל צ'רלס ג'יימס נאפייר (Napier) שכבש בשנת 1843 את מחוז סינד (Scinde) הנמצא היום בתחומה של פקיסטן.
האגדה מספרת שמייד לאחר הכיבוש הגנרל שלח לאדמירליות בלונדון טלגרמה ובה מילה אחת בלבד – Peccavi אבל מילה זאת הספיקה לשמח את כל הקצינים שנכחו במקום והללו מיהרו לפתוח בקבוק שמפניה ולחגוג את הניצחון הגדול.
בעידן בו כולם נהנו מהשכלה קלסית לא היה צורך ביותר ממילה אחת שהרי בלטינית מובן המילה Peccavi הוא 'אני חטאתי', באנגלית 'I have sinned', שכולם הבינו כמשחק מילים על הביטוי 'I have Scinde' שמובנו הוא כמובן 'מחוז סינד בידי'.
עדי
עדי יקר,
שים לב למייל המשתפך:
עבדתי איתך בין דצמבר 1995 ל- אוגוסט 1998. ברמה האישית, התייחסתי אליך כאחד האנשים, מנהלים, המשמעותיים, שתרמו לתפישותיי (גם בהיפוך, אם נשמור על יושר אינטלקטואלי) ביותר שהיתה לי הזכות לעבוד איתם.
שאלתי,
תגובתך המהירה,
התשובה,
ניסוחה הנפלא,
נותנים לי אישוש לחווייה הזו – ברומנטיות התכנית שאני לוקה בה, מידעים מסוג זה מרגשים אותי.
המון תודה, כיף ותענוג גדול.
אנחנו דור שֶיָרא, בעבר, את הוריו וחושש, בהווה, מילדיו.
(לך אישית כמובן לא רלוונטי 🙄
בך – בהחלט ובאררוררר, אין חשש מהילדים שלך.)
בבחינת סביבתך, האם רואה את החשש?
הורינו לא או פחות פחדו מאתנו.
אנחנו מסרבים לקבל תפישות, בשל כך שלא עומדות ערכית במבחן 'טוב לא טוב', ומתעלמים מ'נכון לא נכון';
היגד ש"תנועתיות התנהגות על ציר 'שפוי-לא שפוי', 'סביר-לא סביר', היא חד כיוונית" מצער, מעציב, חסר תקווה או חמלה.
האם ההיגד, מצער ככל שיהא, לא נכון? בשל היותו מעציב?
"מעולם לא פוזרו כל כך מעט שערות בצורה כל כך אפקטיבית על פדחת אחת,"
אמרתי על ולאבי.
חתירה אינדיבידואלית למימוש פומבי, מוחצן, של הייחוד,
לעיתים,
מטפלת בתזה- מאפיין סוציולוגי מצית פעולה.
בכך, נוצרת אנטי-תזה שמגדירה ומקשיחה את התזה,
המטפחת את אוקסימורון ה'אינדיבידואל הצמא להכרה סוציאלית'
(- זהות אתנית/ נישואין/ אמונה דתית/ עיטור גופני/ הוצאות מארון.)
נאמנות נתפשת כערך חיובי,
במיוחד כאשר מיושמת באמצעות פרסונה אחת על אחרת,
ובפעולת הנאמנות, לפרסונה הפועלת גילוי הנאמנות עלה בתשומות.
כאשר פרסונה פועלת באופן שתואם את תפישתה,
סותר את תפישת הקידום של פרסונה אחרת ומשפיע עליה,
הפעולה מתוייגת כ'חוסר נאמנות'.
הדיזוננס נוצר בשל היות מהותה של 'נאמנות' אנושית
מיושמת לרעיון, לערך או לדפוס פעולה אופייני.
ה'בגידה' מתרחשת כאשר אינדיבידואל נקלע למצב
בו האחר מיישם 'נאמנות' לערך אליו מחויב יותר
מאשר לערך המקדם את הנבגד.
נחשפתי למי שלא שלט על הוצאותיו,
ראה בהתנהלותו נדיבות,
והיה מתוסכל שלא ספח תגמול הולם בשל כך,
