יומרות והצעות.
פשטנות והפשטה.
משרד חקירות, קליניקת חפירות, מעבדת הגדרות.
לשכת ניסויים, מרחב הצעות, מתחם בדיקות.
חוות יצירה, סדנאת המצאה, מוסך הרצה.
צמצומים ומצמוצים, צרצורים וריצודים.
תפישות וטיפוסים, תפיסות ופספוסים.
כיף, פכים, ופקפוקים.
תובנות עבשות, טוגנים מיובשים, תופינים יבשים.
טיולים, טיטולים וירטואליים, טלטולים מנטליים,
טלטלות מנטליות, ריטואלים ויראליים, טרטורים טוטאליים.
טרחות מעיקות, תעוקות מרוחות, מריחות עקומות.
קופסאת תכשיטים, כליא ברקות.
פטפוטים, טפטופים ופתפותים,
אחיזות מציאות, אחיזות מצוצות, זחיחויות מצויות.
תחזיות צפויות.
מלים ונמלים, משמימים ומשעממים.
המהומי מהות, מהויות מעומעמות, המהומים מעומעמים,
עמעומים מהומהמים, נהיות ואהממים.
דעות מגבלות. גילויי הודעות גבוליות.
הגדרות, גירודים, גידורים.
הערות על תודעות גבוליות. הארות על גבולות תודעתיים.
הארות על גללים תודעתיים. חארות.
פסיפס מילולי, מוזאיקה תובנתית, קלידוסקופ אסוציאטיבי.
אמיתות לא נכונות, נכונים לא אמיתיים. התעמתויות מוכוונות.
זבזובים קלישאתיים, קלישאות מזובזבות.
בזבוזים כושלים, שיקולים כוזבים.
קושיות, תהיות ומענות, טעויות ותעיות.
געיות והטעיות, ג'עג'ועים מוטעים.
טעויות גלויות, טעויות גועליות, גילויים מוטעים.
השתאויות משועשעות, שעשועים משתאים, השתעלויות ושלשולים.
הכללות מקולקלות, קללות מלוקקות, לכלוכים מקוללים,
כללים קלוקלים, מולקולות לחות.
תכנים שאבד עליהם הכלח, קלחים מעובדים לעוסים.
מינוחים, ניסוחים וניכוסים.
כניסות ויציאות.
מייחסים למלים כוח.
גם אני.
מתלבט האם כל מה שיש לנו זה מלים או כמעט כל.
ועם זאת, לא מסכים עם ההנחה הרווחת שהמלים מעצבות מציאות.
הן לא.
מלים יכולות להניע לפעולה.
פעולה משנה מציאות.
מלים לבדן, יכולות להעביר תיאור תפישה, ובמקרים מעטים ישנו תפישה, תודעה.
מה זה הדבר הזה 'פרידה ממת(ים)'?
מבין מה זה פרידה מחיים; שיח אקטיבי בין שניים שיתראו בעוד זמן רב או כלל לא.
עמידת אנשים, מעל גופת מת, סמוך למותו או על סף קברו של מי שהיה פרסונה יקרה להם, מחלצת גם מאנשים אינטליגנטיים, רהוטים, דמויות שחלקן מהוות מושאי חיקוי לאחרים, אמירות ובהן להמשיך לקרוא פרידה מִמֵּתים
אצ'ו פצ'ו ואני ישבנו במסעדה.
– "בכתיבה, אתה מטיח בי כל כך הרבה טקסט שהרהיטות שלך הופכת לעילגות."
– "אתה הופך את סף הסבלנות וההבנה שלך למדד הרהיטות שלי?
היית קורא את שייקספיר, והיית אומר שהוא עילג מפני שהוא נותן בך יותר מדיי טקסט או מלים גבוהות?"
– "רגע, אתה משווה את עצמך לשייקספיר?"
אני חופן את ראשי בייאוש.
– "אני רואה שנעלבת, שכבית, אני מתנצל, לא מתכוון להעליב אותך."
– "אתה ממש לא מעליב אותי, אני לא עושה הפחתת ערך עצמית וולונטארית בשל תפיסתך את זנב המהות מצידה הלא נכון."
אני עושה דבר יותר גרוע- אני מאבד עניין."
הנחשף אליה מזהה בה אטרקטיביות חיצונית נתפשת, מיידית.
היא מצידה, משמרת את המתנה שניחנה בה,
מוסיפה לה אביזרי הרשמה,
מציגה אותה לראווה, בכל עת, כדבר עצמו, כיעד.
בעקבות כך, היא גם הקורבן של תכונה זו, שכן מגיע השלב המסוים, בו רמת האטרקטיביות הנתפשת על ידי סביבתה פוחתת מתחת לרמה אליה הורגלה, והכישורים האחרים, אם היו- נוונו.
אז נוצר פער בין איך שהיא רוצה להיתפש לבין איך שנתפשת לנחשפים אליה, פער שלילי.
עם אשי לבולגריה.
עם איריס שי וגיל בארה"ב, ספרד.
בתאילנד בדרך לבנגלור עבודה בהודו. מעבר בקטאר. להמשיך לקרוא שנה טובה לקייטנים
איש יקר מהצבא פגש חבר נוכחי.
בהתייחסו אלי, אמר ככה וככה דברים נעימי אוזן,
וקינח מינורית, ש-חבל שלא מיציתי עסקית.
"שנים חשבתי שאני צעיר מדיי מכדי ליהנות ממסיבות ואלכוהול.
יום אחד התעוררתי ונוכחתי שאני זקן מדיי."
ישנה הקלישאה,
הלא בלתי נכונה,
'הראה לי את חברך ואדע מי אתה'
בכמה מקרים התבקשתי לנסח, לערוך טקסטים של אחרים.
במקרים שנשאלתי מה עמדתי לגבי הקרדיט על רעיונות שהעליתי או טקסט שכתבתי, התייחסתי כך:
החיווי הרגשי של 'נעים' 'לא נעים' כתגובה לגירוי מסוים הוא ההליך טבעי.
מציאות מקדימה את החיווי לגביה.
תפקיד הרגש כחיווי להתנעת פעולה לשינוי מציאות.
אצל 'המפותחים רגשית', ה'לא יציבים רגשית',
הנתונים למצבי רוח, השוקעים לדכדוכים,
זיהיתי את ה'נגיעה' בתהליך, את הטיפול הישיר בתחושות, או חתירה לשינוי מציאות כדי לטפל בתחושות,
ובכך מעקרים את החיווי הרגשי האותנטי.
ידידי שחרר אבחנה עמוקה על מישהי:
"לתחת שלה יש אטיטיוד של כוס."
סע,
כשאתה שם, תביא לי, בעצם לך, שני דברים:
ההכרה ש-
נעלים על אחרים,
לא תוטמע אם הנמוכים יותר לא ישתפו פעולה.
בפעם הקודמת שהייתי בבנגקוק תאילנד, 2009, ישבתי בקפה, שכחתי ממנו.
הפעם הגעתי שוב. Lazy Chair: קיטון בפאתי שוק לא חשוב. רוחב, פחות משלושה מטרים. עומק- אין שישה. המרחב כולל קאונטר הכנת קפה, מעבר, קאונטר ישיבה על כסאות בר, שירותים, ומדרגות תלולות למרחב הזהה בגודלו מעל.
הוא ואשתו, אולי חברתו, זוג תאילנדים, אולי לא, חנאנות ממשקפות מהז'אנר שמצפה לראות בפקולטה לחשבונאות או למשפטים, לא בהנהלת קיטון קפה בשוק, מזהים אותי, מקדמים אותי בברכה, ומראים לי שלט באנגלית, שהמקום מאפשר לצ'רג'ר אלקטרוניק דוויסס.
בפעם הקודמת שהייתי, שקעי החשמל היו נעולים, והיו גובים על הטענה, לא-זוכר-כמה.
לראשונה, שישבתי שם, כשיצאתי, תרגלתי את יכולת הפנייה, וייעצתי לו, שיעלה במעט את מחיר הקפה ויציע הטענה חינם.
ומאז, ועד עצם היום הזה "עסקיו פורחים".
Win win. הוא, הלקוחות ואני שמייחים.
פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
נוחתים בבייג’ינג.
מחכה לנו, מיניבוס שלוקח אותנו למלון.
מתפתחת שיחה. רציונליזם, זיקה לדת, זיקה ללאום.
אני מנחה.
הם הולכים לדוגמאות ל-מול העין. לא לתפישות. רחוק מדיי.
טרבור עם רגשות אשם, לא מעלה על דעתו לחיות בישראל, אבל חשוב לו להתחתן עם יהודייה. זהות נחרצת על מצע (לוגי) נידף.
מציין לעצמי שטרבור זה, בן התפנוקים שרצו אחריו חצי תריסר משרתות שחורות, יודע להתארגן על עצמו בהתנהלותו במרחב. איך שנע. איך שמתלבש, בארגון הזמן. וואלה.
מעניין לנו, להם, לי.
מובאים למלון מדהים Beijing Hyatt Park שם חוברים לאנטון ולצ'ארלס.
מכיוון שהגעתי ללא תכנון ובהתראה לא מספקת והמלון מלא, חברתי לחדר עם יה, שאמנם צעיר ממני ב-8 שנים, אך עבר מזמן את הגיל המנטלי של טולרנטיות בשיתוף חדרים.
קיצור- יה התבאס מהמצב.
זוכר את זה. צריך לעשות לו היפוך ריגשי.
המלון מבחינתי, מעבר לעיצוב המאד נאה, הג'קוזי שהיה כל כך אסתטי, שגם השתמשתי בו, המיטות הפלאיות האלה, היו בו ארבעה להיטים-
אמורים ללכת למסעדת גורמה.
נוסעים למסעדה במונית עם אנטון וצ'ארלס. תריסר מכוניות שרד גרמניות אורבות לבעליהן הסועדים בפנים. קור בייג'יני צפון אירופאי.
ד"ר ג'והני הו איתו סעדנו בערב הראשון בהונג-קונג, מי שאמור לקשר את החבורה עם הרשויות לפתיחת המיזם למכירת לוטו כלל ארצית, אמור להצטרף אלינו.
עד ששרון וטרבור פטריק וג'והני הו מגיעים, יה מחליט ללכת לשאוף אוויר כי "אנחנו חנוקים".
יה, בנחישות נטולת אלגנטיות מתנער, קורע אותנו מצ'ארלס ואנטון, שאמורים להמתין לשאר בפתח המסעדה, וממשיך אתי את שיחת המטוסים.
אני חש אי-נוחות על הנטישה, ואומר לו לחזור- הוא לא רוצה.
יה לא עונה לטלפונים של בני לווייתנו. מתפתח ויכוח בינינו. אני אומר לו שהאשכנזי שלי התעורר- לא מתאימה לי ההתנהגות הזו.
טרבור שנואש ממנו מתקשר אלי. שואל איפה אנחנו. מעביר לו את יה. אנחנו חוזרים.
אומר לו ש"לא בסדר מה שעשינו".
יה מקבל את הערכתי על תשובתו- "זה לא אנחנו זה אני".
אחלה ארוחה.
מנות שצובטים ואוכלים, מבושלות.
חוזרים למלון, עולים למועדון xiu בקומה הששית. כל לילה במהלך ארבעת הימים הקרובים יורדים לשם.
סט-אפ, פרוצדורה קבועה, שגרה, סגורה על עצמה, ידועה מראש. כלומר מצאו את הדבר הנכון, המתאים, לא יסכנו עם משהו אחר.
כניסה בתשלום למי שאינו אורח במלון, מעבר במגנומטר, כניסה למתחם מפואר, שני מתחמי ישיבה, בר ענק מואר מול להקה של 8 לבנים ושחורים עם זמרות שחורה ולבנה, צעירים, מדליקים, אנרגטים.
הגברים ברובם המכריע לבנים, מיעוטם מקומיים עם חזות אוריינטלית, מיעוט זניח שחורים. צעירים. חצי מהנשים אורחות המבלות עם בני זוגן, ומחציתן צעירות, ברובן אוריינטליות עד מונגוליות ויתרתן סלביות, סוקרות, חגות בסבלנות, משחרות לטרף, לטרוף תחת הקמפיין הבלתי מתומלל 'להטריף, להיטרף' בעבור כמה מאוד מאות.
ולפרקטו-קונקרטים- הקוראים חסרי הסבלנות לעודפי פלצף תחת מסווה ניואנסי- זונות.
וכל לילה אותו דבר.
שרון טרבור, פטריק, אנטון, צ'ארלס יה ואני, בתרגולת קבועה. הבילוי הוא שתייה ב-$20 לדרינק, והעאלק תרבות הנלווית לזה- אני מזמין, אתה מזמין. דיבורציית שטויות השתויים.
יה מטביע אותי בג'ין וטוניק אחד לפני שאני מסיים את השני.
נזכר שהיחס שלי לאלכוהוליזציה הוא כמו למסיבות- תמיד חשבתי שאני צעיר מדיי כדי ליהנות מזה.
יום אחד התעוררתי ונוכחתי שאני זקן מדיי.
הדיבורציה עם הזונות המקומיות, שלרגע מבליח הפיתוי לבצע טרנספורמציה תודעתית, פריצת דרך אישיותית, ומהמפגע האסתטי שאני מהווה להיתפש בעיני עצמי כאטרקטיבי רומנטי-סקסואלי רב-חשק עתיר ממון, בעקבות העניין שמגלות בי, כלומר בארנקי, נשים צעירות בחשכת מועדון רועש.
אבל, (לא) יבורך השם, כ'דב זקן' כמו שאמי אמרה, אני דבק בעיקשותי, ממאן לנוע מתפישותיי העבשות- הטרנספורמציה לא קורה.
נמצא בשלב שמשיל מעצמי חביירים שחשבתי שהם אותנטיים,
לא בשלב שמעמיס על עצמי קשרי חברות שבטוח שהם סייברנטייים.
אחד מגורמי החרדה הוא מכניקת הסתכלות המתייחסת למציאות על ציר הזמן רק על נקודת ההווה בלבד.
האמצעי לטיפול במציאות הוא בשינוי הנראה לעין, הנתפש מיידית, הקנאק שיוצר תפנית נראית. עכשיו.
אין הקשר לזיכרון עבר, לא להמשך תהליך, כאן, עכשיו מייד ובדיעבד. בכוח.
החיים כאוסף משימות מדכאות על מצע מחריד מתי יגמרו.
תגידתגיד,
מה אני אמור לחשוב על מי שמכנה עצמה icelady וכתובתה @icegaming?
האם, וזאת רק בשוליים המוספים על הרבדים העיקריים, זו הזהות המקצועית המשתלטת על עצמה?
את הגלישה, browsing, המציא אבי.
הוא היה מרפרף על ספרים, מסמן בעפרון X על מימין לפסקה שמצא אותה כחשובה, שפעם,
בקונספט של משיח יבוא – עתיד שלעולם לא יקרה,
יחזור אליה.
