משך קריאה: 185 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
מעל קטאר ועד פונה
תאמיני לי
ח' מהשב"ק, כפי שכונה לאחר רצח רבין, מספר על מישהי שבעלה עזב אותה. חיכתה חיכתה חיכתה – לא בא. הלכה לידעונית – אמרה "יבוא". חיכתה – לא בא. הלכה לפותחת בקלפים, אמרה לה "יבוא". חיכתה, חיכתה – לא בא. הלכה לרבי. אמר לה – "לא יבוא". "איך לא יבוא?" שאלה אותו "אני מחכה ומחכה ומחכה וכולם אומרים לי 'יבוא'". "תשמעי", אמר לה, "לא יבוא" התעקש. "איך אתה יודע שלא יבוא?" שאלה. "אני מסתכל עלייך" הוא סח לה "ותאמיני לי, שאני יודע שלא יבוא."
אחרי טיסה קצרצרה נוחת בעמאן. חניית שלוש שעות בירדן להמשך לבומביי. בעמאן, ח' מתקשר לברך אותי על הקידום. איש נאה בחמישימים. כמיטב המסורת והסטריאוטיפ כולל אישה עם פריזורה הולמת – קצוצת שיער.
לפני חילופי הסמנכ"לים בהנהלת שירות הלקוחות, קרא לי לשיחה. הפגישה לא התממשה, רק לאחר כמה חודשים התרחשה. פחות משעה. לא הבנתי מה תכליתה; לאסוף מידע? למשש ידיות? לפצ'פץ' הטיות? להריח בטוסיק? שיחה נעימה.
יש לו תובנות מגוונות צבע ורבות עניין. הטיח בי תובנה בעלת ערך: כשמשנים משהו, יש לבדוק מה הרלמנט תרם להתרחשות טרום השינוי, את מה שרוצים כעת לשנות. כלומר, לפני שמשמיטים או משנים משהו, כדאי להבין את הסיבות שהביאו לקיומו. וואללה.
באותו ערב, בנסיעה הביתה שיחזרתי את השיחה, ושני דברים עלו לי:
- למה קרא לי?
- התובנה מעניינת.
הנטייה הטבעית היא לבדוק משהו למצב עכשווי. הוא מציע לבדוק לפני שינוי המשהו, למה נעשה המשהו בעת שנעשה.
ליד הפלאפל של בן יהודה נורדאו, לפני הפרסה, התקשרתי לתא הקולי שלו הודיתי לו על השיחה הנעימה והתובנה שתלווה אותי.
הוא איש אנשים. מי שמיומן בהפרחת תובנות מעריך את מי שמוקיר אותן. כנראה, לכן גם התקשר לברך על התודה.
[9/3/2020: בינתיים האיש המתוק התאבד.]
בטרמינל בעמאן, הכרתי את מ’. בן 52. קצין זיהוי פלילי במשטרה שפרש לאחר 29 שנות שרות, ונוסע לחצי שנה להודו. הוא מתפעל מעצמו על עצם מימוש הנסיעה. איש נחמד שמתמודד עם מציאות ללא מעקה, ולא מיומן בכך. Administrator, במובן אדיג'ס, בכך שבוחן את ההקשרים התהליכיים בכל נושא. איש מעשה שהקטע החוויתי מתון עד לא קיים. הקצבים, הציפיות, המוטיבציות שונות. הוא נותן לי להוביל, מפתח תלות מתונה, שכן מזהה שבהתנהלותי, מבחינתו, יש איזשהו סדר שצואם לו את ההטייה הביורקרטית, או תכלית תואמת את החתירה לפעולה נשאפת על ידו שמקנה לו סוג של ביטחון. הוא מצויד בכל המידע והטיפים שניתן היה לקבל, כולל ספרים, עצות, הרצאות במטייל, תיק מתנה מעמיתי השוטרים ו- lonely planet מהחותנת. 'תשורה לנסיעתו', מסביר את מכניקה.
בנחיתה ב- Bombay, שמעתה תקרא Mumbai, מארגן את החלפת הכספים הראשונית שתאפשר פעילות וכן את הרכב שייקח אותנו בנסיעה ל- Pune. את ההפקה הזו התחלתי דרך האינטרנט יום קודם, וב- sms ששוגר אלי מנציג שביקשתי ממנו להיכנס לי ל- outlook, מתעדכן ש-Vibha ימתין בשדה. ואכן, בעודי ממתין להחלפת הכספים, אני מבקש מהשוטרים ההודים לצאת לרגע לרחבת מקבלי הפנים שם אני רואה את השלט Dikman, ושמייח ככלה ביום חופתה.
חוזר לתור הצעירים הלבושים הודית – רובם ככולם חוזרים וותיקים להודו, שעושים דרכם לחופי גואה. אומר להם שיש לי הסעה של 700 רופי (10 רופי = 10 שקלים = 22 סנט, או 1$ = 45 רופי) לפונה. הם אומרים שאולי כדאי להתמקח, ואני משיב, שרק בשביל לחוות את המראה שמישהו מחכה ושמח לקראתי בשדה תעופה שווה לי את המחיר, ובכלל לא אכפת לי שזה כמו אהבת זונה, שווה.
סוחב אתי את מ’ להסעה. האשכנזי המתעורר שבי מוריד 100 רופי, ככה בשם העדה, וכן מתבשר שיש עיכוב של שעה וחצי. ואכן, כעבור שעתיים מוצא את David Virgil Dye, נער שיישב לידי כל הדרך מעמאן למומבי. כשביקש וויסקי, נעלב מהדיילת שלא האמינה שהוא בן 19 כפי שהצהיר, ובכל זאת, אפשרה לו. הוא מתגלה כנער אמריקאי מבריק – היה מעניין לדבר איתו, ובמהלך הנסיעה העשיר אותי במידע רב מהזווית של מי שלומד בקולג' הודי וממתבונן מנקודת מבט אמריקאית.
בפונה נחתנו ב German Bakery, מוכר משקאות ומיני מאפה. ב Pune, מהווה את מרכז הזרים, לשם מתנקזים. שותים ואוכלים משהו לאחר ליל נסיעה ללא שינה, נפרד מ- David, הולכים לחפש חדר.
מוצאים די מהר חדר ב- 300 רופי. מ’ מצפה שנישן יחד. הוא הטמיע את המתודה, שלא מתרגמים רופיס לשקלים, ונהנים מהרכישה במחירים הזולים, אלא מצמצמים הוצאות לקצה ומתבאסים מכל הוצאה. לשיטתו, אם ינהג אחרת לא יחזיק שישה חודשים ברמת הוצאות שאיננה $15 ליום. שיכנתי אותו, ואמרתי שאקבל החלטה על מקום השתכנותי בהמשך.
קלישאה
הבסיס לכל קלישאה היא אמת יציבה.
מניח, בדיעבד, בעת הקלדת שורות אלה, שנחיתה במקום אחר שאינו פונה, היתה עבורי הטחה, לא נחיתה. נכנס לקצב, מחפש חדרים, לא מוצא, הולך לאשרם, עושה את הבדיקות, נרשם, מצטלם עבורם, משלם, רוכש סט-שתי-גלימות בורדו לבוקר ושתיים לבן ל- brotherhood לערב. עושה סיבוב מקיף בין חדרים, מוצא אופציות, מחליף כסף, סוגר על חדר – 200 רופי, השירותים, לא רק שהם משותפים הם גם בול קליעה, והמקלחת אולי, לא אולי – בטוח, אינה בחדר אבל חוננה במתקן מים חמים הכי אמיתיים שהיו לי בהודו. אוסף מחדרו של מ' את החפצים.
ב- German Bakery בוחן את הזרים. אכן מגוון מדינות רחב. המקומיים ראשונים לזהות את ישראליותי. יוצא מהחדר לאחר שהתלבטתי אם ללבוש את גלימת הבורדו או לשאתה בתרמיל, מפתיע את עצמי – רמת הגיחוך/ מבוכה שמכוונן אליה נמוכה מזו שבפועל. לבוש בגלימה.
12.1.04
