הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
סולידריות
את רויטל פגשתי לפני כעשרים שנה באחת מהתחנות התעסוקתיות החשובות בחיי. חיבבתי אותה. הבחנתי במוטיבציה השקטה אך הנחרצת; העבודה היא מעבר לפרנסה, עם השלכות אישיותיות מהותיות, מעבר לפונקציונליות ושכר.
הקשר חודש בהמשך למבזק שואל ‘איך השרות?’ של חברת ענק פיננסית. מסתבר שרוויטל סמנ”כלית. וואו. קבענו להיפגש.
היה נעים וכיף, פרגנתי בגדול – משמח להתעדכן לאילו גבהים אנשים שמכיר המריאו.
שאלתי את רוויטל, האם הכירה במוסד הפיננסי הקודם בה עדכנה שעבדה את ציפי. אמרה שכן. במיומנות, שכה חסרה לי, ביררה מה עמדתי לגביה, האם אני מצפה להרמה או להנחתה. סימנתי שאני מכיר את ציפי בקושי, יודע על קיומה בהיותה קרובה למכר קרוב, שאני יודע שציפי ביצועיסטית בלתי מרוסנת, פקחית. לא הוספתי שאני יודע שהיא ביביסטית חרופה, שכן אינני יודע מה רוויטל.
רוויטל ספרה, שכשהיא התחילה לעבוד בחברה, ציפי ביררה מאיזו תפוצה היא. כשהסתבר שהן מאותה אחת הן החליפו משפטים מהבית ו”מאז ציפי שמרה עלי.” אמרה.
