הנהג שלנו, המשך Par Avion

משך קריאה כ־ 17 דקות

אנגולה Par Avion

מיס אנגולה Par Avion

הנהג שלנו Par Avion

 

דיקמן גלויה אנגולה


נהג שלא יודע לנהוג
במערכה הראשונה
כנראה לא ילמד בשניה

 

הנהג שלנואז אכן, מנואל, הנהג שלי, התגלה כאיש חייכן, נוח לבריות, או לפחות לבריאותי, נטול גחמות ודרישות, כמו לבלב, כבד או תריסריון שעושים את עבודתם נאמנה, כל זמן שלא מרגישים אותם.

ועם זאת מנואל הורגש בעוד כמה מובנים, כולל זה שנדרש לשתי איכויות –

  1. לנהוג,
  2. להכיר את הסביבה,

וכאמור, האיש המתוק לא יודע לנהוג,
ולא מכיר לא את הסביבה ולא את הדרכים להקל במשהו את הפקקים הבלתי נסבלים שהתשתיות הבלתי מספקות כורעות תחת נטל התחבורה.

והאמת?

  1. לא יודע מה החיסרון הגדול יותר,
  2. ועם שניהם אני מוכן לחיות.

New Year’s Eve

יום לפני סיום השנה, רואה החשבון, הזמין אותי לביתו, שם התגורר עם שותפו למגורים.

האיש המתוק

  1. הוא הדבר הכי קרוב למי שמהווה סטרוקטורה לפעילותי,
  2. אף הוא הכריז בפסקה השניה להיכרותנו ‘אני לא רואה החשבון הטיפוסי’, מה יש לרואי החשבון האלה, מה יש בדיסציפלינה הזו, שהשייכים לה מבכרים שלא להתפש בעיני עצמם וזולתם, כייצוגי הפרופסיה?

אינסטינקטיבית, אני לא מותנה להזמנות ממין אלה.
מעדיף להסתובב בחוץ מאשר להמיר את תאי במלון ב- cell אחר.

מבין שההזמנה –

  • היא סוג של פריבילגיה,
  • ‘נכון’ להיענות לה,
  • וגם, רק לעיתים רחוקות מאד, במקרים מיוחדים, משיב בשלילה למי שמזמין אותי או מבקש ממני משהו פנים אל פנים.

נענה בחיוב ובתודה.

בהמשך, מתארגנת הפתעונת – עלי לאסוף את קצין הרכב של פעילות החברה ביבשת, הוא משוכן חדר מולי במלון.

שמעתי עליו; אימת האנשים. בעוד שבכל מקום לקצין הרכב יש משמעות גדולה – על הצ’ופר והכיף, כאן השפעתו על ההתניידות ברמת ההשרדות.
נוסף על כך, שמעתי שהממשקים התקשורתיים רגשיים שלו – איך לומר, לא משהו, כלומר לא מפותחים מי יודייע כמה. האיש מצמצם את השיח להנחיות.

פסחתי על נוהל ההליכות שבעל הצורך פונה לבעל התשומה,
מחלתי על כבודי ופניתי אליו לתיאום חבירה.
שאלתי בדחילו – ‘באוטו שלי או בשלך?’
‘בשלך’, פסק.
בררתי ברחימו – ‘באיזו שעה תרצה לצאת?’
‘5’, חרץ.

הבנתי מהמארח שהוא מכוון שנגיע ב- 5:30.
לא יודע מה זו השעה המוזרה הזו לארוחת ערב של שנה חדשה – אבל, אנגולה, חביירים חדשים, את השיפוטיות ביקורתיות המצמיתה שלי אשמור לאנשים, זמנים ומקומות אחרים.

התחלתי לנהל מחול של 24 שעות שבו ניסיתי להזיח את קצין הרכב ליציאה ב- 4 כדי להיות ב- 5:30 ביעדנו בעיר, 28 ק”מ ממקום מגורנו, רובע בנפיקה, וזה כמו לרקוד עם עמוד – לא זז. לא מגיב.

לבסוף הקצין התרצה – 4:30, קבע. יש לנו שעה להגיע. לא נראה לי, אבל אני, מה אני מבין?
כולי פה ארבעה חודשים, זמן אפריקה – חצי לפה שעה לשם… מה אני מרעיש?

הנחיתי את מנואל הנהג להגיע אלי ב- 16:00, האיש סמס שהוא בחניה לפני 4.
ב 4:31, סימסתי לקצין הרכב – טרם ראיתי אותו עד לשלב זה, ש’אני למטה’.

הגיע קיבוצניק עם מניירות של רפתן, תלבושת של מוסכניק וסנדלים של מרכז הנוי, והודיע שעלינו לעבור במוסך – שכח את הטלפון.
טוב.
אני ממהר לשבת מאחור, אומר לו ‘שב קדים’ ונוסעים.

הגענו למוסך הקרוב אלינו, כשאני מאלץ שיח שאלות.
הוא יצא להביא את הטלפון, אני בתרגולת נסיעה מבצעית של לא-יודע-לכמה-זמן-ואיך-זה-ייגמר יוצא להשתין, תוך שאני מסמן למנואל לסובב את האוטו.

16:45 יוצאים. את רוב הנסיעה ביליתי בנמנום. ברוב הדרך אנחנו עומדים, בשאריתה זוחלים.

שקוף לקצין ולי, שעל אף שנסעתי עם מנואל ליעד זה בשבת האחרונה, הוא לא יודע להגיע לשם. תדרכתי אותו עם גוגל מפס. הפעם, מכיוון שיש מרוץ ספורטיבי בעיר, גם נוספו נתיבים חסומים שאינם ממופים, וגם מנואל שלנו לא טמן את ידו בצלחת ותרם לעיכוב בכניסה וולונטרית לרחובות ללא מוצא, ואפילו עצירת פיפי שלו – איזה מזל שאני עשיתי.
ב-7, שעתיים ורבע מתחילת המסע, במרחק קילומטר ורבע מהיעד על פי גוגל מפס, כשאנחנו בתנוחת עמידה בנוסח הסטטיו אוף ליברטי, הצעתי לקצין שנלך ברגל.
“בחיים לא”, הוא חורץ “אני לא מתכוון ללכת פה ברגל.” זה מין קטע כזה של אקספאטים ישראלי. הם חייבים להיות מוגנים ברחם בועתי. לא להתממשק עם החיים. ונשמרתם לנפשותיכם.
התכווצתי נזוף במושבי.

בקצרה – שלוש שעות וחמש עשרה דקות לאחר יציאתנו, ב-8, אנחנו במפתן מארחינו.

שלושה זוגות, שלושה ילדים, שני מארחים, קצין הרכב ואני.
הם בשלב פוסט ארוחה, הוויסקי של אחרי, טרום הקינוחים שלפני הפרידה.

צימ צימ צים וצומ צומ צום, אוכלים מעט שאריות בשר, קוראים לנהגים מלמטה שיאכלו גם הם.
אתרתי שאחד הזוגות הוא השגריר הישראלי, השונה בנוף האנושי מהיתר שהם ביצועיסטים פרקטו-קונקרטיים, והוא מלין ברצינות צוחקת שהם, הישראלים האחרים, מדירים ממנו כל מידע על פעילותם.

אני בשונה מהם, משתף אותו בכלליות פעילותי, ובכנות ש’אינני יודייע מה באמת קורה’ מה שמוביל לשתי תובנות:

  • אחד הנוכחים, הבכיר בסיטואציה, מסמס לי בווצאפ להזהר לא לחשוף,
  • השגריר לא מאמין לי.

אז אני נכנס למוד השאלות, על עבודתו, על ‘איך הכיר את אשתו’ – התראיינה במדינת מוצאה שם שירת לתפקיד שלא יירטה, ועם זאת בעל כן – על ‘הבעיות הכלכליות סוציאליות באנגולה העכשווית לעומת זו הקולוניאלית, במרחב הגיאופוליטי המשתנה בקונטיננט האפריקני המתפתח’, כאלה.

שני הזוגות על טפם נפרדו, השגרירים נשארו אחרונים, כשהבעל מחובר לוויסקי כמוכה שמש לעירוי נוזלים, וזאת כשהם אמורים לצאת לסבב אצל העמיתים ההודים והאיטלקים – אם עלי להמר לפי כמה וויסקי נקי הערה לקרבו – לא יודע אם למחוייבות הראשונה יגיע, לשנייה מתערב על כלייתי האהובה, בבת שלפוחיתי, שלא.

נשארנו ארבעתנו, קצין הרכב, שני מארחינו ואני. הם עוסקים בסוגיות עבודה, מחירי נדל”ן נכסיהם האישיים ואפשרויות השבחתם, ואני עוטה ארשת של ‘אני בחיים, אפילו שאני שוקל התאבדות’ ונפרדנו.

נכנסנו למכונית, אני בדלת האחורית שמאלית מחווה לקצין להכנס קדימה.
בטחתי במנואל שיוביל אותנו אלי חוף מבטחים, שכן אנחנו ממש במרכז העיר. כמה דקות לאחר מכן התבדיתי ונוכחתי שאנחנו מדשדשים בסלאמס מוכה בוץ, חף מאספלט, עתיר אוכלוסיה ענייה שיושבת מחוץ לפחוניה בהמתנה לגאולה תוך הרווית הצימאון האינהרנטי, הבלתי מותנה באלכוהול, גברים, נשים וטף וגם מראות משעשעים של ריקודים ספונטניים של מי מהאנשים. מת על זה.

הקצין שלנו דרוך. אני נזכר בסמדר, אשתו של סמי, שב-1984 נסענו בשדירה שלישית בניו יורק, בואכה רחוב 96, אמרו לה שצידו השני של הרחוב הוא הארלם, והיא תובעת במפגיע שנצא משם.

אנחנו מג’עג’עים בסמטאות הצרות בחן ובמיומנות של פיל עיוור מוכה חררה. הפעלתי את הגוגל מפס, ואיתו, בכמה סמטאות סבנו לאחור. לבסוף נחלצנו לשדרת הו צ’י מין, ובא למנואל גואל.
זמנית.

והתנועה זרמה. אפשר היה לפרש את נהיגת מנואל על חיתוכי הנתיבים בסרפנטינות, במה שאני מכנה בנהיגתי שלי כ’נהיגה הומוריסטית’, רק שמנואל שלנו חותך לכיוונים הפוכים, תוצאה של תיקוני שגיאות מאוחרים. ניתן היה לומר שמנואל נוסע כאופנוע בין המכוניות, רק שהוא באוטו ואנחנו מתעכבים ומעכבים את זרימת התנועה.

הקצין מוטרד מנהיגת מנואל. ואני מתוודה באוזניו, שאכן, האיש מתוק, אבל לנהוג – לא יודע.
הקצין – הוא גם אופטומטריסט? לא נראה לי – מאבחן שמנואל שלנו לוקה ב’תסמונת כשל ראיית לילה’.

בשליש הדרך האחרון קורה הסיבה לכתיבת הפוסט המצ’עמם הזה:

במהלך עיקול עצל, מנואל פסח על שתי הסעיפים, כלומר ג’יעג’ע בין הנתיבים, ויונדאי חבוטה ועתיקה התחככה בצידה הימני במעטה הגלגל הקדמי שמאלי של הג’יפ שלי.

מנואל שיחרר קריאת יגון, קצין הרכב חרץ במשפט שדה, או כביש, ‘זו גם אשמתו’, הפגועים עצרו לפנינו, וודאו שאנחנו לא בורחים, ואנחנו אחריהם.
יוצאו שלושה – מתבקייש לומר ‘בני תשחורת’, אבל זו אפריקה אז אתאפק.
כלומר, לא יודע איך נראים שלושה צ’חצ’חים דנים, ולא ברור אם השלושה שהגיחו ממכוניתם הם פושטקים (מילה מהבוידעם השפתי). בתחילת שנות העשרים שלהם, לאחד עיטורי גילוח יתר על גולגולת קצוצת שיער, שניים עם נעלי אצבע. צעירים.

דיקמן Hyundai ix35עשינו בקרת נזקים- לix35 שלנו – שריטות ניכרות על הכנף השמאלית הקדמית, וליונדאי החבוטה שריטות תואמות על הדלת האחורית ימנית על רקע חבטות וסימני פגיעה נוספים, שברור שלא נחצבו בתאונונת זו.

התפתח ויכוח ‘מי אשם’, כאשר היצרים מתלהטים מתונות. מנואל הפגין אסרטיביות בלתי מוכרת וקולו החלוש עלה מעט. השלושה השיבו בצעקה שערה, אין פותר ולא פתרון.

קצין הרכב ניגש לבחון את נזקי מכוניתם. ניסה לומר שהוא אחראי על המוסך ושיבואו לתקן את המכונית אצלו, הרים טלפון למנהל המוסך תחתיו שידבר וישכנע עם הבחור הגבוה, הנהג, הדומיננט, שעמד על שלו – שאנחנו נברח להם וניעלם.

קדימה אחורה ימינה שמאלה, העיקורים הווכחניים נמשכים.

הגבוה פנה לרכב שלנו, שלף את מפתח הרכב מחריצו.

אני בתקיפות של בעל צילינדר, שפם ומקל עם גולת כסף בררררריטי במאה השמונה עשרה, תבעתי את המפתח.
הבחורצ’יק, אפריקני יליד העשור האחרון של המאה העשרים פצח בהסבר שאת מילותיו לא ממש הבנתי, ובתרגום משוער של משמעותו – הוא-לא-מתכוון-לתת-לי-את-המפתח-חזרה-עד-ש…, ובקיצור- שם עלי זין.

קצין הרכב לא התבלבל – הפתיע גם אותי, אגב – פנה לגרוטאה, ושלה משם את המפתח מחריץ ההצתה. תושייה, קור רוח ואומץ, שלי אין אותם, ולא את התפישה הביצועיסטית ההדדית פעולתית.

הוויכוחים נמשכו עוד, והאשכנזי שבי שמע, מבין ומפרש שהגבוה טוען שללכת למוסך לשפשף את הנזק – הוא מדגים בידיו תנועות שפשופי פחחות – יעלה לו בין 1,000 ל- 1,500 קוואנזה.

‘כמה?’, פעיתי, וודאתי שאכן מדובר פה, על כולה 10-15 דולר, פתירים.

והבחור חזר: ‘בין 1,000 ל- 1,500 קוואנזה.’

‘אונו מומנט’, הכרזתי כאלכסנדר הגדול טרם הנחית חרבו באבחה המבתקת את הקשר הגורדי,
סבתי לאחור, התרחקתי 3 מטרים, שלפתי שטר של 1,000 קוואנזה, הושטתי לגבוה.
זה נטל את השטר ללא אומר, קבל את המפתח מהקצין,
נכנסו למכוניתם, אנחנו לשלנו, התנענו ונסענו.

בדרך, הקצין חזר על הדיאגנוזה ש’הם לא רואים בלילה’, ו’הוא לא יודע לנהוג.’

למחרת כפולני, שלחתי ווצאפ ‘היה נעים לפגוש אותך’ לשגריר,
ו’תודה, אחסוך ממך את הרפתקאות החזרה הבייתה’ לרו”ח שהחזירו לי מלות נימוס מתוקות.

כמה שעות לאחר מכן הרו”ח חזר אלי בגערה שלא ספרתי לו – התעדכן מהקצין – והנחיות על פיטורי מנואל.

ואני, צר לי על מנואל שלנו,
ותמהני, איך זה, שהקצין – דלת חדרו מולי במסדרון מולי, אין שני מטר – לא מדבר ישירות אתי על כך?

טיול מקומי Par Avion

לא תאמינו את מי פגשתי Par Avion

Share

11 תגובות בנושא “הנהג שלנו, המשך Par Avion”

  1. אין אל מעל מנואל.
    השמר מקציני רכב.
    דש לשגריר.
    עדיף לאכול טונה מפחית מול הטלביזיה מאשר ארוחת חג בחברה שכזו.
    מהי פגישת מחזור לעומתה?
    יהי עמך האל במקום מנואל.

  2. דיקמן איך זה שמפטרים את אח שלנו מנואל?
    התנאי לנהג הבא צריך להיות נהג חמוד לא פחות נחמד ממנואל הגואל.
    כל הסיבוב הזה היה שווה רק בגלל מנואל. הוא יצרן תוכן אמתי. הוא נוהג לבד ומגיע שני, אבל מה זה חשוב הוא משאיר אותך הרבה בחוץ.
    הוא בעצם הציפור דרור שלא רואים את איכותיה עד שהיא עפה.

    תמסור למנואל שאני עכשיו לא בשלילה. אבל בהזדמנות הראשונה ששוללים לי את הרישיון אני לוקח אותו.
    הנהג האחרון שעזר לי בשלילה הפך להיות שותף שלי, תוך דקה כל דבר שדיברתי לידו היה רושם עונה לאנשים במקומי והיה מבטל את פגישותיי בגלל שלא לא היה לא נוח להגיע.

    אז מה, מנואל חמוד, אז מה אם הוא לא יודע לנהוג כל כך טוב, עובדה שכל התאונות שהוא היה שותף להן לא כל כך יקרות ומסוכנות, עד כדי כך שאפשר לכסות אותם ברחוב בלי התערבות של סוכני ביטוח וניירת יש יותר טוב מזה? תמסור למנואל שאני בוכה שהוא עוזב ושאני בטוח ורוצה שלא ימצאו נהג טוב ואיכותי כמותו.

    הייתי נותן לו את הקול שלי ומריץ אותו לרשות שממשלה וממנה אותו לתפקיד שר התחבורה של ישראל.
    הכל היה פה יותר קל אין ניירות אין כלום ונוסעים לאן שמרגישים אין איפה למהר מנואל אתה צודק, כל הסדר הזה שהעולם מנסה לעשות עושה יותר בלאגן.
    עזוב אותך, מנואל, אתה הגבר שבגברים.

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: