בתשעימים נחשפתי לתחזית שמסכי מחשב יחליפו את תוצרי הנייר, כמדיום מתווך תוכן.
פקפקתי-
"לא יכול להיות, עד שלא יכניסו מסך לחירבוניאדה יהיה עתיד לנייר."
אז הנייר מאחור.
פוגש את המתווך השכונתי משתכשך עם הרוקח. כמו בשטעייטל.
"אני עושה כל יום מה שאני עושה כבר 20 שנה." מכריז. "יש לי סיבוב קבוע. ברגע שלא אוכל לעשות זאת- זהו. אני מפסיק. תאמין לי היציבות זה המפתח לכל." מבאר את הצלחתו.
"ואני" מחרב את התובנה "דווקא רוצה שכל יום יהיה שונה מהיום שלפני, שהיום יהיה אחר מאתמול ושונה ממחר. בכל ממד."
אמירה, ראיון, מידע, כתוב מודפס או אפילו מרצד על מסך, מפתה ככל שיהיה- לא תקף יותר בשל אופן החשיפה אליו.
אהדת ספורט היא העדפה לפעילות ספורטיבית בדיסציפלינה מסוימת.
בשונה מפעילויות אחרות יש את מרכיב הסוציולוגיה. בעיקר לקבוצת ספורט. הספורטאים המתחלפים תחליפיים, והאוהדים הקבועים.
העמיתים האוהדים מהווים קבוצת התייחסות. להמשיך לקרוא אהדה ספורטיבית 1
בברלין, ביקשתי לקבל חשבונית על ימי שהייה באכסניה.
"חכה כמה דקות" בקשה "המחשוב לא ידידותי."
כעבור כרבע שעה הגעתי, הסבירה שאני "רשום בכל לילה בשם אחר ויש לחץ קהל. חזור עוד חצי שעה", הוסיפה.
כעבור שעה הגעתי, קבלתי את "היה מלא קהל."
"I am upset" שידרתי לה ישירות את תחושתי.
"Do not be upset" הרגיעה.
עבורי, העיר החשובה והמעניינת היום, זו שאני הכי שמייח לחזור אליה;
לגרמנים אין הומור; ניכר במגע עם הסטרוקטורה והפרטים.
עם זאת, תמהיל ההיסטוריה, המבנה האורבני, זוּׁלֶת המחיה, היותה אבן שואבת לכוחות מגוונים עושים אותה, כה
תוססת, רוטטת, מבעבעת, לחה, קוסמופוליטית, ליברלית, מחירים שפויים – כוחות יצריים, יצרניים, צעירים, שוצפים פנימה ומורגשים במורכבות אורבנית פרקטלית בריבוי רבדים.
ב Lonely Planet נכתב שהיא כעת מה שניו יורק היתה בשמונימים.
אחרי שגלשתי בין כך וכך מקצועות,
כלומר, יכולתי לגבות תשלום על שירותי-בין-היתר-ניתן-למנות
מתדלק, חייל מקצועי, שליח, מלצר, ברמן, עמיל מכס, סבל, יועץ לשימוש ביישומי מחשב, מעצב גרפי, מדריך טיסה, מנהל שרות לקוחות, מנהל מכירות מוצרים פיננסיים, מורה, מנכ"ל חברת השקעות ברוסיה, ומפעל פייס במלאווי, חברה המקדמת ממשלה ברשתות חברתיות באנגולה, ומנהל פרויקטים בגאנה,
וישבן בתי קפה – אין ביטווין, למחייתי לא לפרנסתי.
ומה הנחמה האולטימטיבית מצרה שנחתה על מישהו?
שצפה אותה; האישוש שנזק קרה, אבל מנטלית, אולי אף התחזק.
כשאנשים מתנהלים באופן שונה מציפיותינו
הנסמכת על היכרות ואבחנתנו הקודמת,
אנחנו מייחסים להן שינויים אישיותיים.
מטה מורפוזה פרסונלית.
איננו מתייחסים לאבחנה, ובעקבות זאת לציפייה שלנו,
כאבחנה שגויה.
נראה לנו שלאבחון שערכנו יש תקפות או אפילו חיים שלעצמו.
"פיצ'פוץ' התקווה הבטוחה האלטרנטיבית, מתוקה מסיכון מימושה."
שוחד, לדעתי השונה מהתפישה הרווחת, הוא לא בעיה.
הוא פתרון.
אולי לא ראוי אבל פתרון.
להתייחס לשוחד כבעיה זה לייצא את הפעולה הלא ראויה מתחומי בלעדיות הפועל למרחב החיצוני.
להגיד על שוחד שהוא 'בעיה', זה כמו ההוא שהיה מכה את אשתו ואומר לה – "ראי מה גרמת לי לעשות לך?"
שמייח להיות משמעותי בחיי אחרים,
שכן,
מוטה יותר לניפוק משמעויות לאחרים,
ופחות לצבירת נכסים ריאליים.
יש מאלה שצברו נכסים ריאליים משמעותיים, מחפשים משמעות ותורמים ממה שצברו כדי לנפק משמעות לאחרים.
זה לא 'נאה' לאחרים, לי, להתייחס לאחר בהפחתה, על פי שיוך לג'נדר, נטייה מינית, גזע, מחוץ להקשר.
מאידך, בשם, נאורות, פתיחות, ליברליות שטחית,
להתעלם מחיוויי מאפיינים אישיותיים זה גם לא יהיה נכון.
תל אביב, ארוחת יום ששי בערב סתווי חם ולח.
איריס שומעת יללת חתול במצוקה. אומרת שהרבה זמן זה כך.
לפני 10 בערב, הולכים לסרט.
יורדים ופוגשים עוד כמה שמתגודדים סביב מכונית ירוקה שהחתול מיילל מתוך מנועה.
מני עצות נזרקות לאוויר. אחד משאיל את הפנס המותקן בטלפון שלי, ומאבחן שהחתול לא בהישג יד. להמשיך לקרוא מינורי בסיפור הקטקאי
יש מי שתחזוק אזור הנוחות שלו מצריך
מעבר להכרה היכן אני נמצא, בהינתן הבחירה- שאיננה, היכן אני מעדיף להיות?
האם יש תנועה, מעבר, בין ההתניות?
ברירת מותגים היא סוג של רפרנס תקשורתי, נאום, מונולוג, המופנה לקבוצת התייחסות.
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קוהלת ז א). המעבר בין חומר גלם למוצר, טומן בחובו גם התייחסת מנטלית.
צריכה, כל צריכה, יצאה מזמן- אולי מעולם לא היתה, ממחוזותיה הבלעדיים של הפרקטיקה הסינתטית.
לצריכה יש הקשרים מנטליים המושפעים, מכמותה, נדירותה, מיקומה, מחירה, זהות בעליה/ יצרניה וההתייחסות הערכית אליהם.
התקשורת נעשית באמצעות הפגנת בעלות על מותגים מסוימים והימנעות מאחרים.
שמעתי ש'מותג' זה הבטחה.
הבטחה?
תמוה בעיני.
מותג זה ייצוג עם הקשר.
סט ההקשרים שקורים בתודעת הנחשף למותג.
עיקר השימוש במותג הוא בעולם המסחרי.
מכיוון שפרסומאים הם מנהלי מותגים,
ורצון כל מנהל מותג שהמותג שהוא אחראי עליו יעורר הקשרים חיוביים בתודעת הנחשפים אליהם,
הפרסומאים מפחידים את לקוחותיהם, שללא עזרתם המקצועית לא יצליחו ליצור הבטחה בתודעת הלקוח.
כלומר ה'הבטחה' היא המצאה של פרסומאים, מתיחה של מהות לכיוון מסוים.
דוד זיגי, שהיה פיינשמעקער, הטמיע בי בשבעימים המוקדמות, את האהבה למוצרים, מותגים, בעלי ערך, נפח, ייחוס, שמצריכים סוג של הבנה, תרבות, כדי ליהנות מהם ומהבעלות עליהם. ענד Jaeger-LeCoultre, דגם Memovox, פריצת דרך בעולם השעונים: 1956, שעון היד המכני הראשון עם צלצלן, מנגנון מסובך באופן יוצא דופן- 'שלא לצורך' היו שאמרו.
אמירה טכנולוגית, עיצובית. התנשאות. כמו שצריך.
ספטמבר 1977, בי"ב תיכון חדש, הבחנתי שאבא של עיתונאי ידוע הגיע לשמור עם דגם השעון. המידע ננצר.
כמה חודשים לאחר מכן, אותו אב שמר שוב. והפעם התהדר מהדור הראשון של השעונים הדיגיטליים. עם לד אדום. וואלה, האיש בעניינים.
הבן שלו, אמנם הגיע רחוק, אבל איך לומר, קצת מפוקפק; סיפר שבא לאבא שלו עם כפית זרע ואמר לו "קח, זה מה שאני חייב לך."
"צ'מע" אמרתי לו "ראיתי שלאבא שלך שעון חדש. אני קונה ממך ב 400 לירות את הקודם."
מסכמים. לא האמנתי שיביא. למחרת אחר הצהריים מגיע לביתי. עם השעון.
"תביא את שהבטחת" דרש.
מביך. השעון לא הולך. לא היה לי את הכסף. לא האמנתי שיביא. יצאתי כזה קטן, לא עמדתי במילתי. הוא כבר עשה את הצעד המכונן, הלקיחה. "אתן לך 100 לירות, זה מה שיש לי" רבע ממה שסכמנו, ניצלתי את העובדה שהשעון לא הלך.
הסכים. סיכמנו שיש לכל אחד מאיתנו 24 שעות להתחרט. רצתי עם השעון לשען בסוקולוב. "איך שהוא, בלי לבדוק נותן לך עליו 1000."
ממאי 1978 עד 30/1/2004, אז נגנב מביתי, היה השעון העיקרי. עלה ים לתחזק אותו, אבל היה חלק אישיותי.
בספטמבר 2012, קבלתי את התחליף. מצב מחורבן. משפץ. נראה אם ילווה את ההמשך.
זו הטייה טכנולוגית או תרבותית/ אמנותית?
פגשתי תעשיין שכולם מכירים את תוצרתו.
סיפר, שרכש כמות גדולה של חומר גלם במחיר שבהמשך צנח.
כך, הגיע כל בוקר למפעל וראה הר חומר גלם שהסב לו הפסד אלפים כל יום.
"מי שעובד קשה" נימק רציונלית "נעזר בפסיכולוגיה:
הוריתי לשלם במכה אחת את כל התשלום כדי לנקות את תחושת ההפסד."
