אנחנו דור שֶיָרא, בעבר, את הוריו וחושש, בהווה, מילדיו.
(לך אישית כמובן לא רלוונטי 🙄
בך – בהחלט ובאררוררר, אין חשש מהילדים שלך.)
בבחינת סביבתך, האם רואה את החשש?
הורינו לא או פחות פחדו מאתנו.
אנחנו מסרבים לקבל תפישות, בשל כך שלא עומדות ערכית במבחן 'טוב לא טוב', ומתעלמים מ'נכון לא נכון';
היגד ש"תנועתיות התנהגות על ציר 'שפוי-לא שפוי', 'סביר-לא סביר', היא חד כיוונית" מצער, מעציב, חסר תקווה או חמלה.
האם ההיגד, מצער ככל שיהא, לא נכון? בשל היותו מעציב?
"מעולם לא פוזרו כל כך מעט שערות בצורה כל כך אפקטיבית על פדחת אחת,"
אמרתי על ולאבי.
חתירה אינדיבידואלית למימוש פומבי, מוחצן, של הייחוד,
לעיתים,
מטפלת בתזה- מאפיין סוציולוגי מצית פעולה.
בכך, נוצרת אנטי-תזה שמגדירה ומקשיחה את התזה,
המטפחת את אוקסימורון ה'אינדיבידואל הצמא להכרה סוציאלית'
(- זהות אתנית/ נישואין/ אמונה דתית/ עיטור גופני/ הוצאות מארון.)
נאמנות נתפשת כערך חיובי,
במיוחד כאשר מיושמת באמצעות פרסונה אחת על אחרת,
ובפעולת הנאמנות, לפרסונה הפועלת גילוי הנאמנות עלה בתשומות.
כאשר פרסונה פועלת באופן שתואם את תפישתה,
סותר את תפישת הקידום של פרסונה אחרת ומשפיע עליה,
הפעולה מתוייגת כ'חוסר נאמנות'.
הדיזוננס נוצר בשל היות מהותה של 'נאמנות' אנושית
מיושמת לרעיון, לערך או לדפוס פעולה אופייני.
ה'בגידה' מתרחשת כאשר אינדיבידואל נקלע למצב
בו האחר מיישם 'נאמנות' לערך אליו מחויב יותר
מאשר לערך המקדם את הנבגד.
נחשפתי למי שלא שלט על הוצאותיו,
ראה בהתנהלותו נדיבות,
והיה מתוסכל שלא ספח תגמול הולם בשל כך,
לעתים אנחנו מתפעלים מאנשים מעשיים שהפשיטו את הסיטואציה לממד טיפולי אחד ואותו פותרים.
הצמצום הזה הוא פרקטיות יתר במקרה של השלכות שליליות של הממדים שלא טופלו במעשיות.
במקרי קיצון זה סוג של אלימות.
פרקטיות היא תכונה חשובה ומקדמת .
חתירה מתמדת למעשיות, יכולה גם להעיד על הישרדות שלא מותירה תשומות לקידום ערכים אחרים.
והאושר- אותו ממד חמקמק, השמחה- ממד גלוי מעט יותר,
האם נמצאים אצל מי שעוסק רק ב'נכון' וב'צריך'?
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
אבל לא שאלת! להמשיך לקרוא אפס נקודה שקר
מכירים את הטקטיקה של בעלי ה אינטליגנציה הרגשית?
הם לא אומרים "לא" הם ממוססים- "בהמשך", "יותר מאוחר", וכן הלאה…
ואני רואה בהם גם שקרנים וגם פחדנים- אין אומץ להתמודד.
בכיתה ז' – די מאוחר – רציתי ללמוד לנגן.
לאחותי היה אקורדיאון. 'שיהיה אקורדיון'.
צוּותתי לאריה רודיך, המורה למוזיקה המיתולוגי.
הצטוויתי להתאמן.
לא יכולתי לשאת את זה.
[למען הסרת ספק: זה לא שהתאמנתי וסבלתי, זה שלא התאמנתי כלל.]
אחרי שבועיים רציתי לפרוש.
"יאירי, תמשיך עוד שבועיים" בקשה אמי ונמקה "שילמנו לחודש."
התלבטתי עם אחת מיושבות הקפה, האם לפתח מול נחישותה חסרת הפשרות,
שהביאה אותה למחוזות שלא הייתה רוצה לתור, ועדיין רוצה הכרה חיובית בפתולוגיה,
רגשות אשם או נחיתות.
"לגבי האשם אני לא יודעת, אבל במקרה שלך הייתי ממליצה על נחיתות", ייעצה.
אהבתי.
שנונה.
פורמלית,
מי שלא העביר מידע – לא שיקר,
שכן,
לא נתן מידע שגרם לעיוות בתפישת המציאות אצל אחר.
פורמלית.
החברים החולונים שלי, שהם 'אוהבים את עצמם באופן פיזיולוגי'.
הגם אתה אוסקר?
היכולת המדהימה, הנחישות, הנחרצות לא לקבל 'לא' נערצת.
אותי מפחידה.
היא כך כך ממוקדת, חד ממדית ומשמעית, שאינה תלויה בדבר.
הנכתב כאן מאוקטובר 2012.
מאורעות חייו הובילו לדבר הבא, והאשמתו ברצח חברתו. החיים ללא גבולות; דחיסת אנרגיה למימוש יכולות דחפים.
כשנשאל על ידי מכר על סוגיה מסוימת, מברר איתו איך היה מעדיף- טקטיקה או אסטרטגיה?
"טקטיקה" משיב.
איך ירצה אסטרטגיה? הוא שואל עצמו 'מה', לפני שעושה 'איך'?
כל פעולה מצליחה מרחיבה את ניסיונו בדרכו זו, מאוששת, מחזקת, מטמיעה את התנועה הפותרנית על ציר הלא מתוכנן.
גם אבי וגם סבי היוו מוקד לבקשת כספים. הם נתנו, והלוו.
איכשהו נראה לי שאני ממשיך את מורשת זו.
אינני בנק. ועם זאת ניסחתי לעצמי קודקס בתנהלות שבהלוותי כסף אני עושה זאת לאור העקרונות שמפורטים להלן: להמשיך לקרוא דפוסי הלוואה
מי שרצה תחזוק רגשי על חשבון יושר אינטלקטואלי התאכזב.
כלומר, תחת הכותרת בחינה ביושר אינטלקטואלי רצו תמיכה רגשית, עוקפת, עם חותמת הכשר 'יושר אינטלקטואלי', התאכזבו.
מינורי בפרקטיקה לוהטת, כלומר צוננת:
פוגש את האינדיבידואל הכי קול שמכיר.
מה קול? מיצג צונן מהלך; גרסת הבראדר מהברונקס של ג'והן מקנרו, בגרדרובה מתנפנפת אפור/ אפור כהה, בתל אביב.
מעצבן אותי: נוחת עלי בקפה, כאילו, מעתיר עלי מטובו, ואני אמור להתפעל ממנו. לא טוּב ולא התפעלות.
טאטה עצמו. כלומר קעקע, בקטנות. אבל כמה.
בין היתר, אותיות גותיות של שמות ילדיו.
תובע מזל טוב – נולדה בת. רביעית.
מראה את הטאטו הנוסף אתמול. טרי וחבוש.
מבהיר שחריטת האות A עזרה להם להחליט על שם הילדה-
התלבטו, הצריבה בבשר קבעה.
אוקטובר 2010
