אחיזה תודעתית,
הבחנה והערות
תודה למ.ל. הטריגר.
בילדותי, אבי סיפר לי החמור שהלך לאיבוד:
בכל הכפר חיפשו אותו, לא מצאו.
בחורשות בחוץ – נאדה.
בשדות ובמרחבים – גורנישט.
כעבור יומיים שוטה הכפר נכנס לעיירה מוביל את החמור.
הכפריים צהלו. "איפה מצאת את החמור?" שאלו.
"בקרחת היער ליד הנהר." ענה השוטה.
"איך מצאת אותו?" הקשו.
"שאלתי את עצמי" הסביר "אם אני חמור, לאן הייתי הולך?"
"ומה עצמך ענה?" התעניינו.
שאם הייתי חמור הייתי הולך לקרחת היער. ליד הנהר."
עד כאן אבי, ומכאן התוספת –
אז הם נתנו לו חיבוקים וליטופים.
לו = לשוטה/ לחמור/ לשניהם.
בקפה במרכז תל אביב, המלצר שמגיש לי, דקיק, גבעולי, שחום, שעיר מטופח, פנים מגולחות למשעי, תמידית, נקי נקי נקי, עדין, ענייני. יש שם עוד גייז, הוא מהז'אנר ה'נשי' ה'מובהק' לאו דווקא ה'מוחצן'. האמפטיה שלי אליו, מובהקת.
