ביטויים התנהלותיים של מבני אישיות מאובחנים.
ממכרי ילדותי מפעים אותי בשמרנותו.
כ-לא מתמטיקאי, אני מבין שלסדרה מינימלית יש 3 אברים.
כן אני נוכח, שיש הטועים ומ-2 מופעים יוצרים סדרה.
הוא אלוף. הוא כל כך מוטה סדר מקבייע, שממופע אחד,
שאהב- יום שני פאב,
יוצר סדרה. להמשיך לקרוא שמרניות רדיקלית
בילדותי העדפתי שבבגרותי אהיה בפיקים, חיוביים ושליליים, בתנועה, בשינויים מתמידים, על יציבות.
תמצתתי את הגישה בתמלול-
"שיהיה לי מה לספר לנכדים."
אם לעשות חיים קלים, היזמים שנחשפתי אליהם היו אנשים שונים עם מכנים משותפים מצומצמים.
מי כולל ביזמים?
מי שעיקר עיסוקו הווייתו המנטלית, היה בחתירה לייצור כסף גדול.
פרט לאחד שהיה עסוק בפעילויות עקרות, כמעט וליד, כולם גם עשו. במיליונים.
מי במדגם?
אז זהו, שמדגם זה לא. אבל זה עולמי, מי שנחשפתי אליו ישירות:
אב, אד, אצ', דל, טג, טש, יה, לד, סס, עש, רפ, רר, שק לא כולם היו ישראלים, אבל כן יהודים.
ב-חיים מעניינים מאופיינים, לראייתי, בשיתוף תפישת ערך, יוזמה, אמונה, רגישויות, מבנה אישיות.
הממד הבולט- רוחב העולם כרוחב הנטייה למימוש היוזמה.
היחס הקיצוני בין
שמאפיינת יזמים, בריבוי ממדים, הדיכוטומיה הערכית בין המקדם למעכב, בין הטוב לרע.
שתי הנשים זרות אשכנזיות, רובם גברים, חלקם הגדול ממוצא מזרחי*. (אחד שלא, התייחס לעצמו כאל 'שוקי שמש'.) אינטליגנטים, מהירים, עם הורים ללא השכלה גבוהה, סוציו-אקונומיקה בינונית-נמוכה.
בתפישתם היו ילדים מועדפים משפחתית וחברתית.
לא היו שכירים מעבר לעבודתם הסטודנטיאלית (אם היו סטודנטים).
*עם העובדה שנחשפתי ליותר מזרחיים, לא ניתן להתווכייח.
על ההסברים האפשריים שמנפק, ניתן לחלוק:
תצורת המחשבה הבסיסית, כשל רוב האנשים מוטה ערך, טוב/ לא טוב, ופחות, נכון/ לא נכון.
בשונה מאחרים, המחשבה הערכית היא
בהווייתם, מטפלים תמידית בהיבטים שונים של תפישת ערך. של חפצים חיצוניים להם, ובעיקר בתפישת ערך עצמם. הם עושים זאת הן בהפגנת תמיכת בעלותם על מוצרים/ מותגים/ רמת חיים/ בדרישה למחוות כבוד אליהם, ובדיסקוס מתמיד עם סביבתם שהרושם הנתפש עליהם לא תואם את הנגטיביות הסופחת, אלא יעמדו על כך שיש לתת לכך פרשנות אחרת.
תפישת הערך הפרסונלית של האחר מדלגת, לא נעה דינמית, על ציר שני קצות סקאלה, בהתאם לאבחנתם את מידת רלוונטיות האחר לקידום או מניעת רצונם. 'טוב' ו'גאון' אם מסייע 'רע' ו'חבל על החמצן שנושם' אם מפריע או סתם הפך ללא מקדם.
המבחן העיקרי להערכת האחר, הוא היכן עומד על סקאלת ההצלחה היזמית ביחס אליהם. לאחר מכן, מידת תמיכתו בקידום מימוש החזון שלהם.
תפישת הערך של כל דבר- מקומידיטיס ועד פרסונלית היא דינמית, היא לא האלטרנטיבה הכלכלית של מה ששילמו, אלא מה המידה שמה ששולם שירת את חזונם ברמה ההתכנותית או הרגשית. כלומר המחויבות היא למצב הרגשי החיובי ולא לאמיתה מספרית.
חלק מההתנהלות היא שימוש בתפישת הערך העצמית.
בצד זה שהם מתמידים בעיסוקם בייח"צון ערכם שלהם,
הם יכולים לחוש הפחתת ערך [במלים פשוטות להיעלב]
בעת שנתקלים במי שמעכב או מונע את מימוש חזונם.
להפחתה זו יש משמעות אופרטיבית, שכן ב-
הם משוכנעים שהכישור הייחודי שלהם מאפשר להם לתפוש את המציאות באופן כזה שהטוויסט שהם מוסיפים לה ישנה אותה, את המציאות, באופן שיביא לרווחתם.
מבחינתם הם מנהלים סיכויים והיתרון שיש להם, יש לזה מושג – ויג, שבו הם מתמחרים את השינוי המתבקש ויכניס אותם לפעולה אם היחס בין עלות ההשקעה לפוטנציאל הרווח גדול, אז מסעיר אותם.
התאווה לכסף דומיננטית, ובה בעת מתווכת באמצעות כ'תפישת ערך עצמית' או כ'אהבת היצירה'.
הם לא מחשבים את העלויות העכשיוויות של ההוצאה, שכן הן מתגמדות מול מימוש הרצון.
הנטייה לדחות את התשלום מעמתת אותם בעת הפירעון מול הוצאה שעומדת מול היעדר הרצון לשלם שכן, כעת הרצון המניע להוצאה נמוג, בין אם סופק או סתם התמוסס, וכעת ההוצאה מקטינה את מאגר המשאבים למימוש הרצון הבא.
הם מתגברים על כך באופטימיות הבסיסית שהם ניחנו ביכולת לייצר ערך וממילא כסף.
נדיבים בכסף, הנאות, ומחוות.
החצנת נדיבותם, חלק ממיתוגם, תפישתם העצמית שלידם קורים דברים טובים, ושניסיון הנחלת התפישה לסביבתם.
כסף ותשומות כלכליות הם נותנים בנדיבות.
זמן, ככסף, הוא מעבר לקומודיטי. יש לו ממד של תפישת ערך עצמי.
הם לא נותנים זמן. הם משקיעים או לוקחים.
הזמן, מבחינתם, ממד אלסטי,
ציר הזמן מוכפף לחזון.
מתנהלים על פי שעון הזמן שהמתואם לצרכיהם ומתייחסים במובהק לזמן האחר כ-פחות ערך משלהם,
הן
תאווה- רצון על סטרואידים. כשיש רצון שמחוזק ביצרים, בדרך כלל פיזיולוגיים.
בשפה נמוכה: אינה יודעת שובע.
הרצון מועלה לדרגת צורך.
טשטוש הגבולות- הם ורצונם מול סביבתם, מייחס להם את התפישה שהרצון שהועלה לדרגת צורך הוא
האופק אליו חותרים, רחוק וגבוה.
מעבר למי שלא נמנה על תכונות אלה היה מסתפק לרווחתו.
הגבולות רחוקים מהם
ובפרט גבולות חוסמים או מעכבים מימוש התאווה.
הופכים אגרסיביים מיידית ועוצמתית כולל מול מי שאך לפני רגע פינקו, אם מאתרים הזדמנות עסקית, שמרגישים שלוקחים מהם שלא מרצונם.
האסרטיביות/ אגרסיביות חציית גבולות אישיים/ החוק או אף אלימות יכולה להוביל למצבי קיצון, של סיכונים המביאים להצלחה מסחררת או התנפצות.
לכל אחד מהם משהו, ערך, שאדוק אליו;
אמונה, דת, נשים, סיגריות, אלכוהול, סמים, תזונה, פעילות.
משכנעים את סביבתם כמה זה מועיל, או לפחות לא מזיק כמו שאולי נתפש. בטח אם אומץ על ידם לאחרונה.
כולם חיים מול האמונה, אלוהים ליתר דיוק, על ריבוי ווריאציותיו, ואמונות מיסטיות, שלא לומר תפלות משלימות את החסר באל.
מאמינים בקיומו- בראו אותו,
כדי שיתכתב עם חזונם, גייסו אותו, לחזונם, שמרו על תצורה כזו או אחרת של מילוי חובות מולו.
תופשים מציאות בצורה שאינה סבירה,
אלא כפוטנציאל התפתחות ערכי כלכלי,
מזהים את הערך והתועלת בהיותה,
משוכנעים בהתכנותה,
אוהבים ומגייסים את מי שיעזור לברוא אותה
ויתמוך בה.
בהערכת סיטואציה, כהתנייה הם בודקים אותה ערכית,
בשונה מאחרים שמעריכים את השווי העכשווי של נשוא בדיקתם,
הם משערכים את גובה התקרה שהשינוי שיטמיעו עשוי להביא. זוהי אופטימיות היזמים.
כך, מספיק שפעולה יזמית אחת תצליח, היא תממן נפילות שבאו לפניה, ואולי אחריה.
לכן בצד אפשרות להצלחות גדולות, הסבירות לנפילות גדולה, שכן:
האופטימיות שלהם נסוגה כשמדובר בכספם האישי.
הם על פי רוב, מנסים להשקיע כסף של מישהו אחר, תצורת העבודה שלהם משתנה לעומת כספם.
רגישים פיזיולוגית, קשוב ביותר לפיזיולוגיה שלהם, מדברים עליה, דואגים לסיפוקה;
חם/ קר להם, רעבים, צמאים, פיפי קאקי, לא נעים.
החצנת הרגישות, או לפחות היעדר הצנעתו, רמת הטיפול שלהם בצרכים ורצונות היא מיידית ובריבוי תשומות. שלהם ושל סביבתם, יעצרו התנהלות סביבתית בשל צורך שהתעורר להם.
התשומות הנתבעות יכולות להיות לטיפול בצרכים הפיזיולוגיים או המנטליים.
גיוס סביבתם לטפל בצורך המתעורר, בתפישתם כחלק מאינטרס הכלל.
בהליך רציונליזציה יסברו שלסביבתם יש עניין אישי לטפל בספחנות זו.
חלק מתפישה זו מקורה בעובדה שמתמרן את חייו באופן שיודע להקיף עצמו במי שיש לו עניין ויכולת לטפל בספחני תשומות.
ספחני תשומות נפוצים בין בעלי כישורים/ מגבלות מובהקים, שאותרו ככאלה על ידי הוריהם או סביבתם, ונתבו עצמם לעולמות פרפורמיות אמנותית ויזמים עסקיים.
ההתבוננות בפריזמה שהיקום נועד לשרת את צרכיהם האישיים והעסקיים.
חרוצים- אין גבול לתשומות שמוכנים להשקיע ב-מה שמקדם את חזונם.
טוטאליות הכניסה למשהו בהאצה דרמטית הסופחת את כל האנרגיה,
והיכולת להתנתק ממנו ולא לחשוב עליו יותר כשאיבד את ערכו. וחוזר חלילה.
נכון להתייחסותם לעסקים וגם לאנשים.
ביצועיזם חתירה לתוצאה. בריבוי ממדים ובמיעוט חסמים ומעכבים.
חרטות זה ציפיציפיאדה של חלשלולשים, בזבוז תשומות לאחור, במקום להתמקד בעתיד.
לא יבזבזו תשומות על צער פעולות עבר.
יצטערו על הזדמנויות שלא מיצו.
אין חשש משימוש בכוח אקססיבי מבחינת גיוס העוצמה, השימוש בה, או ההתמודדות עם ההשלכות של לאחר הפעלתו והנזקים שנגרמו.
–הם צורכים מסביבתם, בהיסח דעת על ציר אמיתי למדומה, תשומות שבאופן טבעי אחרים לא צורכים.
כשמתגוננים מפני המטלות הקטנות שהם מטילים על סביבתם, הם מופתעים שביצוע המטלות הוא לא חלק מרצון המבצע, הם יכולים לתמוהה מעצם העניין, או אפילו להיעלב.
על משקל של כל הסכמת פשרה עכשווית היא פתיח לסיפוח הבאה, כי זו מובנת מאליה, מכניסה את מי מסביבתם שחש לא בנוח מהתנהלות מגייסת זו להתגוננות.
צפיתי באברהם דשא פשנל אומר בטלוויזיה ש"לחשוב לוקח הרבה זמן, לעשות לא לוקח כלום."
הזיכרון לא כולל זיכרון אישי לאנשים, שכן בדרך כלל אנשים הם תשומות למימוש היוזמה.
הזיכרון הוא ליכולת ותגובתיות ביחס ליוזמתם.
לכן כשיחסים אישיים עולים על ציר התנתקות, רכיב היעדר הזיכרון יופעל בעת שהזיכרון התשומתי יסמן שהפרסונה עשוייה לסייע במימוש החזון.
כלומר אין תפישת יחסים פרסונלית על ציר זמן.
מנהיגים, מקובלים חברתית, כריזמטיים, מגייסים לחזונם, אופטימיים, מתארים מציאות כחלק מתחזוק רגשי, מניה דפרסיביים בתדר ובאמפליטודה גבוהים.
דינמיות מחשבתית שאינה מחוייבת להחלטה קודמת, וודאי לא לשיקולים קודמים או לאידיאולוגיה אלא למיקסום רווח.
נמצאים בתמונה הרחבה, לא יורדים לפרטים, מישהו מטעמם, בן אמונם, יטפל בכך.
וכמאמר ידידי הצעיר: נזהרים מהכל ולא חוששים מדבר.
נטייה אישיותית של בעליה,
לחתירה וחיפוש מצבים,
בהם מעורבותו המקדמת תגרום לסיטואציה
לייצר ערך עודף על המצאי בתוספת התשומות,
לרווחתו הכלכלית והרגשית,
לבצע
ושוב, באופן חוזר.
הרחבה קלסיפיקו-פרסונלית 🙂
עובר עם י"ה ליד הקריה.
בוהה בחיילות ומשתף:
"מתאים לי עכשיו חיילת."
י"ה ואני בדרום תל אביב. גומרים את העניינים הקלושים שלנו, ואני מדיח אותו לפלאפל מיתולוגי שלידנו.
"אני מנסה לשמור על הצורה שלי, אולי נאכל משהו אחר?"
"מעולה, משהו אחר. מה רוצה לאכול?"
"לא יודע, בוא נאכל פלאפל."
אני, שלצערי לא אקבל את הוקרת איגוד רגולציוני האוכל, מקבל את המנה שלי. עם הצ'יפס. אחלה פלאפל. הוא מקבל את שלו. גומר אותו מסתכל על שלי, שואל "זה השני שלך?", עונה לו "זה הראשון."
הוא פונה לבעל הבית ואומר: "אני יודע שאתם לא מוכרים חצי אבל תעשה לי חצי."
ההוא עושה לו מנה, שמתאחדת בנחישות עם קודמתה.
י"ה שוטף את המנה השנייה עם מיץ ענבים, מיץ ענפיים, מאיפה הביא את היציאה הזו? נותן בגרעפץ ונאנח "אכלתי יותר מדיי."
יש לנו כלים רציונליים, להכווין נטייה לעטוף אותה במלל ולקרוא לכך אידיאולוגיה.
כשמקבלים אידיאולוגיות אחרים, זו התכנסות אידיאולוגית.
"מאחורי כל לאומן קטן מסתתר אלוהים גדול."
הוא מסתובב כמו מטבע ואתה לא יודע אם הוא עצופלי.
אומר ידידי הנערץ על מכר משותף, היפר נורמטיבי.
את אהרון ארד פגשתי אצל ידידי הנערץ. דמות מוכרת לעכברי המוספים הכלכליים. מליונים עברו תחת ידיו. בישראל ובחו"ל. כולם היו שותפיו. חלש על מיליארדים, בעליהם של מליונים, בעלן של אחדות, ספח פרסום, צרכן מותגים ידועים.
כשמן* הסך את גלגלי השיניים, בריאות נפשית סכה את בעליה בהתחככות עם מאורעות שוחקים.
כשמן
הדחתי את ידידי הנערץ ללימודי רכיבת אופנוע.
דאגתי שמא ייתפס.
הרגיע, שאם יראה משטרה יברח, שכן כמומחה להימורים וסְפּרֶדים, הסיכוי שיתפסו אותו יותר קטן מהנזק שייגרם לו אם רשיונו, שטרם יורט, יישלל,
ובכלל, הוא רוצה עוד אופנוע. אחד זה משעמם.
בתי ערכה מבחן בכושר גופני.
צלחה אותו בהצלחה.
היא תהתה בקול:
אם גמרתי אותו בחיים, יכול להיות שהייתי יכולה לעשות טוב יותר?
אז התלבטתי, האם
כן, מכל פעולה ניתן, כדאי להפיק למידה.
שמעתי על הקלישאה.
בשני מיזמים שנטלתי חלק, הושקעו משאבים.
לא יצא מהם דבר.
בשניהם, המובילים סיכמו לאחר מכן- ש'למדנו'.
אני למדתי שהמיזמים מסיבות רבות ומסוימות לא ישים.
שהיה עדיף, לאחר המעשה, לא להיכנס.
שעם הידע שיש כעת לא כדאי היה להיכנס.
תוהה באוזני ידידי הנערץ על מקור הכנסתה של סלבריק'ה דה לה שמאטע,
שמתנועעת ברכב מצ'וחצ'ח, מתוקתקת בתיקים לא שפויים. כספית.
הוא משער, שהעסק שלה אכן לא מניב את ההכנסות התומכות ברמת חייה המוחצנת, ולכן מניח שספונסרים מעורבים בפיצ'פוץ' שדיה, מעשי ידי מנתייח. להמשיך לקרוא מינורי בעובדות החיים
חבר שאל,
"רגע, רגע, אז אנחנו בעצם עכברים במעבדה שלך?"
"ממש לא, פרחים בבלקון."
אחר הציע
צלחת פטרי.
מכיר את אלה שבאמירתם
"אני יודע מה טוב עבורי"
היא תמלול לרגולציה כלשהי.
נראה לי, שבעיקר הם מבקשים להימנע עם מה שבדיעבד נתפש להם כ-לא טוב עבורם.
בדומה, לא בזהות לתמונה, שיש בה
בסיטואציה חברתית,
תמונה | סיטואציה חברתית |
| הקנבס המהווה מצע לתוכן הגרפי, | האנשים המרכיבים את הסיטואציה הפרסונה המייצגת את המאסה, |
| התוכן הגרפי תמהיל הצבעים המרכיבים את האימאג' הנראה לעין, | חזות, זהות הקבוצה הנתפשת הפרסונה הנתפשת כמייצגת את זהות הקבוצה, |
| מסגרת התמונה המבחינה בינה לבין היתר, | שולי הקבוצה הפרסונה השולית בתמונה, הדמות המסמנת את גבולות הסיטואציה, |
| הצייר קובע התוכן, | יזם הסיטואציה, מוביל הקבוצה ומשפיע על פניה הנתפשות, |
| הצופים הבוחנים את ההתרחשות הקבוצתית, | מי שמחוץ לסיטואציה הפרסונה הבוחנת. |
| המסמר/ כן עליו התמונה תלויה/ מונחת. | דומיננט דמות המפתח, פרטי הקבוצה מתנהגים על פי ערכיה והנורמות אותה מציבה. |
בשונה מתמונה, שהיא עצם דומם נתפש על ידי החושים המעובדים על ידי הצופים,
סיטואציה חברתית מורכבת מאנשים,
כלומר רמת המורכבות שונה לחלוטין.
סיטואציה חברתית
Try it at home, see if the models works on groups you know
חבר, יזם, שיתף אותי בכוונתו לפתוח עם שותפו חומוסיה.
בקניון כפרי , על דרך ראשית.
חבר לבעלים של מוסד חומוסאי מוכר בעמק החומוס התל אביבי, יקבל ממנו מתכון שם והדרכה.
אחלה רעיון.
להמשיך לקרוא יזימה מהקומפורט זון–
