ביטויים התנהלותיים של מבני אישיות מאובחנים.
אני במעבדה;
בוחן תגובות שונות
לגירויי, חיוויי מציאות,
על ריבוי תודעות שונות.
אני בג'ים;
מפריש אנדורפינים.
פעילות מהנה לתודעתי הדוויה,
מעורר אדרנלין לתוצרת העיקרית של הלאב – אחיזות תודעתיות.
אֵם, שעדיין מדממת את לידת בכורה,
השומעת מאמה האוהבת, אינטליגנטית, נחרצת, כריזמטית, קולית, מצחיקה,
(בין היתר, ויש להניח שמסרים דומים לאלה לא לראשונה) ש-
מעתה, תחלק את העולם לשניים<div "="">
מניח, שצחוק צחוק,
מרתון תל אביב 2013 נערך ימים מספר טרם סוף החורף, הרשמי,
כשהמארגנים, כלי התקשורת יודעים ומיידעים שישררו תנאי שרב בעת קיומו.
במהלך האירוע בריצת הריצה, אחד הרצים מת מהתייבשות.
גם מפני שאינני מאמין שסטרוקטורה תמנע את כל המצבים שמנסים למנוע,
וגם לא רוצה להשית 'מגבלות זהיראות יתר' – אף אחד לא רוצה מגבלות יתר, ועם זאת במתח בין חופש לבין זהירות מגבילה, אני במובהק בצד של החופש על חשבון הביטחון, בבחינת 'יזהר מי שרוצה ביטחון'. אישית אני מעדיף שלטון רופף, עם כל המשמעויות והחריצים שמאפשרים למקרים שאינני רוצה שיקרו, ולרדלל עד להפיג את 'דאגת' הרשויות.
כמו שסוכן הביטוח משדל לרכוש ביטוח צד ג' באמירה: "ומה יקרה אם תפגע במרצדס?", האם בנטייה לא להדק את השליטה, אין חשש שיסתובבו יותר אנסים ורוצחים – אני לוקח את הסיכון שאפגע במרצדס, ומעדיף את החופש.
הנטייה לצד זה או אחר מקורה בהתניה אישיותית שנוטה לצד אחד או אחר.
ההתניה נשענת על עיבוד השפעות תמהיל אישיות, רמת תחושת ביטחון אישי/ חרדה, חינוך, סוציולוגיה, סביבת גידול, השפעת דמויות דומיננטיות.
לכן, חש לצפות, שנטייה זו, תדור בכפיפה אחת עם התניות נוספות של מכלול העדפות, ערכים ותפישות.
כפחיות הנשרכות מאחורי האוטו חתן-כלה המקרקשות תגובתית לאחר מעבר המכונית,
כן במקרים של הוויות חיים אחרות; הרציונל, אף שרובנו חושב שהופעל טרום ההחלטה, הופעל לאחר גיבוש העמדה*.
אז הרציונל מופעל ב-להסביר את מקור הנטייה,
או, לקדם את השפעת התפישה של בעליה על הסביבה.
ומוסיף, בזהירות, מינורית, שמזהה בארכיטיפוסים המבקשים שהמדינה, מוסדות, גופים סטרוקטורליים יקחו אחריות על מאורעות בחייהם, אנשים פוחדים, חרדתיים, שמשוועים לעזרה או לפחות חמלה לתחזוק עצמם.
אינני מטיל אחריות על גופים אלה במקרה זה וכזה.
* (כל) עמדה מתגבשת על ידי הפעלת סנטימנט עם בקרה רציונלית להתאמה למציאות כדי לספקה.
היה לי חבייר ילדות, שעל פניו, מזכיר במידותיו את ידידי הנערץ;
דמיון מהסוג של 'מה פתאום?' הרי זה כזה וההוא בכלל ככה,
ואני לא יכול שלא לראות את היותם חולקים את היותם צבעוניים וכמה גווני יסוד משותפים:
בעוד חבייר הילדות מסתכל מלמעלה למטה פרקטיקו-מולקולרית, מעשית, בידיים,
ידידי הנערץ פונה למעלה, אסטרטגית, לתהליכים והערכות על.
האחד שימר על סוציו-אקונומיקה קבועה לכל דרכו,
השני, נע על סולם הריבוד החברתי, ובהתעשרותו פנה למסלול המהיר, והתחכך בשועים מהזן המהיר, נוצץ ומוחצן.
הראשון, גידל בת ובן בגיל צעיר מהממוצע שפנו בהצלחה יתירה למקצועות היפר פרקטיים אקדמיים,
בעוד השני הוליד את שני ילדיו בגיל מבוגר מהממוצע וחווים אתגריים לימודיים.
האחד נורמטיבי לחלוטין,
והשני אפילו לא לסירוגין.
אולי לפרקין, בטקסין.
את הראשון חיבבתי והעברנו בחלון זמן קצר חוויות,
את השני אוהב וחולקים בחלון רחב רבות.
ואני בכלל מבין למה יש מי שלא רואה את הדמיון, שכן זו לא זהות, זה דמיון, זה לא מתמטיקה שבה פרט אחד מפריך דמיון, ואכן יש שוני, בבחינת המפריד ביניהם יש הרבה.
בעיצומה של הגשמת הדחת ידידי הנערץ לרכוש אופנוע מפואר טרם קבלת רישיונו, מתעדכן שאבא של חבר נפטר.
בלווייה פוגש את חבייר הילדות. ערב קודם השיא את בתו.
חופר לו בשאלות על החיים; מספר שאחרי שהתגרש גירושים רגישים מצא אהבה אצל גרושה אם לשלושה, שמתכוון לעבור לגור איתה.
אני מחמיא לו שבניגוד ל- 53 63 73 שלי, הוא בן 53, נראה 43 ומרגיש 23.
"מרגיש בן 16" הוא מתקן.
עודר לו בשאלות דיקמן: 'תגיד תגיד, במה היא דומה לאשתך לגרושתך'? ב'שום דבר' חורץ ומראה לי על מסך הטלפון בבואה דקיקה ובלונדינית כגרושתו. מייחס לעצמי את השטחיות אונסת ההשוואות.
מציק לו עם 'האם אוהב את חתנו?' בפיקחות של נורמטיביים מורייח עם בחירתה של בתו ונותן לי את מה שטוב לה וכאלה.
טוב. מבין. אז בא לו ב-90 מעלות: 'תגיד תגיד, לתפישתך את טובת בתך, האם עשתה לדעתך, את הבחירה הנכונה, לה?'
אז הוא מספר לי, כמענה, לא כתשובה לשאלתי, שעם עזיבתו את הבית, ילדיו לא דברו אתו. בהמשך הילדים החליטו לא להפסיד אבא. אז חזרו לדבר. אבל החתן לא ידע לצאת מזה, אז ממשיכים לא לדבר.
ומוסיף שהגב כואב לו, רקד עד 3 בבוקר.
"ותגיד, היית עם חליפה אתמול?"
"בוודאי," משיב "גם הבנשלי."
שלחתי סמס לכמה תריסרים ממכריי עם השאלה:
"כשאתה לבד, האם אתה עומד בצפירה?"
ידידי ואני, בלבוש ובמראה התואם את צרות הנוכחים, נכנסים לאופטומטריה משובחת לאסוף את משקפיו המתנשאות.
ידידי מתוסכל על חווית הפיכחון שמתיחת המחיר גבתה.
לאחר חיכיון ארוכה, כשהאופטומטריסט מפציע, לפני שמתכנסים לדיבורציה, ידידי שאל:
"אפשר לקבל מים?"
אני לא party pooper.
אני בארטי בובררר!
האם יוזמי חגיגת אירועי הפתעה
הם קונטרול פריקס, שונאי שוני, הפתעות וריגושים, שלא לומר 'אנאליים'
שמְתעֲלים את תיעובם
(ששי, ווחייאת ששי, עושים סובלימציה, מה אח'שלו לא מבין?)
להנאה,
מגרימת הפרת סדר – ההטייה הרגשית הנובעת מטלטול לצד אחד ובפתאומיות לצד אחר,
וההנאה הנרווית מיצירת הסדר מחדש תוך שליטה על התהליך,
שתכליתו תוצר שנתפש חיובית? להמשיך לקרוא בה!
ניתן, כביכול, להניח שמי שנוהג לאחר יגלה סובלנות כלפי התנהגות דומה של האחר.
ולא כן הוא, כמובן.
יש המתייחסים לזמנם כבעל ערך אחר, רב מזה של זולתם. ברמה האישיותית: להמשיך לקרוא הדדיות מאוחרת
העוסקים מקצועית ב
you know, הפרופסיה.
האם הפסיכולוגים נוטים למכניקת פיתולי התודעה?
ידידי הנערץ, כמו כולנו ובשונה, מתאפיין במספר תכונות שעושות אותו מה שהוא.
מאווייו מתפרסים על
כחסר מעצורים, הוא
המחיר?
הוא נכנס לסניף הבנק, ראה אותי מתנהל מול פקידה.
לא שזה חשוב או שהוא מודע לכך- היא עבדה –אתי באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי.
כשהלכה להביא את פנקסי ההמחאות שהזמנתי,
ציין שגופה אטרקטיבי לו יותר מפניה.
כלומר זה ממש לא מה שהוא אמר,
אבל זו התמצית בגרסה נטולת ממד האופרטיביות המקורי.
כשחזרה, הפעיל את מתיקותו, ושאל האם היא מחטבת את גופה במכון הכושר.
היא אשרה, וככיפה אדומה הששה אֱלי נשיכה, האירה פניה ושאלה "איך אתה יודע, רואים?"
הוא, במיומנות של עתירי ניסיון- של מזדקנים, חיווה ש"רואים" ושאל, האם ב"אירובי או במשקולות?"
כיפתנו ענתה, והוא פנה לאקזיט מהיר:
"רוצה להזמין אותי לעשות כושר יחד?"
"לא." השיבה.
"תגידי", בירר, "ההורים שלך עיראקים?"
"כן", אשרה וניערה, שוב, את מיומנות כיפה אדומה שהפגינה קודם "איך ידעת?"
"נולדת בארץ, נכון?" מברר, והיא מאשרת.
"אצל העיראקים המבטא עובר גם אצל מי שנולדו בארץ" נותן בדיאגנוזה האתנו-לינגוויסטית.
אני, כחבטת הקלישאה, 'לא יודע היכן לקבור את עצמי'.
עם זאת, כעתיר ניסיון, כן יודע לאיזה עומק.
כלומר בממשקים קודמים כבר שאפתי להיקבר במקומות עמוקים יותר והרבה יותר, מתלבט האם רק לכעוס או גם לצחוק.
בחוץ, שואל אותו, "תגיד, תגיד, בסקאלה 1-10, כמה היא אהבה את השאלה?"
"0", השיב "הבנתי שאני לא מעוניין בה."
כמעבירי שיער מצד לצד,
מסתירי פדחת חושפי בעיה
רוב האנשים מסתירים כשלים, ומעצימים את הבעיה,
מחצינים את העובדה שאינם יכולים איתה.
לייבוביץ היה דמות מרתקת במגוון מישורים- ברור.
היה רציונליסט, שקיבל על עצמו אמונה.
לי חסר, ההסבר שלו ל-:
למה שמישהו יצייר על עצמו, ובתצורה בלתי הפיכה,
כשלאחר המעשה, יש סיכוי לחרטה יותר ממי שנמנעו מהקעקוע?
כנראה שאין כל כך 'אנשים רעים'.
התנהגויות אנושיות שאינן תואמות את תפישת קידום טובתנו או ערכים החשובים לנו, מתוייגות כ'רעות'.
ובכל זאת, ישנם מקרי 'רוע' קיצוני שגובלים בפתולוגיה- פחות מעניין.
היותר מעניין, כאן, ההתייחסות ל'רשעות', 'רוע' זמין, קיים מעבר לפינה שכולנו חווינו.
אנשים מתנהלים על פי הכרתם, בהתאם לתפישתם את אופן עשייתם כמקדמת את טובתם.
אנשים נבדלים האחד מהשני (גם) בתפישת טובתם, לאיזה טווח זמן מסתכלים שעשייתם תיטיב עימם, או תגבה תשומות מהסביבה, האם הסביבה מוכנה למחיר שהפעולה תגבה ממנה.
בדרך כלל, אין מי שבמובהק, רוצה להרע לאחר.
אלא, לקדם את רצונו, על ציר הזמן, ובחיסכון משאבים שיעזור לו לקדם רצונות נוספים ואחרים.
תפישת ה'קנאה' ניתנת לפרשנות, שהאחר בהצלחתו מונע את קידום המקנא.
התיוג 'רע' נובע, מקידום רצון של אדם, כאשר בדרך נגבו מהאחר משאבים שהוא לא התכוון לתת.
הערכים שמימושם גורם לתפישת 'רוע' על ידי האחר:
"The best argument against democracy is a five-minute conversation with the average voter."
קטונתי מלנחש מה היה הטריגר לאמירתו זו.
נחשף לאנשים, בוגרים, גם משכילים, שעומק הכרתם הפוליטית הוא ביחס הפוך לנחרצותם העמוקה,
ומתמצתת בתגובתית להתייחסות לכותרות העיתון אליו נחשפו בבוקר;
קביעתם ואהדתם לתמיכה במפלגה זו או אחרת מוּנעת מ-האם מועמד מטעמה אמר כך ועשה אחרת. אתמול, שלשום.
אני מתפעל מכל גילוי של עומק תפישה התואם את רק מה שנגלה מול העין. בעת ההסתכלות.
זו גישה לחיים, בולטת במיוחד בתפישה פוליטית בה כל חיווי עומד למבחן מול התניות הבוחן, עוד יותר, שנעדר תפישה כוללת וניזונה מגילויי תופעות קצה של כאן ועכשיו.
מה מכריע לאן תיטה העדפת הבוחר- אותי, מרתקת.
ההעדפה מורכבת משילוב של
הצבעה, בדרך כלל, בדמוקרטיה של ריבוי מפלגות, בשונה משיטה של 2-3 מפלגות, נוטה לפרקטיקה- דיוק המתמודד את ההעדפה הפרקטית של המצביע.
הצבעה פרקטית, היא ביאה בחשבון על מה אמרה או עשתה הפרסונה הנתפשת כמייצגת (הכי) נאמנה את החשוב למצביע, בסיטואציית טרם ההצבעה, בכפוף לרמת הביקורתיות שיש מול הפרסונה.
אותי מעניין. 'איך מאמצים תפישת עולם?'
במקרים של הצבעה אידיאולוגית קביעת הבוחר למי יצביע מתבססת בעיקר על אהדתו לפרסונה המייצגת את תפישתו המקדמית.
התפישה המקדמית היא תוצר של עיבוד תודעתי של הטמעה סוציולוגית ותרבותית- בית הגידול, הסביבה של המצביע, והטיות אישיותיות. כלומר פרקטיקה פחות ישירה ומיידית.
פרסונה פוליטית, אלא אם היא דמות מפתח היסטורית שההצבעה היא אישית לה, אמורה לנווט בין מגוון פעולות המתרגמות למעשים פוליטיים את הפרקטיקה אליה מכוונת במקרה של מפלגה המטפלת בימד קונקרטי של מציאות, או את חזון האידיאולוגיה אותו היא מייצגת.
מצפים מדמות פוליטית לשמור על אידיאולוגיה,
כשהדמות בעצם מחוייבת למעשה, לפעולות שתהיינה תואמות את האידיאולוגיה.
על הבוחר לקבל החלטה, מודעת (וברוב המקרים לא), האם לדבוק בפרסונות המייצגות את ערכיו התפישתיים, או בערכים עצמם.
בהקשר זה, בחירות 2013, מעניינות במיוחד;
לכן, רוחב משרעת הנושאים שעל הפרק, מול הבדלי הטיפול בין המפלגות, בהעדר קריטיות להחלטה, היוו כר רחב לביטוי נטיות הבוחר, באופן המבליט את גישת הבוחר להתלבטות בין פרשנות המעשית לערכיו, לבין גישות תפישתיות מטושטשות.
"אני, יש לי זיכרון חד כתער"
אומר ידידי, ובודה.
אם ניתן היה ללמד אחרים להיות יציבים רגשית, להתנהל ליד מעקה רגשי, היה זה הביזנס האולטימטיבי.
יותר מאשר פתרונות, השמנה, הקרחה, אין אונות וכן הלאה, שהם מקרים פרטיים של ניהול רגשי לקוי.
בתאילנד פגשתי את אייל.
נהג משאית ענק 18 גלגלים.
במיאמי.
בן 41.
נראה מקס 35.
נראה צעיר כי אין לי ילדים.
עשה ניתוח עיקור.
עובד 7 חודשים בשנה.
5 חודשים בתאילנד.
בחורף.
קר.
לא בקשר עם בני משפחתו.
כולל לא עם אחותי התאומה.
מעיד, שאין לו חברים.
בעצם אחד.
אשכנזי.
זה חשוב.
אני חצי תימני חצי מרוקאי, אבל לא לא טיפש.
אני יודע מי בנה את המדינה.
ומה היה קורה אם האשכנזים לא היו מקימים אותה.
אמרתי לאבא שלי, אני מתבייש להיות מזרחי.
מה הוא אמר? הוא הבין.
גם לו היו רק חברים אשכנזים.
גם הוא היה בכוחות הביטחון.
ימני בטח ימני.
עם כל הכבוד- רק פרס.
מה שהוא עשה למען המדינה, אי אפשר לקחת לו.
יליד 2 באוגוסט 1923.
חוץ מהפאשלה של אוסלו.
למה מזרחיים יותר ימניים?
הם יודעים מה זה ערבים.
אני לא ראיתי ערבים בבית, אבל ספגתי.
אחר כך במג"ב ראיתי.
כן, הרבצתי.
הייתי במשטרה.
לא הסתדרתי עם המזרחיים.
הם 'עבד כי ימלוך.'
לא מוכן לחיות בארץ.
אי אפשר לחיות שם.
שולט בהיסטורית טריוויה. תאריכים שמות.
ימני.
מאד.
בארה"ב הצבעתי רפובליקנים. רומני.
עובד ללא הפסקה.
מסתדר עם הרגולציות הנוקשות בארה"ב, עוקף את התקנות הנוקשות להגבלת עבודה בכך שעובד 'מתחת לרדאר'.
לא משלם באשראי, לא לוקח קבלות משום מקום, טולים משלם רק במזומן. לא נרשם בשום מקום, לא משאיר עקבות אלקטרוניות.
עובד על המערכת.
נמלט?
נכנסתי לקפה. פגשתי את ביל, יושב עם החבר. מהז'אנר.
נישוקים חיבוקים "המשיכו בשלכם, לא רוצה להפריע" נפרדתי לשולחן משלי.
כשפנו ללכת, ניגש אלי ביל ואמר "יש לך חלק גדול בזה שהוא" הצביע על החבר "עשה עליה."
נו, נאמן לגישה של מי שלוקח אחריות על מה שלא לו, לא לוקח על מה שכן. דוחה.
החבר, ברבע עברית אנגלו-סקסית אומר, שלפני חמש שנים אמרתי לביל, שאני ב'רבע האפקטיבי האחרון של חיי'. ביל ציטט, והוא החליט לאור משמעות האמירה לעשות עלייה. להמשיך לקרוא הוקכרה
כלב מחמד זה אחד הדברים הכי עצובים שיש;
מצב מתמיד של חוסר סיפוק.
גורם שמחה לבעליו בכך שהוא מתרפס לפניו.
זהו עצם העניין.
אפילו להשתין לא יכול לבד. אסור לו. גזר על עצמו את ההסכמה.
יש עוד חיה כה מוגבלת?
ובמה זכה, מה הרבותא, שידברו אליו בשפת אדם? להמשיך לקרוא עצב הכלב
