בחו"ל, עמית יקר לעבודה – כיפה סרוגה, לאומן מתנחל, אמונה עמוקה – עדכן משדה התעופה, שהותיר את מעילו או במלון או בבית הכנסת.
לא אפספס את ההזדמנות לבדוק, בוודאי כשהטרחה זניחה.
ארזתי את השמאטעס ממקום מושבי בבית הקפה בו ישבתי, פניתי לבית הכנסת, שאמנם מרוחק מעט יותר מהמלון, אך בה בעת נמצא בקדימות פנייתית גבוהה יותר בתרשים הזרימה של 'מְצא את המעיל', במובן ש-לך דע באיזה שעות בית הכנסת פתוח, והאם המעיל הנטוש לא יילקח על ידי ירא-שמיים קר-גב, חף ממעיל. אם לא שם, במלון – אין בעיה. להמשיך לקרוא מינורי במצווה – בקטנה
אני הייתי בטביליסי לפני שאנשים ידעו שיש מדינה כזו.
לא אשכח לעולם, איך חירבנתי לתוך חור במרכזיית טלפונים, ואיך שום גרוזיני לא שמע להוראות שלי עד שהבוס שלו אמר לו שזה בסדר לבצע… להמשיך לקרוא אליהו בגיאורגיה
היום עלינו חברי לעבודה ואני לפוניקולר של טביליסי.
התכוונו לרכבל;
אוסף טעויות, הסבר לקוי, שיקולים קטנים: תקלונת מהזן הנפוץ – תקלה שלא עלתה בבריאות נפשית שלא עלתה בבריאות נפשית, פיזית, או 1,000 לא חשוב המטבע היא חוויה.
אז זהו, שזו הייתה תקלה.
ולא הייתי טורח להעלות אותה על המסך, אלמלי העובדה ש,
עלינו במונית, במטרה לרדת ברכבת,
והיה נכון יותר לעלות ברכבת ולרדת במונית,
ושם למעלה נוף פנורמי מקסים של העיר,
ועם זאת, לא מסוג האטרקציות שאני נוהג לפקוד,
ויש מסעדות וגורמי אטרקציה אחרים – לא באמת מעניינים, אותי,
הלכנו לכיוונה, וירדנו בסט מדרגות מתונות, לכיוון בסיסה.
ואני מטרחן על חווייה אוורירית זו, בשל כך, שבמדרגה האחורנה ככה, אופ'לה, פספסתי את המדרך ועם התיק על הגב,
רגלי ימין התאכזבה מבגידת הריצפה שלא הייתה היכן שציפתה לה,
אבדתי אחיזה,
השטתחתי בְּרִיצְפְּה,
כשבדרך, חש כאב חד בחזה, משמאל ללב,
עוד טרם התממשקותי עם הקרקע,
אומר לעצמי זה לא יכול להיות, שכואב לי החוזה לפני החבטה,
פוגע בברך שמאל – מעט דם,
ולסיום גם ברך ימין לא מקפחת את אדמת גיוארגיה ומתממשקת איתה אף היא.
שניים מחבריי, שהיו מעט לפני, סייעו לי לקום.
ולא הייתי מטרחן את עצמי, לכתוב על העניין, אלמלי הדבר המעניין באירוע, מבחינתי: אני משוכנע, עומד על כך, שהכאב בחזה, שאפס נקודה משהו שלו אני חש עד עתה עם כל נשימה, פרץ טרום חביטתי ברצפה.
נשמע הזוי שהתהליך המנטלי היה בין מעידתי לבין נחיתתי? אכן!
היהפוך אחאנא"ר להוזה?
יש מצב שאני בודה את האירוע בדיעבד?
עניינית כן, שכן, אינני יכול להוכיח אחרת.
בעלי יכולת אינטלקטואלית, מוכחת דיסציפלינרית בנישות מקצועיות מסויימות שמצריכות מיומנות שכלית,
שגדלו בסביבה קונפורמית, שאינה מערערת אינטלקטואלית, שלא היה להם היכן, ולא את הרקע, המצע האינטלקטואלי לשיח המאפשר הכלת ערכי
חתירה לרציונליות, קידום חופש פרט, מימוש אינדיבידואליות, תפישת שיוויון אוניברסלית, העדפת פתירת קונפליקטים בהסכמה – 'שלום',
אלא, הטייה לשיח פותרני, פרקטי, מותנה שכנוע גם אם מניפולטיבי לעמדה מקדמית, בה גדל ואת ערכיה יימן, טיפח ופיתח בבגרותו.
בקפה במרכז תל אביב, המלצר שמגיש לי, דקיק, גבעולי, שחום, שעיר מטופח, פנים מגולחות למשעי, תמידית, נקי נקי נקי, עדין, ענייני. יש שם עוד גייז, הוא מהז'אנר ה'נשי' ה'מובהק' לאו דווקא ה'מוחצן'. האמפטיה שלי אליו, מובהקת.
חסד: מתן טובין לאחר, במצוקה, במטרה שהאל* יתגמל את הנותן.
כמי שלא כל כך בענייני אל, בייחוס 'חסד' לאל, פרט מתכוון לקבל טובין – לא משנה מקורו, ובעיקר מחצין את מצוקתו.
אני עוסק, שלא לומר 'עסוק' – אני לא, בין היתר, בהגדרות.
מלים, מבחינתי, הן כלים לאחיזה תודעתית במציאות נתפשת.
נושא בריאת מציאות באמצעות מלים, מרתק, מזוית אחרת.
בעיקר בשל המניפולציות התודעתיות שנעשות באמצעות מלים, טעינתן בתת-משמעויות, שימוש בנרטיבים. להמשיך לקרוא חסד, צדקה – מילים טעונות
התניה מייחסת לחיווים חיצוניים כמבחן וולונטרי, בלתי מבוקר, לתפישת ערך עצמית בשילוב התניה להתגונן מהפחתת ערך עצמית.
הייתי בקשר עסקי עם ספקית שהומלצה על ידי חבר – "תותח. בלתי נסבלת".
התחום, לא חשוב אולי כן. גם לא העדה.
תותחית אמיתית בהתמחותה. בתת-תחומה, בפריפריה של התוצר אליו רוצה להתקדם, לטעמי, הציעה את תוצרי אופייה המסוים, פחות התמחות דיסציפלינרית.
סיפקה תוצרת ברמה גבוהה, ביחס הפוך לרמת כיף האינטראקציה.
את התרגשות 'הפסד' ההתרחשות, ניסוח התסכול, אני מייחס לחורף 1969-70, כשאני בפיג'מה אפור-ורוד-בז' עם נקודות בורדו ופסים כחולים, מתפוררת מהוהה מכביסות יד על קרש, ירושה מאפי הלפרין, ש[אם] ירש אינני-יודע-מתי-וממי. אז, בחנוכה, יגאל, ויובל, וישי, וישראל, וסבִּי וכל השכונה הרעישו למטה ואני עם אדמת במרפסת, מרגיש שהכל קורה ברשת החברתית הריאלית, בלעדי. בעיקר בטע החווייתי.