בדרך לשירותים מישהי מהקפה, מזן הפרקטים-נידפים-קונקרטו-נחרציזם עוצרת לידי, ושואלת "יש לך שאלה בשבילי? עד שאני חוזרת תחשוב על משהו".
בשבוע שעבר הצטרפה לשיחה נחמדה על 'ההבדל בין יושר ליושר אינטלקטואלי' ששאלתי ד"ר לפילוסופיה, ונחשפה לפילוסוף פרופסיאלי ששחרר תשובה פרקטית קצרה וחלשה. להמשיך לקרוא מינורי בלאומיות הנחרצת
מי שמדבר
מה יותר*, אם עושה זאת לבד או בנוכחות אנשים?
* מביך/ מעורר אהדה/ השראה/ הזדהות/ הכמרת לב/ לעג/ דאגה/ פתטי/ עצב/, דיכאון/ שמחה.
פיצ'פוץ' מולקולות מסתיר מציאות.
שאיפה לבחון מצבים אינדוקטיבית של חלקי המציאות הנתפשים, הקטנים ביותר הניתנים לפירוק, אליהם ניתן להגיע.
כוונה, מכלול, רצון, פחות מעניינים, לא חשובים, גם מפני שאינם ניתנים לפירוק.
היפוך הנברנות – תפישת מכלול, התייחסות לממדי-על במציאות וגזירת תובנה.
נברנים מולקולריים מסנגרים על גילוייה בעת שמקבלים ביקורת על ישומה,
ושוכחים שזו לא תכונה נבחרת אלא מוטמעת, כך, שלעתים מופעלת בהחצנה או מוסווית.
מייחסים למלים כוח.
גם אני.
מתלבט האם כל מה שיש לנו זה מלים או כמעט כל.
ועם זאת, לא מסכים עם ההנחה הרווחת שהמלים מעצבות מציאות.
הן לא.
מלים יכולות להניע לפעולה.
פעולה משנה מציאות.
מלים לבדן, יכולות להעביר תיאור תפישה, ובמקרים מעטים ישנו תפישה, תודעה.
מה זה הדבר הזה 'פרידה ממת(ים)'?
מבין מה זה פרידה מחיים; שיח אקטיבי בין שניים שיתראו בעוד זמן רב או כלל לא.
עמידת אנשים, מעל גופת מת, סמוך למותו או על סף קברו של מי שהיה פרסונה יקרה להם, מחלצת גם מאנשים אינטליגנטיים, רהוטים, דמויות שחלקן מהוות מושאי חיקוי לאחרים, אמירות ובהן להמשיך לקרוא פרידה מִמֵּתים
"שנים חשבתי שאני צעיר מדיי מכדי ליהנות ממסיבות ואלכוהול.
יום אחד התעוררתי ונוכחתי שאני זקן מדיי."
ישנה הקלישאה,
הלא בלתי נכונה,
'הראה לי את חברך ואדע מי אתה'
ההכרה ש-
נעלים על אחרים,
לא תוטמע אם הנמוכים יותר לא ישתפו פעולה.
נמצא בשלב שמשיל מעצמי חביירים שחשבתי שהם אותנטיים,
לא בשלב שמעמיס על עצמי קשרי חברות שבטוח שהם סייברנטייים.
יותר ממה שהיהודים שמרו את השבת, השבת שמרה אותם.
כנראה הכוונה כ'יהודים'.
האמנם כאינדיבידואלים?
רואה עניים קונים הרבה שיט ריאלי בזול.
ומפגיני עושר קונים המון שיט תפישתי, ביוקר.
ביחס לדומיננטיות שהפגין בסצנה התרבותית ב- 40 שנות המדינה הראשונות, דן בן אמוץ לא הותיר אחריו זיכרון ציבורי רב. בטח לא ביחס למה שהיווה בחייו.
מעניין, שכן היה דמות תרבותית משמעותית.
במסיבת המוות שערך לעצמו, כל התרבות המילולית של סוף 1989, הופיעה.
בסרט דב"א הייתה לי התחושה שהם, האורחים, מחווה אלברשטיין עד עמוס עוז, מנורית גלרון עד מוטי קירשנבאום, מיהודית רביץ עד לאמנון דנקנר, בחייו, הסתופפו בצילו, שאפו לחברתו, רצו להתכנס אליו, באו מלמטה.
אז, איך זה שלא הותיר 'מורשת'? מדברים על כך.
הצעותיי:
באחת ומשהו, יצאנו מדאנס באר בצ׳ונגקינג שני דרום אפריקאים, בריטי, סיני הונג קונגי שנולד בבלפאסט ושני ישראלים.
ילד כבן 5, מבקש ממני נדבה.
כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית.
הבריטי טעה, ונתן. זה היה אפריטיף. אז מגיעה המנה העיקרית.
אחותו בת ה- 7 הצטרפה לקמפיין.
היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו 100 מטר מנקודת ההתחלה.
המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי.
מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר הסיני, ש׳זהו, יותר היא לא תקבל׳ הביא לסיום הקמפיין עשרות מטרים ודקות רבות מהשקתו.
למחרת הצקתי.
שאלתי את הבריטי בן ה-37, כריש משחקי מזל אינטרנטיים, וכן את הישראלי בן ה- 44, לוויתן גדול אף יותר, בנפרד, מה קרה שם.
הבריטי, יהודי ציוני שישראל מאד יקרה לו, אמר שהזדהה עם בנותיו, ולא יכול היה לסרב.
הישראלי דבר על נדיבות.
זו נדיבות?
זו לא הייתה נתינה. לא נדיבות. מתן תחת סחיטה.
הנתינה המתמשכת למקוטעין היא ניסיון כושל לפתור בעיה בחנק ולא בעריפה.
הנסיבות הן ברציונליזציה של אחרי.
המקבלים, הלוקחים לא מעריכים את הנתינה מפני זכייתה לקיחה קשה בפועל.
גם מבחינת המקבל זו לא נדיבות, המקבלים שונא את זה שהוציא ממנו בכוח ואת עצמו.
You got a point there.
ריבוי בתי מרקחת,
מעיד, בדרך כלל על מדינות המתפעלות שירותי בריאות נמוכים או בלתי נגישים להמון,
ועל העדפת ההמונים להסתפק בדיאגנוזת הרוקח, ובטיפול באמצעות שיכוך כאבי הסימפטום.
שמעתי מישהו שאמר
ש'אם גברים היו צריכים ללדת – כנראה שהמין האנושי היה מחזיק בדיוק דור אחד.'
זה משפט לא בלתי נכון,
משפט העצמה נשית?
בטח לא בר הוכחה. להמשיך לקרוא קלישאת ילודה
מקס וובר אבחן בספרו The Protestant Ethic and the Spirit of Capitalism שחלקה הדרומי של אירופה (וכן מרכז ודרום אמריקה), הקתולי, פחות מפותח כלכלית מהצפוני הפרוטסטנטי. שִייך לערכים דתיים המשפיעים על הכלכלה.
בנוסף לאבחנה האנכית, נדבכי הרוחב באירופה – קתוליות בדרום, פרוטסטנטיות בצפון – ישנה אבחנה אופקית: במזרח אורתודוקסיות, במערב פרוטסטנטיות, על שלוחתו האנגליקנית.
הקתוליות גראפית אייקונית, מתווכת בין המאמין לאל, פשטנית למאמינים. 'הכי קרוב לעבודת אלילים' היינו אומרים בדרום אמריקה ב- 1985.
ב-2010, בשהייתי במזרח אירופה, התרשמתי שהאמונה האורתודוקסית לא פחות גראפית ואולי אף יותר מגייסת את האל באמונות, נדרים, ושבועות בפרקטיקה מסייעת למצבים קיומיים השרדותיים.
ובמלים אחרות- האורתודוקסיה היא יותר 'אמונתית', במובן שמשמרת קשר ריאליסטי קיומי בין מה שקורה בין אוזני המאמין למציאות האונטולוגית בחבלי אמונה חזקים אף יותר יותר.
אולי (גם) מכאן נובעת התנשאות הקתולים על האורתודוקסים? אולי בשל כך חטף סטאלין את הג'ננה על הדת כסם להמונים? לא רק נלחם באמונה אלא גם ניתץ את הממסדים הדתיים, ניפץ כנסיות, במטרה לתעל את האנרגיות המיסטיות לתוצרים ריאליים ברי רתימה לאומית?
(אני נחשפתי ל-)תוצרי דיכוי גילויי האמונה הדתית הקומוניסטית בגילויי אמונה חזקים של אינדיבידואלים, עמוקים – אמונות טפלות – אך בהדרת האל והריטואל הדתי.
בהמשך, עם התחזקות אמצעי התקשורת ונגישותם, האם תהיה היחלשות השפעת הגיאוגרפיה להיקבצות דתית? ואולי פחות מהתפתחויות תרבותיות אחרות, בשל התממשות הסטיגמה שדתיות כקהילתיות פחות מעודכנת טכנולוגית ולכן פחות מושפעת מהתפתחות התקשורת?
אמירה, ראיון, מידע, כתוב מודפס או אפילו מרצד על מסך, מפתה ככל שיהיה- לא תקף יותר בשל אופן החשיפה אליו.
אהדת ספורט היא העדפה לפעילות ספורטיבית בדיסציפלינה מסוימת.
בשונה מפעילויות אחרות יש את מרכיב הסוציולוגיה. בעיקר לקבוצת ספורט. הספורטאים המתחלפים תחליפיים, והאוהדים הקבועים.
העמיתים האוהדים מהווים קבוצת התייחסות. להמשיך לקרוא אהדה ספורטיבית 1
עבורי, העיר החשובה והמעניינת היום, זו שאני הכי שמייח לחזור אליה;
לגרמנים אין הומור; ניכר במגע עם הסטרוקטורה והפרטים.
עם זאת, תמהיל ההיסטוריה, המבנה האורבני, זוּׁלֶת המחיה, היותה אבן שואבת לכוחות מגוונים עושים אותה, כה
תוססת, רוטטת, מבעבעת, לחה, קוסמופוליטית, ליברלית, מחירים שפויים – כוחות יצריים, יצרניים, צעירים, שוצפים פנימה ומורגשים במורכבות אורבנית פרקטלית בריבוי רבדים.
ב Lonely Planet נכתב שהיא כעת מה שניו יורק היתה בשמונימים.
שוחד, לדעתי השונה מהתפישה הרווחת, הוא לא בעיה.
הוא פתרון.
אולי לא ראוי אבל פתרון.
להתייחס לשוחד כבעיה זה לייצא את הפעולה הלא ראויה מתחומי בלעדיות הפועל למרחב החיצוני.
להגיד על שוחד שהוא 'בעיה', זה כמו ההוא שהיה מכה את אשתו ואומר לה – "ראי מה גרמת לי לעשות לך?"
