17/2/2009 יום ג' (ראשון)
טיסה 35 דקות לעמאן, המתנה מתונה, המשך בנגקוק. מניח ישבניי ליד ד"ר מ. א., פנימאי טרום פרישה. מאלה שהסיטו את התפלגות ההצבעה הפוליטית ימינה – הצביע מסורתית מרץ, שהפעם 'התיישר' ונתן לליבני. איכותי בקצה; עוסק בהקמת מוסדות הוראת רפואה בעולם השלישי, בלאוס וקמבודיה, לימד אותי היסטוריה, הרחיב על מוסיקה קלסית. תחילתה של ידידות נפלאה. וסיומה. היה נחמד עד ששנינו יורטנו על ידי גלולות השינה המקצוענית שלו והחובבנית (אולי הפלצבו) שלי. התעוררות טרם נחיתה. פרידה, ארבע שעות המתנה, אכילה וכתיבה, המראה לסאיגון.
נחיתה בווייטנאם
ליד דלפק הוויזה מסתופף עם כתריסר זרים לתשלום $25 לכניסה. בדלפק משטרת הגבולות – מאכזב, ציפיתי לראות איזה אולם מעאפן וראיתי מצוחצח ומתפקד יותר מאשר בJFK – חובר לבריטית ורדרדה שאף פניה מועדות לרובע המוצ'ילרים.
מציע לה שתי הצעות שאינה יכולה לסרב להן:
- לקחת מונית משותפת, ו-
- אני על המו"מ.
כצפוי, לא מסרבת.
שואלים את שוטר הגבול איך מבטאים את שם מחוז חפצנו. הלץ הלז מסתלבט עלינו עם אקרובטיקה של הלשון בפרכוסי הגייה. הבריטית מתאמנת, אני צוחק, גם הוא, וממשיך עם הסחבקיאדה: שואל אותו כמה מונית אמורה לעלות לשם. על הדרך פונה לאנגליה ושואל אותה במבטא עאלק בריטי- "did you pack your luggage?". היא לא מבינה מה אני רוצה מחייה, ואיך תדע? היא לא היתה איתנו ב-2002, במשחק המיתולוגי בו מכבי חיפה קרעה את מנצ'סטר יונייטד בקפריסין 3:0, עם בני בן ה-10 ובנדודו אור הלץ בן ה-13. אור שאל בטרמינל חזרה את השאלה, ואני "תגיד, תגיד, איך נגמר המשחק?"
מעמד משטרת גבולות עוטה תמיד ארשת דרמטית חמורת סבר. הפיקסציה הזו נשברה לי כשדבוש ידידי הנערץ, חבוש מצנפת ולבוש מכנסיים קצרים שיגע את שורת הפינגווינים ירקרקי המדים בכניסה לקניה.
חזרה למחיר המונית – שוטר הגבול בסאיגון, כמו נתניהו, עונה כשארשת פניו מסגירה שהוא הולך לשחרר את התשובה הלא טבעית, האמיתית, הנכונה, אלא זו המשרתת את העניין המסויים שהוא עומד מולו כעת, שלא לומר ה'שקרית': $15, עונה.
הבריטית מזדעקת, בספר שלה כתוב לא יותר מ- $5. יעני, השוטר לא רק מסתלבט עלינו גם מתעאווז.
לאחר התלבטות קצרה, האם לבקש את אחראי המשמרת, או להסתפק במכתב תלונה לרשויות, פניתי לאפיק התודעתי. שלי. מכיוון שזה לא היה המקום לשתף אותו בגרסתי על חנאניות-קשה-ככל-שתהא-מאבדת-מעומקה-כשהיא-מודעת-לעצמה, מציין לעצמי אמת בסיסית. ולא אחת, אלא 2: בניגוד לשוטר
- אני הולך ליהנות מוייטנאם, וגם
- לצאת ממנה.
נפרד ממנו באיחולי have a happy staying.
אוספים את מזוודתה ומוצ'ילתי, מחליף $10 לדונג וייטנאמי, 17,000 ל- $1, רואה משרדי מוניות, סוגר על $8 לשנינו, צ'יק צ'ק צ'וק נכנסים למונית.
הבריטית פורסת את קורות חייה, כולל בעלה שבהליכי פרידה, שנאתה למוסלמים וחשיבות השפה הגבוהה בחינוך ומעשי ילדיה.
הזמזום שלה משמש כרעש רקע לקטנועים. אני נגנב מהתופעה: בנגקוק (היתה) טוקטוקים? וייטנאם קטנועים! נחילי קטנועים, שלא היה דבר כזה. אין דבר כזה.
מגיע למלון שלה, נפרד ממנה בחביבות נחושה והולך לסבב אכסניות משלי. בהוסטל הראשון משאיר את המוצ'ילה, תופר איזה עשרה ב-100 מטר, לומד מה אפשר לקבל בין $12 ל-20, מתביית על אחד ב-$17.
זורק את המוצ'ילה בחדר, השעה 8 וחצי. יורד לסיבוב. גרסה מתונה של קאוסאן רואד של בנגקוק. פחות מהודר, לא פחות נחמד. מלא זרים.
את הקטע של הקטנוע הזכרתי? נחשפתי למשהו חדש: בחריקת בלמים נעצר לידי וייטנאמי שזוגתו, כלומר זונתו, ואם לא להיות בוטה – מרכולתו, ספונה לראווה במושב האחורי. אני לא מעכל את הפנומנה המולטי מדיה, הדיסציפלינארית, את התופעה הרב־רבדית הזו. לפתע ב- 78 הסנטימטר המפרידים בין הקטנוע לביני, באבחת בלם, נדחקת הקונקורנציה. אותה קונצסציה: פרוצה מקוטנעת.
אני נדלק, מתחיל לחקור, מתפעל מהדוקטרינה: הלאה הפסיביות הטריטוריאלית, הרף הראקטיביות! נרוץ, נרדוף, נשיגה! דוקטרינה. נכנס למו"מ: מוסיף $10 על ה-30 שסר-סור-מן מבקשים. שני המתחרים לא מבינים, בקורס ההדרכה המקצועית שעברו, נאמר להם שגברים לבנים מזדקנים מבקשים מחיר יותר נמוך, לא מתעקשים על גבוה יותר. אני מצדיק את מוכנותי למחיר הגבוה בכך שעושים את זה על הקטנוע. נוסע. ממליץ להם לחזור למדריך ולעדכן אותו שמעל גיל מסויים גם ההלצות מתעבשות, ושלא כדאי להגיע לגילי, אלא כדאי לעצור קודם. מתפתח דיאלוג, שסופו הוא תובנתם ללכת ליירט לקוח אחר. אחר כך התחרטתי שלא הפניתי אותם לקבוצה המתעבה בפייסבוק, 'אנשים סבירים, שאני מגרה להם את הפאסיב אגרסיב הרוטט שלהם'.
דופק מנה וייטנאמית שבקושי סותמת לי את הרווח בין שן 18 ל- 19, מקנח בדחיסה, פיצה שמנונית והולך לישון.
