משך קריאה: 69 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
19/2/2009 יום ה' (שלישי)
יוצא למשרד, מקום יציאת הטיול. לא ישנתי טוב, איזה זמזמום מטושטש, או שמא טשטוש מזמזם מלווה. מתכנסים לאוטובוס קטן שמכיל שילובים בין הקבוצות בהתאם לסיור אליו כל מצטרף נרשם.
לוגיסטיקה למתקדמים. תזמונים של דקות עם אינספור משתנים. כל התיאומים ברקע, לא נחשפים לדבר. במהלך יומיים שטנו לפחות 11 פעם על מינימום 7 כלי שייט שונים. אישית צוותתי לשש קבוצות שונות. אמריקאים, איטלקים, גרמנים, יפנים, אוסטרלים, אנגלים, הולנדים.
כמו בהודו, נעים על כביש שמהווה עורק חיים, אין מצב שיש רק תנועה בלי שמשני צדיו לא יהיו מגורים. ממכר. תיקון. חיים. המון אדם. לאורך הדרכים. אם בהודו מליונים נמצאים באין ספור מצבי נירוונה, כאן נראית המולה של אין ספור מצבי עמלנות, על אין ספור דגמי ומיני קטנועים. הם לא מדברים. כלומר מאד קונקרטיים. מעשיים. עושים. עשייה. אין פלצף. ביניהם. המינימום ההכרחי להמשך העשייה. ברור שהבדלי תרבות.
נוסעים לדלתאת המקונג. (דוגמא לפרובינציאליות אתנוצנטרית –) רבע משטח ישראל, מאכלס פי שלושה ישראלים – 20,000,000 וייטנאמים. ג'ונגלים שבוראו לטובת מחיית אדם. מתחילים עם My Tho ולמחרת ב- Can Tho.
הסצנה של אפוקליפסה עכשיו בה הליקופטרים זורים נפל"ם מסתדרת עם הנופים. מי שמדמיין לוחמת קרקע בג'ונגל המקרקש ורוחש הזה מטורף. אין סיכוי לאדם מערבי להביא יכולות אפקטיביות בהביטט כל כך זר לו.
משייטים בין איי הדלתא הענקית. סיור של תיירים. הכותרת: 'חשיפה לחיים על המקונג'. מעניין. ברור שבניגוד לשוק הצף בתאילנד, שנועד לתיירים, פה יש להם משמעות, אבל מינורית, שכן טרם ראיתי תייר שנכנס למשא ומתן עם סירות מרכולת של שקי ביצים, שום, עגבניות, עם מוסכי תיקון וממכר סירות.
רואים הליכי ייצור תופיני קוקוס מרמת מסיקת או גדידת – או השד יודע איך אומרים קטיפת – קוקוס מהעץ ועד עטיפת ממתק ידנית ותחיבתו לשקית שקופה עם תו הייצור. אין דיבורים. עשייה. ה- Producer של אדיג'ס מתפרע. עשייה רוטינית, 3 נשים עוטפות 300 קופסאות ביום. לכל אחת כסא והיא תחנה בשרשרת הייצור. רואה את זה – בהזדהות השלכתית, תקף חרדה.
מצתוות לקבוצב של היומיים, והנחנחיאדה האנושית – אלה של יום הטיול, יורדת, נותרים הצעירים. ואני. נוסעים עוד 3 שעות ל- Can Tho. לפני היעד עולים על מעבורת. סיסטמה מודרנית – סט של תריסר מעברות חוצות שם את המקונג. הקבוצה מתפרקת לשלוש מעברות שונות. הקבוצה שלי הראשונה, חוצה את הנהר, אני מהראשונים, עוצר במקום הראשון הניתן. מפעיל את ה- integrator שבי ופונה לאחד המוצ'ילרים האוסטרלים, מוחצן כזה, אומר לו שאני הולך לפינה הבאה כדי לראות אם שאר חלקי הקבוצה שם. "אתה בטוח?" הוא שואל. "Yep, keep the rest together". אני הולך כקילומטר, ורבע שעה אחרי, פוגש את המדריך עם הקבוצה השניה. אני מצטרף אליה, ומעדכן אותו שהקבוצה הראשונה במקום ההוא. מבחין בהקלה על פניו. מציע ללכת להביא אותה, והוא לוקח על עצמו. עד סיום הטיול 3 – 4 פעמים אמר – thanks for the help, ועוד פעם אחת יומיים אחרי בפגישה מקרית בסאיגון.
מגיעים למלון, ראוי ביותר. בסאיגון משלם $17 על פחות טוב, לא כולל את סידורי השיט והסיורים. המדריך קובע ב- 19:45 יציאה למי שרוצה למסעדה מומלצת בעיר. אני יוצא לסיור, מפספס אותם ב- 3 דקות, זמן זה זמן פה, אין מקום לזיופים. לא מתעצל, הולך העירה, ואפילו מוצא את המדריך אוכל, עם מקומית. אכן, אחלה מסעדה. לאחריה כותב בקפה.
הולך לישון. לא ישן טוב. מתעורר לפרקים. בדרך כלל אני לא חולם. הפעם כן משהו היסטוריו-ביורוקרטי משולב עם אדמיניסטרציה. כל כך מופרך שגם לא זוכר את פרטיו, גם לא מעניין, וגם מתבייש לשתף.
