משך קריאה: 69 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
24/2/2009 יום ג' (שמיני)
ישנתי כמו גדול. ארוחת בוקר של מלון, מבחינתי, חידוש קולינרי מרעיש בטיול. בזרועות שתי ידי צומחת פריחה, צ'פקעס, שלא היה דבר כזה. הולך לים. באופן טבעי ים זה לא אני. או לא טבעי.
כשבוע לאחר מותה של אמי נסענו לתאילנד. בקהילות מסויימות יש שבעה, שלושים, שנה נטולת שמחות. בעדות חסרי האמונה נטולי האינטליגנציה הרגשית, חפים מטקסים, בתום שבוע סידורים הכרחיים ומהירים, על חנוכה, תפרנו ניקוי ראש משפחתי בתאילנד.
בקופיפי, אזכור את המקום לעד, לא בגלל בונד, ג'יימס בונד, אלא בשל הסיפור הבא: משפחתי תאבת הריגושים וחובבת המים משדלת אותי לשנרקל: "זה כיף גדול אתה תיהנה מזה" הם ממליצים. ובכן, אני במים, כמו דג ביבשה.
עולה על הציוד, נשמט מהספינה ונטמע לתוך האייטש2או. פיחס. זוועה. המים המחורבנים האלה רטובים וחי אלוהים, אין לי משהו אישי נגד האוקיינוס ההודי: זה גם האטלנטי, הפסיפי, התיכון, השחור, סוף, הכנרת ובריכת הניצחון בחולון מתיישבים לי תמיד, במדויק בין הלסת העליונה לזו התחתונה ומקשים על נשימתי הסדירה. אני טיפוס אוראלי קלסי, לא נוזאלי- עם אף כשלי שימרתי אותו כמעצים אישיותי ולא בזבזתי אותו בלימודי נשימה השרדותיים, ועוד במים.
הקיצער, הייתי מכלה את כוחותי שב- 45 וחצי שנות טעינה הגיעו עד הלום, כלומר עד קופיפי, שכן איריס חשבה שבטישותיי אלה הן ביטויי עליצותי הרבה מהמים. היא מסרבת להטמיע שהייתי בנבחרת בית הספר גם בכדורגל גם כדורסל גם עף וגם יד וגם וכמו כן בטניס שולחן, כלומר לשחות אני לא יודע וכושר כבר מזמן אין, אבל קואורדינציה יש. כלומר היתה. שימת לבה של בתי עטורת החמלה באבחנתה את פרכוסי הייאוש כ'אבא במצוקה' הטעינה את התהליך שבו תאילנדי גיבור משה אותי ממצוקתי, שלה אותי מהמים והטעין אותי על ספינת האם, הבת ורוח הקודש.
כל זה כשזוגתי דופקת 60 בריכות. לפני ובמקום ארוחת בוקר. כל בוקר (רק חצי תריסר פעמים בשבוע, ביום ראשון סגור). החיים כאנטרופיה – צבר אבסורדים הנעים מאי־סדר זמני לחוסר סדר מוחלט.
אז מכיוון שהכל בראש, החלטתי שמתייחס לים כאילו הוא מעיין מרפא. אטבול עצמי במעיין הבריאות האוסטרי 'אינשולדינג געזונטהייט זי ביטה', שגאוגרפית בווייטנאם, כמרפא ומזור לצ'פקעס שעל הידיים.
במיומנות של פלפס, אני עולה על בגד הים הפרחוני שלי. ב-לקנות בגדי ים אני די בסדר. למעשה, מעולה. יש לי חצי תריסר אולי. אחד לכל סגנון שחייה שעדיין אינני יודע ועלי ללמוד. יורד לחוף של המלון. מעט מיטות, ופחות אנשים. נכנס למים. כמו שזכרתי אותם מלפני כמה שנים – אין שינוי. רטובים ונעימים באותה מידה. משכשך לי בחן של תאו, ומרחיק במבטי 50 מטר לשמאלי, ומה אני רואה, שכנראה הייתי צריך להזריח עד כאן כדי לחזות?
שני קטנועים על החול, כתריסר וייטנאמים, כמחציתם במיים, ושניים מהם עם קסדות. נשבע: קסדות קטנוע במים. אני אמנם ללא המשקפיים, אבל הלו, זה נוצץ בשמש!
תמוה? ולמה בעצם תמוה? כילד באילת שלא ידע לשחות (גם היום, כמסופר לעיל, כמבוגר בתל אביב ובוויטנאם לא יודע, מה שאומר שמשנה מקום לא משנה ידיעה, לפחות לא את ידיעת השחייה) חגרתי מצופי פלסטיק לבנים עם פסים אדומים למותני. אברי נשימה זה לא הדבר הכי חשוב? אולי הקסדה תציף אותם, וזו הגרסה האזיאתית לשמירה על ערוצי הנשימה חופשיים? ואולי זה הגנה מסירת דייג שאולי תתנפץ על ראשם, נוסח אבי רן ואופנוע הים?
אם משתמש בדיאלקטיקה דתיתם, ייתכן שהקסדה מחוברת לראשם בקליפס, נעץ, בלתי ניתן להסרה? או שאולי הם כל כך קשורים באישיותם לקטנוע שגם במים, רגשית, קונצפטואלית, אישיותית לא נפרדים ממנו? מה, עורך דין פלילים שיושב אתי בצ'חצ'יחיאדת אספרסו־בר יודמכבי, מסיר את שעון הצלילה שלו טרם כניסתו? רוכב האופניים בבוקר שבת, שמסב לצדי בפלוצריאדת אלקלעי, כן מוריד את מד הדופק בלגימתו מקיאטו? אז שהווייטנאמים יורידו את הקלימרו מהפדחת?
יוצא מהמים והולך לעשות מיילים, החדשות זורמות כמים:
לפני כחודש, בנשלי בישר שהגיש מועמדות למטלה לעשות עבודה בספרות. על שלושת המועמדים להגיש למועד מסוים הצעה לעבודה בהיקף 3 עמודים על שירה עברית בימי הביניים, גלות ספרד. מביניהם, ייבחרו מי שיצטרפו לקבוצה שתסע לביקור בספרד.
'לא תודה', הוא מודה לי, הוא לא צריך סיוע, רואה בשאלה זירוז מיותר, מנהל את עצמו. בבוקר מועד מסירתה קורא אותה – משווה בין 'השירה העברית בספרד בימי-הביניים לבין השירה העברית המודרנית כפונקציה של התפתחות העברית כשפת חול', ובחר להשוות בין שירו של יהודה הלוי "עַבְדֵי זְמָן", ואת שירו הפופולארי-מודרני של הזמר, הכותב והמלחין ברי סחרוף, "עבדים".
בום-בום, הדואליות חובטת שוב: זה מה שעושה ילד בגיל 16 וחצי? ספרות? לא עדיף מתמטיקה? פיסיקה? לא בודק גבולות? לא מעשן? מה עם שתיה? אולי קצת סמים? ולחקור את עולם הבנות? הרומנטיקה? הסקס? שייצא אולי? הופעות? שיעשה ספורט? שישחק כדורגל? ואם לא משחק, שישפוט לפחות. אולי מוסיקה? פוליטיקה? שיילך לקניון לרכוש מותגים. במקום אלה, בנשלי, שירת ימי הביניים, יודהלוי, זה מה בראש שלו?
בחולון, בשכונה שגדלתי, עִיזרי הפושטק, כבן העדה הטריפוליטאית שלא יודעים להגיד ר', היו הפושטקים היותר חזקים – אני נמנעתי מהפחד – מעצבנים אותו כשהיו אומרים לו "עיזגי תביא גגינים". עזגי זה אם היה פוגש אותי, כבר היה מרביץ לי, וולונטרית, בלי שהייתי צריך לעשות דבר.
ומצד שני, הבחור –בני – כתב שלושה עמודים שאני לא יכול לכתוב. מכירים את האומנים, שמסתכלים על בניהם ואומרים 'אח, מהצילייגער ההוא לא ייצא, אופה/ סנדלר/ חייט/ מתקין תעלות מיזוג אוויר/ רפד/ שען/ עורך דין או רו"ח שימשיך את דרכי? ואז מה רב אושרם בתיקון שהנכד, בדילוג, קיבל את מושא התעניינות הסב? הצטערתי שאבי לא קרא; שנמנעה ממנו הנחת התואמת את נטייתו. חבל לי, שהבן לא קוטף את הדיבידנד הרגשי מהערכת סב באותו תחום עניין, וצר לי, כתוצאה מכך מההפסד של שלושתנו.
אני מתבשר שהוא בתל אביב, עם השירה, יגיע לספרד. אני, לעומתו, עם הסוציולוגיה בווייטנאם אגיע למועד ב'.
נראה שהכישרון הספרותי לא ממני. כשניגשתי לבגרות אקסטרנית מינימלית בספרות. קבעתי עם אלי מנו, המכונה אלימנו, שאחרי שאצא מחדר הבחינה המשותף, הוא יזרוק אלי החוצה ולמטה את השאלות. אני עם ידיעותי המעטות בערך מוחלט, אענה ואטמין בשירותים את התשובה במקום מוסכם שהוא יאסוף.
הצדק הפואטי, או היעדרו, התבטא בכך שהוא קיבל 6 ואני 5. כלומר, על יצירתו המסוימת של עגנון שמעתי, ואפילו אנחנו מתנאים בייחוס שהסופר נתן את השם רני (ושמחי בת ציון) לאחותי, אבל על תוכנה – נאדה. בעוד שאלימנו משורג השרירים ברמות שהתאימו לבאדי בילדר טרם היות המושג, אך היות גם היות הבולוורקר, התפייט שכשהוא קורא את השיר 'אבי' של ביאליק הוא מתייפח מהתרגשות, בעוד שאני הימרתי שהמשורר תיעב את אביו.
אז כנראה שהפרוזאיות, לתנטית ככל שתהיה, מקורה מאימו.
הדוקטור לסוציולוגה מלמדת אותי. לא ברור מה עוד, לקח, בטוח. במבחן נתנה לי 71. לי. יפה. כלומר מאכזב. מאד. ציפיתי שהיא תבחר בציון שיביע את הערכתה שמאז המצאת הכיור היא לא נחשפה למבחן כזה. אז היא כנראה כן נחשפה. ארשם למועד ב'. אשלח את הבן. או הבת. היא מבינה את מה שמבקשים ממנה ומביאה את התוצאה. ולא מעצבנת.
כותב שורות אלה כל הדרך חזרה לסאיגון, כדי למצוא שהמלון שבו הנחתי את מוצ'ילתי, מלא עד אין מקום. הם, האנשים הטובים האלה, מתנצלים והולכים אתי למלון ליד להסדיר. רוצים לשלם את דולר ההפרש, לא מאפשר. מסודר.
את ההמשך אינני מוצא.
