שאלות על המרחב הציבורי

תשובות: חדירה והתגוננות

העיתונאית דנה ורון מעלה מספר שאלות, ואינה מצ‏ַפָּה לתשובות.
כלומר, היא כפרזנטור הרעיון, ומפיצי מסרים אלה לא באמת שואלים, הם שואלים 'שאלה משיבה' לקידום מסר א‏מוני.

לו דנה ורון הייתה שואלת אותי, את דעתי האישית המייצגת (רק) אותי
– והיא לא –
למה אני מתנגד, ל"סחורה יהודית", הייתי מפנה אותה, כתשובה לדרשתה התשוקתית, שם צפונות להן הסיבות.

מתעלם מהטריגר לטקסט של דנה ורון, שכן היא התעלמה ממנו.

התייחסות לשאלות

גברת דנה ורון

"בא לי שימוש בשפה ילדית, חילונית, עכשווית, שמכוונת ל'חילוניים', או לאנשי קהילתה שעדכנו את שפתם.
"לדבר אתכם לדבר 'אלינו' אל השומע. אין עניין לדבר איתנו, ולפי המדיום אין כוונה וגם לא היכולת לדיאלוג.
"על הדבר הזה, הקטן השולי, שפה אופיינית לתקשורת ימנית, סוג של רטוריקה הומוריסטית – תוכן מוגש בהיפוך.
 "שהוא שנאת הדת מבחינתי אין שנאה.

  • על פי רוב, יש בי סקרנות אינטלקטואלית מתונה מהצד התוהה, איך יש מי שמכבה בקרות רציונליות כדי לאמץ נרטיביים אמוניים.
  • בשאר, התעלמות מגילוייה סביבי, בבחינת – יחבוש כל אחד את השביס ההולם אותו, וכל אחת את השטריימל שלה, כל עוד שאין השפעה פיזית על מצנפת האחר.
  • לעג לתופעות בלתי רציונליות שנגרמו בעטייה,
  • ותמהיל זהירות–בעתה במקרים בהם יש מי שדחוף לי להחיל את סט אמונותיו ובינתיים מתחיל עם ציביונותיו.

האם, בעצם, מטרת השיח של דנה ורון

  • לפרק 'שנאת דת' שלי? אם כן – ממליץ לחסוך אנרגיה, חבל לכלות כוחות.
  • אם זו פנייה לקהלה, לקהילתה, לחזק את עוצמת תפישות בלתי סבירות כנורמטיביות

בכל מקרה – ברכותיי.

"בואו נדבר על זה שאפשר לדחוף לכם מסרים מיניים ופרובקטיביים בפרסומות של משקה או ביטוח או מכונית, מניח, לא בטוח – השימוש בשפה עדכנית כ'בואו' בהקשר זה, מעידה על שליטה בניואנסים שפתיים, ואמורה, אני מניח, לxום (- לקסום) למי שגברת ורון נמצאת עמוק וסמוך יותר לסט התפישות הקונסרבטיביות שלה, לקרבה אליו.

להערכתי, יש מצב שהשפה מבטאת דווקא את הליך ההתמוססות, הדילול של אדיקות אמונתה, ועם זאת, לא בטוח בכך.

המרחב הציבורי כולל תמהיל מסרים אקלקטי, שחלקם מתקבלים באהדה בתודעתי כשומע, חלקם פחות, אני שמח וטוב שיש אפשרות לכל אחד להעביר את מסריו.

"אפשר לדחוף לכם מסרים שיווקיים בתיבות הדואר שלכם, במיילים בווטטסאפ ואפילו כאן ברשתות החברתיות, אכן המסרים המוזכרים מתקבלים אצלי בברכה, אני בהחלט פתוח אליהם יותר,
"אפשר להטריד אתכם כל יום בכל היום בכל נושא שאינו יהדות, האם ישנה כאן תביעה לגזור ולדרוש גם את ליטראת הבשר של מסר יהדותי פולחני פולשני, בשל כך שישנם מסרים מטרידים אחרים? בבחינת עוון על עוול? בשם טרדות שגברת ורון חווה ממסרים בלתי ראויים לה נחשפת היא רוצה/ מבקשת/ תובעת להטריד במסרים, שלי אין עניין בהם?
"ואתם מקסימום תגלגלו את העיניים ותגידו בנימוס "לא תודה." את המסרים שאינם תואמים את טעמיי אני דוחה מעלי. וכן, לצערי, גם אחרוג מ'נימוס' בנסיוני לגונן על מרחבִי התודעתי ולנער ניסיונות אגרסיביים, לטעמי, לצריכת תשומות תודעתיות שאינני מעוניין להקצותן לסוגי מסרים מסויימים, ובכלל זה למסר הנחת תפילין עליו גברת ורון מגוננת ומקדמת את שיווקו בקורבניות תוקפנית.
"אבל אם, חס וחלילה, שומו שמיים שוב, הרטוריקה הדרמו-קומית, מהז'אנר המתקרבן, אופייני למתחלש שתובע לגיטימיות לפעולה אגרסיבית, טרם ההכרזה על ביצועה.
"מישהו ישתמש במרחב הציבורי 'מרחב ציבורי' – ביטוי שגור, וטרם ערכנו סטנדרטיזציה מוסכמת מהו 'מרחב ציבורי'; על דרך השלילה –
מרחב ציבורי הוא מרחב שאינו פרטי.השאלה העמוקה – איך, של מי, באיזו ריבונות נמצא המרחב הציבורי ומה יחסי הגומלין מרחב פרט–מרחב ציבורי*, ובאמירת דנה ורון, בעצם אנחנו עוסקים בהיבט זה של מרחב ציבורי.
"כדי להציע לכם בכיף, להציע לי – בכבוד, אשמח להצעה של כל תוכן, אם ההצעה עומדת בסטנדרט 'ירצו יאכלו', ולא לחץ בלתי מתון שעלי להתגונן מפניו.
"קצת 'קצת' במובן

  • ההומור ההופכי שדוגמן קודם? בעצם מתכוונים ל'הרבה'?
  • פרקטיקה נטולת הומור: 'כשלוחת הקולקטיב ההזדהותי אליו אני מתכנסת, הייתי, היינו רוצים יותר, נתחיל בקצת, נרבה?'
"סחורה יהודית. 'סחורה יהודית' הוא המינוח? מה זה סחורה? תשלום על מה? אפשר למכור אותה?

תודה, הדיאטה של לא כוללת כבד – לא סובל את הריח, וצריכת התוכן שלי לא מכיולה בָּלֶט – לא במסגרת התניותיי התרבותיות, חוויותי התרבותיות אינן כוללות מזמורים המשבחים את אללה**, וגם לא תעניות.

כך, לא דחוף לי לאמץ אמונות כלשהן, באשר הן, ובכלל זה גם לא 'סחורה יהודית'.

היסטורית, אגב, מעניין אותי. כל תפניות התפתחותיות שאינן רציונליות שמשפיעות על העולם, בכלל זה התייחסות לתנ"ך בהיבטים היסטוריים, ספרותיים, סוציולוגיים, אנתרופולוגיים ומשפטיים מרתקים אותי – צורך את עושים תנ"ך, פודקאסט מבית עושים היסטוריה של רן לוי.

"אוהוהוהו, אז אתם יודעים נהדר להרים את הקול ולמחות בתוקף על העוול הנוראי שנעשה לכם, חזרה לדרמו-קומיות, הוספת רהב(ים) רטוריים, שפה מתקרבנת שאינה קשורה לרטוריקה או דיאלקטיקה רציונלית – "אוהוהו" "יודעים נהדר".

אינני מתחבר לשפת ההיפוך האופייני למלל קורבני 'עוול נוראי', לא עוול, ולא נורא – חותרי רציונליות לא מאויימי גיהנום ולא שואפי גנעדן, אלא שואפים להיטיב מצב אבולוציונלית, אורגנית, ובסינכרון קוהורנטי – סתם לא רוצה ולא מעוניין.

במקרי חדירת למרחב פרטי בו האגרסור נכנס אישית למרחב ומפעיל לחץ לעשיית מעשה מגוחך בשם סט אמונותיו, מבחינתי מופעל לחץ מיותר שאני יודע להתמודד איתו; אין לי עניין להניח תפילין, ומי שניגש אלי, אני מחווה על קרחתי ומשיב בסגנון "נראה לך שאחד עם פריזורה כשלי צורך את זה?"

"למה? מלת שאלה שאינה באמת שואלת אלא מזמנת תשובה של השואלת לקהל מרעיתה.
"למה שיחה לתרומה לקבר רחל מזעזעת הרבה יותר משידול להלוואה? לשאלתך המוכפלת, הבלתי נשאלת, בהצעה להלוואה אין לחץ אנושי שיש להתגונן בפניו.

הלוואה אני מנפנף בהרף יד.

בסדרי עדיפויותיי תרומה לקבר רחל, נמאת עמוק בתחתית, וזאת בשל

  1. ישנן אלטרנטיבות אטרקטיביות לי יותר,
  2. אין לי עניין מיוחד בקבר רחל,
  3. יכול להיות שאני עושה עוול לפרטים מסויימים, אך יש לי איזו תחושה אֶפֶּעס, שבחלק מהמקרים יש מי שבצביון אמוני כשלך מתרים למטרות מסויימות, והכסף הולך לאחרות, אם אתנסח באנדרסטייטמנט.
"למה דוכן של הנחת תפילין פוגע בכם, דוכן להנחת תפילין לא פוגע, בי לפחות. במהותו, לתפישתי אין חפץ קדוש ולא חפץ פוגע. שינוח דוכנו על משכנו בשלום.

שימוש אנושי יכול לפגוע.

בעוד שאישית, אינני מקבל את עניין של 'פגיעה אישית רגשית, בוודאי שכופר בקיטום רגש קולקטיבי, כן מקבל פגיעה פיזית .

מבחינתי הצעה להנחת תפילין לגיטימית. וגם הסירוב.

הפעלת לחץ רגשי, עלי מעיקה – כתעוקת ילד נכה בהודו שעומד מולי ומבקש נדבה, ועלי להתמודד עם כך.

אם הילד נוגע בי, אז הוא מזמן תגובה 'לא מנומסת', בבחינת כל עוד אין חדירה, פגיעה פיזית – אין לי בעיה אתית עם פניה.

"אבל דוכן לטעימות ממרח חדש לא? ה'אבל' המפריד ובעצם קושר – דנה ורון מבקשת שאתייחס באופן זהה הן להנחת תפילין והן לדוכן טעימות.

אם לא ידעה, דוכן טעימות מסקרן יותר, טעים יותר, מגרה, תואם את טעמיי והעדפותיי יותר מלעשות אקטים אמוניים שאינני מתחבר להם או רוכש הערכה למי שעורך אותם.

"למה זה מפחיד אתכם שמישהו מנסה להנגיש לכם את היהדות? את שואלת? לא מפחיד. מיותר, מעיק, הזוי, מבחינתי להניח תפילין, גם אם יש אקטים הזויים יותר כחיתוך סכין פנים או פינים.

המפחיד אותי הוא הכמיהה, התשוקה הבלתי ניתנת לריסון כפי שדנה ורון מדגמנת, להטמיע אמונה כשלה לתודעה שאין לה עניין, שחותרת למחשבה רציונלית.

"זה משבש לכם במוח את חיווטי אנשי בגלל אזרחי העולם שאתם? זו שאלה? התרסה? התנשאות? לא, כי אם כן, אנא המשיכי.

לא משבש, יש לי תפישות יחסי פרט–חברה שלא תואמות את תפישותייך, לא ממש דחוף לי להנחיל לך אותן, וממש לא שתנחילי אותן לי.

וכן, הזיקה שלי לאנשים אינה לפי היותם 'נפש יהודית או לא' ואני מתכוון לשמור על כך, וזה ממש בסדר שאת לועגת לכך.

"למה רק באמריקה אפשר לכתוב על הדולר in god we trust בלי להתבייש? לא מבין את הקשר ה"רק".

אינני יודע למה בחר מי שבחר להוסיף את המשפט המגוחך, גם אם באנגלית, על שטרות כסף.
האם דנה ורון מייחלת שאני ארצה את זה בשל כך שבאמריקה זה נעשה? ואיך זה קשור להנחת תפילין?

באמריקה ישנה הפרדה מוחלטת על פי חוק, בין דת לבין מדינה בשונה מישראל. האם גברת ורון הייתה רוצה לאמץ גם אתה פרקטיקה הזו?

בושה? איך בושה קשורה לכאן?

"לדעתי אחלה, וסבבה ועל הכייף כיופאק, אין לי בעיה עם כל דעה של אחר, אי-רציונלית ככל שתהא, כל עוד אינה מוחלת אקטיבית עלי,
"אתם מתביישים בשורשים שלכם.

 

 

 

מתבייש? לא נראה לי. ואם חושבת שכן – או.קי..

אכן, אינני 'מחובר' לשורשים, אין לי יחס ערכי השתייכותי וורטיקלי למחוזות לידתם של הורי בארצות רחוקות ולא לנרטיביים סיפוריים עתיקים.

כן יש לי זיקה לאטרלית, לחיים, ולא ורטיקלית לדורות לפניי או אחרי. מי שחולק ערכים של חתירה לרציונליות ערכי תרבות ואסתטיקה שתואמים לשלי, כשאינני מותנה לאמוניות, התכנסות הזדהותית קולקטיביסטית וצביון באשר הוא.

"אתם מנסרים את הענף עליו אנחנו יושבים כולנו. אז זהו עצם העניין. הרציונל, המניע.

כאן דנה ורון מבהירה, שסירובי להתנהל על פי אמונתה נתפש בעיניה כאיום קיומי, נראה ש

  1. מחליש את גברת ורון מול יריביה מחוץ לקולקטיב שהיא גייסה אותי כנגד רצוני אליו, להגנתו,
  2. ומול אמונתה, שאולי אני בעוונותי לתפישתה, מאט את פעמי ביאת המשיח לו היא מייחלת.

כך, מבחינתה, עליה לעשות ככל שנדרש ממי שהשרדותו עומדת על הכף, כדי שאשתף איתה פעולה.

בלא להיגרר לדיון 'משכנע', אינני שותף לתפישתה זו. אינני רוצה להיות קורבן אמונתה, שבהיותי חף ממנה אני מושא לנסיונותיה, ושל אחרים, לגייס/ר אותי לצרור תפישותיה האמוניות, וכך אני מוצא את עצמי מתגונן מפני משמעויותיהם, או העלבויותיהם כשהם נידחים.

במקום לחבק את המסורת אנחנו דוחים אותה. מ'זתומרת 'במקום לחבק'? דנה ורון רוצה לחבק, שתחבוק! מה רוצה ממני, שאחבוק את מה שלועג לו?

גברת ורון יוצאת מהנחה מקדמית, שוב – אופייני לאמוניסטים, שהנרטיב האמוני שקיבלו על עצמם כריאלי מקובל גם על אחרים – ואם רק לא יתעקשו, אם לא יתביישו, יקבלו אותו. אם אכן, גברת ורון ודומיה טועים ומטעים.

עניין השורשים לאחאנא"ר שכמותי משול לאחוות כל נועלי נעל מספר 43. נכון, יש דמיון בגודל כף הרגל, אך לא גורלי, אין בניית נראטיב השרדותי סביב תכונה זו. ההנחה שהוריה והורי, אולי, שיתפו אלמנטיים שפתיים תרבותיים לפני אלפי שנים היא הנחה מרתקת, אולי אפילו עובדה שטרם הוכחה. אשמח לצרוך מידע בנושא.
מפה ועד שידול להנחת תפילין, רב המרחק, ואינני מתכוון לצמצמו. איננו חולקים סט ערכים דומה.

עבורי, הזיקה היא זיקה תרבותית שפתית אנתרופולוגית כהוריו של ניו זילנדי, אמריקאי וקנדי, שאבותיהם היו תושבי האי הבריטי, עניין היסטורי, מסקרן, לא ענף השרדותי עליו אני יושב.

"אולי בפעם הבאה שאתם נתקלים במעשה שמרגיש לכם כמו הדתה תנסו להפוך את הפחד לסקרנות, ואולי לא. מה? למה? דנה ורון ממליצה לי ממה להסתקרן? לא אפול בפח ההדדיות ואמנע מלהציע לה נושאים שמעניינים אותי שתסתקרן בהם.

לה חשוב לקיים את אמונתה, אחלה וסבבה. שתעשה זאת, ושתניח לי לנוח על משכבי בשלום, גם אם פועל יוצא של אמונתה הוא "להנגיש" לי אותה, ולי אין שום עניין בכך.

"או לפחות להכלה. לפחות? מציעה פשרה? אני לא מציע פשרה שביום כיפור התנועה תושבת לחצי יום, או שבתי העינוגים יפתחו ויגישו רק חצאי מנות.

אין פשרה על אמונה ולא על חירות.

מבחינתי שיהיה דוכן, כחופש דת ופולחן שדינו כדין כל דוכן אחר.

כשחולף ליד דוכן שעוסק באמוניות על הדמיון לטקסים אחרים בני אלפי שנים, גם ב- 2018, ומצפה שמפעיליו ימנעו מחדירה למרחבי הפרטי ויגמלו מתחושתם שהעובדה שאני חותר רציונליות אינה מאיימת עליהם, עניין שלא יקרה, שכן תחושת האיום, המצור הקורבניות, המגננה היא מהותה של מימוש אינסטינקט ההתכנסות לקולקטיב הזדהותי.

"דוכן תפילין בשדה התעופה הוא לא האוייב שלנו, נכון, אין חפץ שהוא אויב. נשק אינו אויב של אדם.

דוכן תפילין, סתם קיים, לטעמי האישי מיותר, ומקווה שלא אצטרך להתגונן מפני מסעות השיווק האגרסיביים של סחורה אמונית מיסיונרית באשר היא.

אבל נתק ושנאה הם דווקא כן. איך קשור ה'דווקא'?

לי אין בעיה שיזלזלו או ישנאו אותי – בוודאי שעל רקע מערך תפישותיי, חתירתי לרציונליות ורתיעתי מאמוניות באשר היא – כל עוד אין לכך ביטוי פיזי פוגעני.

כחברה, אם עלי לאמץ ריטואלים באשר הם, כדי 'לכבד' את האחר – מעדיף את הנתק.

אם דנה ורון רוצה שלא אשנא אותה, שתניח לי במרחב הציבורי.

עמדתי לסיכום

אין לי עניין לחלוק צביוניות מוחלת של אחר, שאחר יחיה את חייו ושיניח לי.
מערכת החיים שאני חי בה תואמים את חיי. אין לי צורך בעצות ממין אלה שהושאו לי לשם שיפורם.
מניח על פי התרשמותי מהטקסט שלה שאת גם דנה ורון די נהנית מאורח חייה. משמח.

בשונה מדומיה, אינני רואה עצמי כחוליה ורטיקלית בשרשרת שדומי דנה ורון רואים עצמם כנושאים את ציביונה.

אם אורח חייה תובע ממך כסט ערכים להשפיע ממנו על סביבותייה – תופעה קלאסית של אמונה מתכנסת הזדהותית. אמוניות באשר היא נסמכת על נרטיבים וטקסים מחוללי, מעצבי ומקיימי התכנסות הזדהותית קולקטיביסטית, שכן באין רציונל התנהגותי אדם בודד מחוץ לקהילה שמהווה חיפוי נורמטיבי, ייתפש כהזוי – במקרה הטוב, אם יישם פרקטיקות חיתוכי פנים, קטימות פין לעוללים, יניח תפילין, יאכל מצות, או יצום. יישום אמוני קיים ומועצם על ידי אישוש המוני כתפישת ערך, על ציר זמן – להלן מסורת.
כך כל מצטרף מהווה אישוש, ונוטש מהווה כפירה או ערעור.

ניסיונות שיווק של מסרים יהודיים-לאומיים-פולחניים-פולשניים, מתכנסים הזדהותית, תכליתם אינה לשכנע את הנחשפים אליהם להמיר דתם, או דעתם בגין שכנוע.
מכיוון שכל אמונה נשענת לא על רציונליות אלא על מסרים ערכיים שמוטמעים ומתוקפים על ידי אחרים – אחרת היו חשובים כהזויים, החשיפה במרחב מאפשרת את נרמולם.
כך, כאשר היררכית אצל הרוב הנורמה חשובה מהסבירות, העברת מסרים במרחב הציבורי מנרמלת את המסר ומתקפת את קיום תומכיו.

אם עמיתיה של דנה ורון לאמונה, גורסים, שאין לי עניין בעיקרי האמונה, מפני שלא נחשפתי אליה מספיק, שיישארו באמונתם. עם זאת, אנא, שלא יעשו פעולות אקטיביות, בנועם, או שלא, כדי לחרוג מד' אמותיהם ולפלוש אלי. שיחשבו עלי כל שימצאו לנכון, שירחמו ושילעגו, הכל טוב, רק אנא, שלא יצאו מגדרם, ושלא ישתמשו במרחב הציבורי לאנוס את תודעתי כתינוק שנשבה – אין לי כל עניין בכך, ולא רצון להתגונן מהטוב הזה שמשמפיעים מעצמם, על קהילתם, על עמיתיהם, לי אין עניין בדת ובסט אמונות, גם אם

  • לאחר יש, גם אם אחר חושב שחיי יוטבו – תודה אין צורך, חיי גם אם אינם מושלמים, הם טובים דיים,
  • או שבהיותי לא באמונתו אני מאט את פעמי משיחו.

 


* מרחב ציבורי:

  • תפישה קונסרבטיבית:
    נתון לשליטת ריבון – אל, מדינה, באמצעות מייצגיו הממונים על ידי מי ששם עצמו או נבחר על ידי המשתמשים במרחב כריבון – רוב או מיעוט חזק,
  • תפישתי:
    מרחב ציבורי, כלובי או כחדר מדרגות בבנין משותף

    • מתוחזק תשתיתית על ידי מנהל ממונה על המרחב, וזאת לרווחת המשתתפים בו,
    • מונע מפרט אחר לכפות פעילות פוזיטיבית (במובן 'עושָה', נגטיבית במובן 'נמנעת') המשפיעה פיזית שלילית, על פרטים אחרים.
      [אם ההסבר מסורבל ומצריך דוגמאות קיצון מבארות:
      על המנהל הממונה הזמני, שמונה על ידי המשתתפים האחרים בשל התאמתו לקדנציה תחומה בזמן ובסמכויות, לא בשל תכונות על-אנושיות לקדנציה תמידית, לתחזק ולפתח מיטבית את המרחב הציבורי באמצעות משאבי הקבוצה שהתארגנה אד-הוק לטובת הנושא. לקבוצה אין קיום מיסטי עצמאי, גורל או ייעוד משותף, ויימנע מכל פעולה שתכליתה החלת ציביון מוכוון.

** טעמיי המוזיקליים כוללים הנאה להאזנה לרקוויאם(ים) של פורה ומוצארט, סטאבאט מאטר(ים), ומוזיקה של מקהלות שמנהלות דיאלוג קצבי מוזיקלי עם סולן בכנסיות שחורות, והמרגש אותי מכולם, וזה שמעביר בי צמרמורת אם אמנה כמה ואוסיף, וRancen Allen Group והחבייר המצויין Neal Roberson – אם יורשה לגברת ורון לצפות.

אין לחיבתי לחשיפה למוסיקה מסויימת כל קשר לתוכן הדתי עליו המוזיקה נסובה. הנאתי מהמוזיקה פוגשת את הסנטימנט ההעדפתי של ערל מוזיקלית שכמותי, ואינני דוחה כלל את החשיפה אליו – נהפוך הוא – בחו"ל אני מחפש כנסיות לשמוע מוזיקה מדליקה זו, וולונטרית, אף שלא קטפתי איתם כותנה, ואינני שותף לאמונתם.

Share

השאר תגובה