מינורי בחוסר מזל

משך הקריאה: 7 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

“מה התכונה הכי חשובה לגנרלים שלך?”

“מזל,” כך אבי סיפר לי, היתה תשובת נפוליאון.

לי אין גנרלים.

בגאנה הוצמד אלי נהג. יש שיאמרו שנהג לאקספאט – זר שנמצא בשליחות תעסוקתית – קריטי להשרדותו כרובה לחייל, כבלוני חמצן לצוללן; הוא לא רק המסיע, הוא גם המסייע, המתווך למציאות שיכולה להיות מאיימת השרדותית.

ג’והן במצב רוח מרומם, בדרך כלל. נקי, מרָצֶה ללא התבטלות.
לא הבנתי את דבריו, שילוב של אנגליתי הזעומה, לקות שמיעתי המתקהה, וניגון המלים שג’והן מלעלע בלחש מונוטוני מהיר.

ג’והן ניחן בשפמפם. והוא ירא שמיים, מאד; האזנו לדיון פרלמנטרי ברדיו על הצעה להקלה בחקיקה נגד הומוסקסואליות. שמע ואמר שאם בנו יהיה הומו – יהרוג אותו. הוא, ג’והן, יהרוג אותו. במו שתי ידיו, נשבע לי. הילד השני סובל מפיגור. ג’והן עני, מאד. גם בתפקיד ‘עני’ – אמירה בעייתית, המבטאת, כנראה, גם את תפישתי להחצנת מצוקתו הכלכלית ביחס לאחרים. פילומנה, המבשלת שאתי גם היא במצוקה כלכלית, ועם זאת ברמת החצנה שונה. אחרים, כנהג הקודם שעבדתי איתו, מתנהלים מנטלית באופן נמנע מתיוג זה, גם אם רמת הכנסתם דומה.

כוחות סוציולוגיים, כפיזיקליים, פועלים גם אם איננו מודעים להם

‘חוקי הסוציולוגיה, כחוקי הפיזיקה’ אמר מישהו שאני מכיר ‘עובדים גם אם איננו מודעים לקיומם’.

שבר

באחד הלילות כיוונתי את המזגן בסלון לקררר מאוד, ואת זה שבחדרי, לקריר ביותר. הפרטים הטפלים חשובים במקרה זה.

באחת לערך, כדרכם של מבוגרים – אל תגיעו לגילי, מומלץ לעצור קודם – או לפחות כדרכי, קמתי להשתין. כלומר לטפטף. שלושה צעדים לכיוון השירותים, והופל’ה, בום וטראח וגם בוינג, ושרבטן שורות אלה החליק על שלולית שנקוותה מטפטוף המזגן, דפק ת’ראש ברצפה, נעץ מרפק בבלטה, ודפק את קמיצת בוהן רגל שמאל בקיר, מצא עצמו אופקית, על התחת.

בבקרת נזקים, הראש – מראש המצב לא משהו ויהיה בסדר, היד – גם תסתדר. קמיצת אצבע בכף שמאל רגל, אפֶּעס, בתנוחה לט טבעית. בנחרצות הבאתי לה קוועץ’, יישור לתנוחתה המקורית – מכיר מהילדות את טעם הכאב – מין זרם חשמלי כזה, הטעם בלשון דומה לטעם המים ששתיתי מהממטרה בגינות בחולון של עפיצות מתכתית, אך הפעם ללא ארומת דשא – נראה היה לי שהעצם שבורה.

ג’יבוט ואצבע סוררת

התקשרתי למוקד חברת הביטוח הישראלית – ‘לא אין לנו מרפאה בגאנה, פנה עצמאית’. התקשרתי למרפאה מקומית שמטפלת בזרים. אלה הפנו לבית החולים והציעו לשלוח אלי אמבולנס.
אני? אמבולנס? לא נאה. ס’פאסט נישט. כשאלד, אולי.

התלבשתי, נעלתי את הג’יבוטים, צלעתי לחניה. להפתעתי המתונה ‘יש לומר’, בשפה שנוקטים בה כעת שדרי חדשות, נוכחתי שהטנדר הצמוד אלי ביום אינו חונה במקומו הלילה.

הייתי מודע לכך שהנהג זומם מדי פעם על לקחת את האוטו אליו הביתה; חוסך לו יותר משעה הלוך בבוקר, ועוד יותר חזרה בלילה.

נתתי לג’והן את האוטו פעם אחת, כצ’ופר. טעות. כידידי ג’ינג’י – ההוא שאין לו שערה אדומה אחת – שלא טועה כהדיוטי מתמטיקה המתייחסים כבר למינימום שני מופעים כלסדרה – אצלו סדרה נוצרת גם ממופע חד־פעמי בודד. שני מופעים זה כבר מורשת. הבנתי שג’והן שלנו התמכר מהפעם היחידה שנתתי לו את האוטו.

ברגיל, אני לוקח אתי את מפתחות הטנדר כדי שלא לחסום שור בדישו ושלא יתפתה לקחת. אם היה לוקח – היה מפוטר. אם אני הייתי נותן ונגמר לא טוב – גם אני הייתי נזרק הבייתה. הלילה שלחתי אותו להביא מזוודה לאנשהו, ביקשתי ממנו, מפורשות, שכשיחזור שישאיר את המפתחות בבודק’ה של השומר. השארתי לעצמי את האופציה שאולי ארצה לצאת בערב עצמאית. לא יצאתי.

חייגתי אליו – האזנתי ל– fun tone המוכר עד זרא, בו מטיף דתי מתעקש בנחרצות ש nobody can stop me for becoming successful,

הדת באפריקה עוטפת את החיים בהיבט הסוציולוגי, המנחם, משמח, לא פחות מהאמוני.
ביום, ג’והן מסיבותיו המצויינות, לא עונה לי, אני שומע תדיר את ‘הפזמון החוזר’ המוקלט, שמקבל משמעות קיומית, אז בלילה שיענה?

התלבטתי האם ולמי משכניי בקומפלקס להתקשר שיסייע. אנחנו שם בסוג של צוללת, ערבים זה לזה. קיומית. המצב לא היה נראה לי מספיק קריטי כדי להטריד בשאלות אלה. כן הערכתי שאוכל להמנע מקריאת העזרה ולצלוע לבית החולים. כשני קילומטרים. גיבור, גדלתי בחולון, לא?

בעודי מתעקש לדדות בואכה המרפאה, עבר בראשי שחטיאר לבן בגיל העמידה צולע בלילה ברחובות אקרה בירת גאנה, היא סיטואציה די טפשית, מאוד ואולי אף ביותר, שמעידה על שיקול דעת לקוי. כמעסיק, סכמתי לעצמי, האם הייתי מותיר תחת אחריותי אידיוט המהווה סיכון אסטרטגי במה שנראה לו כ’משעשע’? נראה לי שלא. הייתי רואה בו, בי, פצצה מתקתקת. צרה. ומפרק אותה לאלתר ולקיבינימט.

במרפאה, תנָנִי תנָנָה – צילום, הרופא הצעיר שרכש את הכשרתו בסין לא משוכנע שזה שבר. אני מקווה לטובתו ולטובת פאציינטיו, שכישוריו במה שהתמחה חדים יותר. קבעו לי תור לאורתופד יומיים מאוחר יותר. זה חרץ – ‘שבר’, והמליץ להצמיד את האצבע השבורה לאמצעית. בארה”ב ובישראל, שיער, היו נועצים בסוררת מסמר ליישור וקיבוע, בעוד שבאסכולה הבריטית, שם הוא רכש את השכלתו – לא היו ממהרים. אבל זו דיאגנוזה שאקבל עוד יומיים.

יצאתי הביתה. אחרי גרירה של כחצי דרך מצאתי מונית שהסיעה אשכנזי עקשן, קמצן ומניאק שלא מוכן לשלם יותר מכ-5 סי.די. המטבע המקומי שהם כ- 4 ש”ח.

למחרת, עדכנתי את ג’והן במאורעות. הוא נחרד, לרגע. הוא ניחן דיו בהומור כדי להתעשת ולצחוק. לא ברור לי ממה ועל מה צחק: מהמבוכה שהתגלה, מהחרדה מה יקרה ומההקלה שלא, מדמיונו שאובולו אוברוני – שמן לבן שאני, משרך דרכו בלילה לבית חולים, מההקלה, מהמבוכה – אינני יודע. בכל מקרה וליתר ביטחון הרים לי כִּיף אגרוף קמוץ של סחבקים שותפים לתעלול מגניב.

שטיפה

יומיים אחרי, וכבר אחרי שראיתי את האורתופד המקומי, תיאמו בחברה נסיעה של כשעה מזרחה לבקר בחווה חקלאית. ציוותו כמה רכבים, שיהיה אקט חברתי מגבש בין האקספאטים. האוטו שלי אמור היה לארח ארבעה פלוס נהג.

הנחו ל-8:30 במשרד, כוונה לצאת ב- 9. בחניה ביקשתי מג’והן שיהיה מוכן ב- 9, נכנסתי למשרדי.
ב-9:10 התכנסנו ליציאה – אין ג’והן ולא מכונית.

באפריקה, כל מה שיכול להשתבש ישתבש. גם מה שלא יכול.
באפריקה, כל מה שיכול להשתבש ישתבש. גם מה שלא יכול.

אפריקה, כן? היופי הוא שלא כל מה שיכול ישתבש. גם מה שלא יכול.

התקשרתי – קול המטיף נשמע. אין ג’והן ואין ערדליים. התאפסנו על רכב אחר. הבכתי את עצמי כמה כעסתי. הגענו לחווה, תפסתי אותו טלפונית. לא, לא שטפתי אותי אותו. ‘שטפתי את המכונית’, הסביר למה לא נמצא.

ג’והן התקשר אלי כעבור דקה – בדרך כלל אין לו קרדיט בפריפייד, אלה סיבותיו הטובות ל-למה הוא לא תמיד מודיע כשהגיע למקומות גם כשאני מבקש ממנו ולעדכן. הוא הציע, האמת – ביקש, לבוא.
“מאוחר מדיי” השבתי בפולנית, ועם זאת, באמת, בחיי שבאמת שכבר לא היה צורך.

פלסף

והוא באמת השתדל. באמת רצה, וחירבן פעמיים בסלון, בסמיכות, במקרים שאני, בחי אלוהים בספר התורה, הייתי צריך אותו. והוא איננו. ואני מתוסכל: שכן לתפישתי – זהירות, חפירה:
הערכת מעשהו של אחר
אינה נמדדת לפי bottom line תוצאתי שאין לעושה שליטה עליה,
אלא,
על פי תפישת הבוחן את הכוונה;
שכן, העושה לא יכול היה להעריך את משמעות מעשהו או חדלונו, ביחס לתוצאה שלא יכול לחזות.

הודיתי בפני עצמי – כעסתי עליו.
בעצם, אני כעסתי עליו, שאין לו מזל.
שאינני יכול לסמוך על מזלו, שבדיוק כש… אז…, חרבן.
ויכול להיות שאני כועס עליו בשל משמעויות היותו עני, ולכן לא זמין?

וכמי שמתיימר,
רוצה לקחת אחריות,
מה חלק נוטל האחריות?
חלקי?

Share

מאת

יאיר yair דיקמן dickmann

לא מעניין

2 תגובות בנושא “מינורי בחוסר מזל”

  1. אין חביבי, אין לך ״גלגל ספאר״. כשתלך שום מדפסת לא תוכל לשכפל אותך. נהנתי לקרוא.

הערות? אשמח לתגובתך

Share