מינורי בחוסר

“מה התכונה הכי חשובה לגנרלים שלך? מזל”

כך אבי סיפר לי, היתה תשובת נפוליאון לשאלה.

אני, אין לי גנרלים.
בגאנה מוצמד אלי נהג. ג’והן. במצב רוח טוב, בדרך כלל. נקי, משתדל, מרָצֶה ללא התבטלות. אני לא מבין את רוב מה שהוא אומר לי, שילוב של האנגלית החלשה, שמיעה מתקהה, ומלים שמלעלע במונוטוניות. יש לו שפמפם. והוא דתי, מאד דתי; אמר לי שאם הילד שלו יתגלה כהומו – יהרוג אותו. הוא יהרוג אותו. במו ידיו. הילד השני סובל מפיגור. הוא עני, מאד. וגם בתפקיד ‘עני’ – אמירה בעייתית, המבטאת את תפישתי להחצנת מצוקתו הכלכלית, ביחס לאחרים. המבשלת שאתי שגם היא בסוג של מצוקה ועם זאת ברמת החצנה שונה, ואחרים אחרים, כמו כנהג הקודם שעבדתי איתו, מתנהלים מנטלית לא לשייך לעצמם לתיוג זה, גם אם רמת הכנסתם די דומה.

יום אחד, היה זה לילה, בלכתי לישון כיוונתי את המזגן בסלון לקררר מאוד, ואת זה שבחדרי, לקריר. חשוב הפרטים במקרה זה.

באחת בלילה, לערך, כדרכם של מבוגרים, או לפחות כדרכי, קמתי להשתין. שלושה צעדים לכיוון השירותים, ובום טראח בוינג, משרבט שורות אלה החליק על שלולית שנקוותה מטפטוף המזגן, דפק ת’ראש ברצפה, נעץ ת’מרפק ודפק את קמיצת בוהן שמאל.

בבקרת נזקים; הראש – יהיה בסדר, היד – גם תסתדר. קמיצת אצבע שמאל בכף הרגל, אפֶּעס, בתנוחה בלתי טבעית משהו. נתתי לה קוועץ’ מיישר לתנוחה הנכונה – מכיר את טעם הכאב – מין זרם חשמלי שכזה, והטעם בלשון דומה לטעם המים ששתיתי מהממטרה בחולון, עפיצות מתכתית – העצם שבורה לה.

ג’יבוט ואצבע סוריירת

התקשרתי למוקד חברת הביטוח הישראלית – ‘לא אין לנו מרפאה בגאנה, פנה עצמאית’, התקשרתי לקופת החולים המקומית שמטפלת בזרים. אלה מפנים לבית החולים, ומציעים לשלוח אלי אמבולנס.
אני? אמבולנס? לא נאה לי. כשאלד.

התלבשתי, נעלתי ת’ג’יבוטים, צלעתי לחניה. להפתעתי הדי מתונה, נוכחתי שהטנדר הצמוד אלי ביום אינו חונה במקומו הלילה.

אני יודע שהנהג זומם מדי פעם על האוטו לקחת אליו הביתה, חוסך לו יותר משעה הלוך בבוקר, ועוד יותר – לחזור בלילה.

נתתי לו את האוטו פעם אחת. כידידי השמרן, שלא טועה כהדיוטי מתמטיקה ההופכים שני מופעים לסדרה – אצלו סדרה נוצרת גם ממופע חד פעמי, הבנתי שג’והן שלנו התמכר.

בשאר הפעמים, אני לוקח את מפתחות האוטו כדי שלא יתפתה לקחת. הלילה שלחתי אותו להביא מזוודה, ביקשתי ממנו, מפורשות, שכשיחזור שישאיר את המפתחות בבודקת השומר. השארתי לעצמי את האופציה, שאולי ארצה לצאת בערב, לא התממש.

חייגתי אליו – שומע את הfun tone המוכר עד זרא בו מטיף דתי מתעקייש no body can stop me for bvecoming successful,

ביום לא עונה לי, שומע את הפזמון החוזר, אז בלילה?

התלבטתי האם ולמי להתקשר משכניי הרבים. לא נראה לי מספיק קריטי, כן מעריך שיכול לעשות זאת, בוחר לצלוע לבית החולים. כשני קילומטר. באותי מדדה, לומר שלא העליתי בדעתי שיהיה מי שיתנכל? העליתי. להתעקייש, שתוך כדי הליכה לא עבר בראשי שזה מעשה די טפשי מאוד ביותייר, שמעיד על שיקול דעת רעוע? עבר. כמעסיק, חשבתי לעצמי, האם הייתי מותיר אידיוט המהווה סיכון אסטרטגי במה שנראה לו כמשעשע? כנראה שלא, הייתי רואה בי פצצה מתקתקת. ומפרק אותה.

תנָנִי תנָנָה – צילום, הרופא הצעיר שרכש את הכשרתו בסין לא משוכנע שזה שבר. אני מקווה לטובתו ולטובת פאציינטיו, שכישוריו כפנימאי/ משפחה/ ילדים, או במה שהתמחה חדים יותר. קובעים לי תור לאורטופד, יומיים מאוחר יותר. זה חרץ ‘שבר’. הוא ממליץ להצמיד את האצבע השבורה לאמצעית, בארה”ב ובישראל, הוא משער, היו נועצים בסוררת מסמר ליישור וקיבוע, בעוד שבאסכולה הבריטית, שם רכש את השכלתו – לא היו ממהרים.

יוצא הביתה. אחרי כחצי דרך מוצא מונית שמסיעה אשכנזי קמצן ומניאק, שלא מוכן לשלם יותר מכ- 5 סי.די.ס, שהם כ- 4 ש”ח.

למחרת אני מעדכן את הנהג. לרגע הוא נחרד, ועם מספיק הומור להתעשת כדי לצחוק. לא ברור לי ממה, מהחרדה שיתגלה, שאובולו אוברוני – שמן לבן, מתגולל בלילה בדרכו לבית החולים, מהקלה, ממבוכה – לא יודע. מרים לי היי כיף של אגרוף קמוץ, של סחבקים השותפים לתעלול.

48 שעות אחרי, בחברה תיאמו נסיעה של כשעה מזרחה לבקר בחווה חקלאית. ציוותו בשכל כמה רכבים, שיהיה אקט חברתי מגבש. האוטו שלי אמור היה לארח ארבעה פלוס נהג.

הנחו 8:30 במשרד, כוונה לצאת ב- 9. בחניה ביקשתי מג’והן שיהיה מוכן ב- 9, נכנסתי למשרד, ב- 9:10 מתכנסים ליציאה – האוטו איננו.

התקשרתי – אין ג’והן ואין ערדליים. התאפסנו על רכב אחר. הבכתי עצמי כמה כעסתי. הגענו לחווה, תפסתי אותו טלפונית. שטף את המכונית, הסביר.

הוא התקשר אלי כעבור דקה – בדרך כלל אין לו קרדיט בפריפייד, לכן לא תמיד מודיע כשהגיע למקומות שביקשתי ממנו להגיע, ולעדכן על הגעתו. הציע בנחרצות לבוא אלי. “מאוחר מדיי” השבתי בפולנית, ועם זאת, באמת, שבאמת אין צורך.

והוא באמת משתדל. הוא באמת רצה, וחירבן פעמיים בסלון במקרים שבאמת הייתי צריך אותו ולא היה. ואני מתוסכל: לתפישתי, הערכת מעשה אחר לא נמדדת לפי תוצאה שלא הייתה לעושה שליטה עליה, אלא, על פי תפישתי את כוונתו; הרי לא יכול היה להעריך את משמעות מעשהו או חדלונו.

והודיתי בפני עצמי – כעסתי עליו. שאין לו מזל.
שאני לא יכול לסמוך על מזלו, שבדיוק, בדיוק, אז כש… אז…,
ויכול להיות שאני כועס עליו בשל היותו עני?

 

וכמי שמתיימר, רוצה לקחת אחריות, מה חלק נוטל האחריות? חלקי?

Share

השאר תגובה