אליהו בגיאורגיה

זה לא צ’יזבאט, זו אמת!

זה תת-פרק בספר ‘אלי דבוש, חיים ללא גבול’:

אני הייתי בטביליסי לפני שאנשים ידעו שיש מדינה כזו.

לא אשכח לעולם, איך חירבנתי לתוך חור במרכזיית טלפונים, ואיך שום גרוזיני לא שמע להוראות שלי עד שהבוס שלו אמר לו שזה בסדר לעשות… להמשיך לקרוא אליהו בגיאורגיה

Share

הידרדרות לפשיזם איננה מקרית

לא בגרמניה, ולא בישראל

יואב רינון

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-MAGAZINE-1.7200321#hero__bottom

“המהות של הזהות הישראלית־יהודית מכילה בתוכה, מבראשית, את פוטנציאל ההידרדרות לגזענות, משום שהבסיס שלה נטוע באופן עמוק בשאלות של גזע. אם לנסח זאת בצורה חד משמעית, הזהות הישראלית־יהודית היא במהותה, ובאופן בלתי־נמנע, זהות גזעית. הזהות הישראלית־יהודית, שנוצרה בשלביה הראשונים, עוד בטרם קום המדינה, כתגובת נגד לאנטישמיות ולאחר מכן לשואה, נוסחה, בכוונת מכוון, על בסיס של גזע, כך שתוכל להעניק לכל יהודי ויהודייה, על הבסיס הבלעדי של עצם היותם יהודים, את הזהות הישראלית הלאומית. יתרה מכך, הזהות הישראלית־יהודית הזאת עוצבה, במודע ובמוצהר, כתמונת מראה: תחילה של הגזענות האנטישמית ולאחר מכן של הגזענות הנאצית, אותה גזענות ששמה לה כמטרה לחסום כל אפשרות של הכלת היהודי במסגרת זהות לאומית כלשהי. הנאצים, שהפכו את חסימת הזהות הלאומית בפני היהודים לשלב ראשון בדרך להשמדתם הפיזית, יצרו מציאות חדשה שבה עיצובה של זהות יהודית הפך לשאלה של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. זהות יהודית זו היתה חייבת להיות הפוכה וזהה בו־בזמן לזהות של היהודי שיצרו הנאצים: הפוכה, משום שהיא פתחה את אותה הדלת שהנאצים סגרו; וזהה, משום שהיא נשענה על אותו בסיס בדיוק — הגזע.”

להמשיך לקרוא הידרדרות לפשיזם איננה מקרית

Share

It Ain’t Over Till

זכרונות עובד עמרם

יעקוב בן נג׳לא היה אב לבן יחיד ואהוב שהעניק לבנו, הרצל – היגוי האות צ’ כס’ – את כל עולמו ומרצו.

יעקוב התאלמן בעוד בנו נער. משגדל הרצל ואביו הזקין בשנים, היה הרצל משען תמיכה לאביו – האב שהה בדירתו בודד, עייף, כואב ולאה ונראה שחייו אבדו משמעות.

הרצל, כבן אוהב, הבין, שחיי אביו חסרי טעם והחליט שיסייע ליעקוב לסיים את חייו בדרך ראויה. להמשיך לקרוא It Ain’t Over Till

Share

גיל דיקמן: פִּיוּט מוטורי

הקטנוע לא מניע. משהו במצבר. בחברת הגרירה אמרו שניסים יגיע ב-10:00. ניסים תופר את כל העיר. בלי ווייז. אני נותן לו את הכתובת, הוא יודע בדיוק לאן לנסוע. ״עכשיו עם העבודות בכביש כל העיר חסומה, ממילא ווייז לא יעזור״. הוא לא ייסע מקינג ג׳ורג׳, זה רק למוניות, וגם ככה פקקי מוות בשישי בבוקר. הוא משתחל בין מכוניות עם הגרר, כמו פנתר, מנתב את גוף הרכב הענק במרווח הצר שבין הרכבים, מנוסה כל כך עד ש
״פייי סעמק. נכנסתי בו.״
ניסים מחליף פרטים עם הרכב שנפגע.
מהביטוח יתקשרו ביום ראשון.
בינתיים אנחנו חוסמים את קינג ג׳ורג׳. ממילא כל העיר חסומה.

Share

הבן של זוהר

מאת: רני רמות

במסגרת ההתפוררות וההתנוונות הכללית, נסעתי באוטו לעבודה וחזרתי איתו הביתה.
בטשרניחובסקי, בואך אלנבי וגאולה, הוא חצה את הרחוב ומיד יצר קשר עין. שפת הגוף לא הייתה “בחייאת תביא חמש שקל אחי” אלא “נזכרתי במשהו ממש חשוב להגיד לך”. זה עבד! למרות שהיה ברור שהוא בקטע של החמש שקל הרגשתי שזו תהיה גסות רוח לשדר “מה יש לאחד כמוך להגיד לי?”.
פתחתי את החלון.
הוא נשען פנימה “אני הבן של זוהר ארגוב. לא אכלתי כל היום. תן לי קצת כסף לאוכל, איזה חמישים או מאה שקל…”
“לא אתן לך חמישים או מאה” מלמלתי אבל פתחתי את הארנק מקווה למצוא שם עשרים. התבוננתי בו, מנסה למצוא קשר לזוהר. הוא היה הרבה יותר נאה אבל זה נכון כמעט לכל אדם. חוץ מזה יש מצב – אם כי היה נדמה לי ששמעתי שגם ה”בן של זוהר” מת מסמים.
ליבי התרחב. בין שני אלתרמנים הסתתר שטר ירקרק של 20. נתתי לו אבל הזוהר הכחלחל של האלתרמנים הטריף אותו. “הנה שם שם תן את המאתיים”.
עלה בדעתי, במידת מה של חמלה, שהוא לא פיתח את האינסטינקטים שנדרשים למה שהוא עושה. כנראה שהרעב הקהה את חושיו כי בזמן הזה היד עם השטר נשארה בתוך האוטו ויכולתי בקלות לחלט את ה20 ממנה. אמרתי לו בתקיפות מעושה “אם אתה לא רוצה – תחזיר”.
שלושה מטרים מאחוריו חיכו לו עכשיו סביח ושתיה או שתי מנות פאלפל. למרות זאת ברור לי שהשארתי אותו יותר מתוסכל ממה שהיה. בעזרת המאתיים יכולתי לאפשר לו לחגוג את היום הזה. הרגשתי קמצן צדקן ופטרוני…

אחרי ארוחת הערב הבודדה שלי נזכרתי בו לפתע וחפשתי את הבן של זוהר באינטרנט. ישנו אחד בשם גיל והוא לא מת.
הסתכלתי בתמונות – וואלה!
בוויקיפדיה כתוב שהוא בתהליך גמילה…

 

17/01/2017

Share