התכתבתי עם היפרנורמטיב, נחמד.
'נחמדות' היא איכות תקשורתית.
כתכונה, זו יכולת, לתקשר, להתממשק עם מי שנעים להתחכך אתו, תקשורתית.
'נחמד' זה מי שבמכלול התקשורת אתו, משרה נינוחות על מי שמתַקשר איתו.
להיות 'נחמד' זו תכונה אנושית רבת ערך. מאד.
בנוסף, להיותה רבת ערך, 'נחמדות' בתצורתה האותנטית, אורגנית, טבעית, היא בנדירות יחסית. להמשיך לקרוא נחמד, אני?
יורד לאנגולה, לעבודה.
מסוג המקומות שרוצים הרבה זמן, הליך הגיוס ביחס הפוך למשך ההמתנה, ומדהים במהירותו.
בז'אנר התעסוקתי הזה יודעים מתי יורדים, לאן ולְמה.
כל היתר נזיל, מתי, עולה, מה עושה, למה, עד מתי – הכל נזיל. להמשיך לקרוא אבולה באנגולה
אני מבחין בתופעה, שלרבים ממכריי גירויי החיים, כבדים, קשים, להם מנשוא.
התכנים האופפים אותם מאיימים על שלוותם המעורערת מקדמית.
נראה לי, שבהשוואת האנרגיה שהייתה לאותם אנשים בעבר לזו הנוכחית – כעת פחות.
הרבה פחות.
הם בהליך התכנסות.
להמשיך לקרוא התכנסות פנימה
"מקווה בשבילה, שכשתזרוק ת'קוביות ייצא לה שש שש"
אמר ידידי הנערץ
על מישהי,
שהוא בעדה,
ורחמיו נכמרו עליה.
כשהיא תזרוק,
הוא הרי לא יודע מה ייצא,
6 6 – הוא מעריך שלא.
הוא הרי מכיר אותה.
יישום פרוטוקול 'הדדיות'
מהווה תחליף למוסר*
עבור פרקטיקנים נטולי תפישת מוסר*.
*
מוסר- סט ערכי התנהלות.
תפישת עולם המציעה תצורת חיים
אידילית
כלשהי,
השואפת לממש את ערכיה בהדרגה, אבולוציונית, אורגנית והרמונית, באופן נבנה,
על ציר זמן
ובהסכמה.
שאיפה לחיים רציונליים להגדלת מימוש טעמים ורצונות על מצע ליברלי רציונלי ואינידיבידואלי, עם חקיקה מינימלית חף מאלמנטים של שיפוט ואכיפה, ועם זאת כדתי שממתין למשיח, הוא רוצה את הכיוון של ההמתנה, אולי את הבונוסים הנלווים לתפישת הגאולה, ועם זאת, חלקם הגדול של הדתיים לא מייחלים לבואו- לך דע. 🙄
להמשיך לקרוא נוטופיה – Notopia, לאטופיה – כיוון ההתקדמות הנשאף, הבלתי רצוי להגעה
תואר, חיווי, להתנהגות מנייריסטית* מאובחנת, כתקשורת, מראה, לבוש מוחצנים,
של עיסוק בדימוי עצמי נתפש, בדרך כלל נמוך,
באופן מתנמך בכמיהה לספוח אהדה על ידי הצהרת השתייכות לדומים,
וכהתרסה כלפי מי שמרגישים שזהותם זוכה לתת-ערך באופן בלתי מוצדק ממי שמייחסים לו ערך.
*
מניירה- חיווי או מעשה מוסף, כנדבך נוסף על מצע המעשה המקורי, מהותי, פונקציונלי, והוא משנה משמעות, את התפישה על המצע.
הצעה, לא סופית 😆 , תשופר בהמשך: להמשיך לקרוא הרהורים על ייצוגי 'ערס' 'פרחה'
Fantasy Festival
פסטיבל כייף?
מבחינתי, תעוקה.עליצות מזוייפת. פארשיאדה.
זה לא שזה כייף החופש, שמחת ההתפשטות.
זו תעוקת לבוש היתר והחצנת הזיוף.
הם לא לובשים פחות. הם לובשים יותייר!
את כל הכאילו והוונאביז שלהם הם מחצינים.
כך מזייפים בקטנה, עם הומור,
בהמשך מזייפים ברצינות.
התחלתי ללמוד באוניברסיטה.
שומע, שהתאחדות הסטודנטים מפנקת במתנה.
למה? מהכסף של מי?
אני זקן דיִי כדי להבין ש-המתנות הן על חשבוני, ואני הייתי רוכש לעצמי משהו אחר.
שוין.
והוא, האל הזה לא מניח, וממשיך להוכיח את קיומו:
בצהריים מוריד את סְטֶלה, כלבתה האהובה.
רוטינה המתחילה במנוד ראש שלי אליה, ובה היא מנתבת לאן שמוצאת לנכון.
מול האספרסובר היא עוצרת מקרבנת.
עד כאן מספיק כהוכחה לקיומו, לא? מי יפים הם הברואים.
ומכאן-
ראיתי, חוויתי, אנשים רגישים.
ראיתי כאלה שמעידים על עצמם שהם 'רגישים'.
לראשונה נחשפתי ב- 1981 להיבט הרגישות המסוים כשאמרה לי מישהי ש'אינך יודע מה אתה מפסיד'.
כבר אז התחבטתי, איך להצטער על מה שאינני יודע שמפסיד,
ובכל זאת, מדי פעם ולא מעט, חיפשתי את הממד הנסתר אצל הרגישים.
אלה שמעידים על עצמם כ'רגישים', בדרך כלל [לניסיוני, לחווייתי] בעדותם זו הם מחצינים דואליות, את אבחנתם על עצמם:
כשתקשורת עם אחר 'לא אותנטית' –
עליצות מזויפת – התגובות לא תואמות, לשיפוטי, את גירויי המציאות:
גרגור הצחוק נמצא בהזחת זמן או בהסחת הקשר, היכן שלא אמור להיות,
עוצמתו לא מתואמת להנאה.
נראה, לי, שמה שנותר אותנטי הם חיוויי אי-הנוחות; לא נותרו תשומות להתמירן.
לגבי התגובות האחרות, העולצות – בהן אינני בטוח.
הרבותא בהתפרצות תגובתית רגשית
היא,
חשיפת אותנטיות תפישותיו, עמדותיו, העדפותיו,
חפה מכיסויי עידון השפה, מגיוס תשומות הסתרת האותנטיות בחסות ההשהייה.
האם התנהגות כמענטש,
נוגדת ערכי פרקטיקה ואופטימיזציה?
אוקסימורון?
כנראה שכן, לפחות לטווח הקצר.
אמפטיה היא הבעת אישור והזדהות חיובית, מתi לגיטימציה לתחושות האחר.
שלמה, 60, יזם סדרתי, נפל לא מזמן עם אופרציה לכדי פשיטת רגל. נשוי בשנית לצעירה ממנו ביותר משליש, אב לילדה בת 4 הגדולה ביותר משליש מנכדתו האחרת הצעירה ביותר.
הוא בעניין חישובי ערך וכדאיות מתמידים. להמשיך לקרוא מינורי במתמטיקת הזהירות
היכן, מתי, אני צודק –
לא מעניין. סוג של ברירת מחדל,
מתבקש. מצ'עמם.
כן מעניין היכן טועה; מפיח אנרגיה,
מצית, מצחיק, לומד. מתנשא. להמשיך לקרוא היכן טועה
ישנם מי שמביאים ליחסים מחוות, תשומות נדיבות של זמן, משאבים, אנרגיה, כסף.
לעיתים הם מתאכזבים בכך שלא מקבלים כ'גמולם';
מבקשים משהו שנראה להם פחות ממה שנתנו, ולא מקבלים.
זה קורה,
לא תמיד ולא בכל מקרה כמובן,
מפני שהם נותנים את מה שנוח להם לתת בעת שמתאים להם להעניק, באופן שתואם את הטייתם הערכית והתנייתם האישיותית,
אך,
כשהם רוצים, תובעים, לעתים, מתאכזבים למענה, לפתרון קונקרטי שלא נעים, מתאים, משתלם לתת להם.
רפלקציה של דיזוננס ערכי:
הנדיב שנתן, המבקש כעת, נתפש על ידי המוטב שלו בנתינה כחלק מכייף לא הכרחי,
ובעת הבקשה הלא ממולאת כחלק מבעיה ולא רואה בו כחלק מפתרון.
"רבים מעדיפים להקדים ולבצע מטלות", קובע המאמר, שפורסם בגיליון חודש מאי של כתב העת Psychological Science. אנשים הלוקים בתופעה מזדרזים לענות על מיילים חסרי חשיבות ולשלם חשבונות הרבה לפני מועדם. "זו התנהגות לא רציונלית", מציינים כותבי המאמר, אבל לטענתם היא מעידה על השיטות שאנשים נוקטים כדי לא להרגיש שהם מוצפים במטלות.
במאמר מפורט ניסוי שנערך באוניברסיטת פנסילבניה אשר בדק את הדרך שבה אנשים מקבלים החלטות הקשורות למאמץ גופני. הנבדקים שהשתתפו בניסוי התבקשו לשאת דלי פלסטיק לאורך סמטה, כאשר עליהם להחליט אם ברצונם ליטול לידיהם את הדלי בתחילת הסמטה ולשאתו עד לסופה, או ליטול לידיהם דלי אחר שהונח סמוך לסוף הסמטה, לצעוד כמה מטרים ולהניח אותו.
כדי לאשש את ממצאי הניסוי ולהיטיב להבין את ההתנהגות המוזרה, המנוגדת להיגיון לכאורה, ביצעו החוקרים עוד שמונה ניסויים שבחלקם מולאו הדליים במטבעות. להפתעתם, על אף כובדם של הדליים, גם הפעם העדיפו הנבדקים ליטול את הדלי הקרוב אליהם ביותר ולסחוב אותו לאורך הסמטה – תוך מאמץ מיותר.
ההשערה שאליה הגיעו החוקרים בניסויים השונים היא שבני האדם מעדיפים להשקיע מאמץ פיזי משמעותי כדי להימנע ממעמסה נפשית ומחשבתית. ד"ר רוזנבאום ציין במיוחד את המאמץ שאנשים משקיעים בניסיון להימנע מלהעמיס על "זיכרון העבודה". זיכרון העבודה הוא יכולת מנטלית חיונית אך מוגבלת, המשמשת בני אדם לביצוע מטלות מיידיות. הנבדקים שהקדימו ליטול לידיהם את הדלי נמנעו מהצורך לזכור לעשות זאת בהמשך. בכך הם פינו את מוחותיהם כדי שיוכלו להתמקד במטלות אחרות.
המחקר עוזר להבין בין היתר את סוד קסמם של יועצים וקואצ'רים, המעודדים אנשים לרוקן את תיבות המייל שלהם ולסיים לבצע כל מטלה ברגע שהיא צצה, טריוויאלית ככל שתהיה.
לביצוע מיידי של מטלות יש חסרונות בולטים אשר באים לידי ביטוי במיוחד בעידן הדיגיטלי, כך סבור אלן קסטל, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה. טלפונים סלולריים, מחשבים ומכשירים דומים מאפשרים לבעליהם לבצע זרם מטלות בלתי פוסק, וקשה להתעלם מהם בגלל הדחף רב העוצמה להשלים את ביצוע המטלות מיד.
"יש פיתוי תמידי לענות מיד לאי־מיילים ולשיחות טלפון", אומר קסטל. לדבריו, "אנשים שעסוקים תמיד בסימון וי על מטלות ברשימות אין־סופיות אכן מצליחים להשתלט על משימותיהם – אבל הם לא מבצעים את המשימות החשובות". לפי המחקר מאוניברסיטת פנסילבניה, ברור כי המאמץ המושקע בביצוע מיידי של "מטלות קטנות" עלול לגרום לבזבוז זמן יקר וכוחות לא מבוטלים.
אני נמנה על אלה.
רואה בכך סוג של עצלות מבורכת.
כלומר, כשהזמן הכי זול עושה את המטלה, וזאת כדי
עם המאמר שאכן, לעתים מילוי המטלה התבררה כמיותרת, לעתים כיקרה.
שההתנהלות הזו לא הצדיקה את עצמה, נראה לי שעזרה לשמור על ניקיון תודעתי ובסך הכל יותר זול מהאלטרנטיבה.
לא ברור לי מאיזה רציונל או מקור נגזרה המסקנה-
אנשים שעסוקים תמיד בסימון וי על מטלות אין־סופיות מצליחים להשתלט על משימותיהם – אבל לא מבצעים משימות חשובות
כך שלא מסכים עם זה.
ועם זאת, כאמור, לא בטוח שמישהו בחר לעבוד כך או להיות דחיין. נראה לי כהתנייה אישיותית.
