לייבוביץ היה דמות מרתקת במגוון מישורים- ברור.
היה רציונליסט, שקיבל על עצמו אמונה.
לי חסר, ההסבר שלו ל-:
משער, נשמע נאה יותר מ'חושד', שמי שמציע תכלית-על לקיום האנושי, מנסה לרתום את המחפשים למטרתו שלו.
כן מניח, שהתכלית המוצעת לא נמצאת במובהק בהלימה עם טובת הפרט המבקש את המענה.
תפישתי המוספת לפרשנות הרבים, לרב הנכתב על 'תכלית הקיום'- להמשיך לקרוא תכלית קיומינו
תחושה של השתייכות ללאום,
מעבר למכנים משותפים כשפה, תרבות נרכשת, או קהילה כלכלית
אלא ייחוס משמעויות החורגות מכך על ציר זמן לשיוך אורגני.
שייך לאמונה, בדרך כלל דתית, גם אם הדָבק בכך הדיר את האל.
תחזית, טיבה לינאריות, נסמכת על ניתוח מידע קיים והתפתחותו,
אחרת זו נבואה, הלא כן?
נבואה נתפשת כפעולה של שוטים.
לכן תחזית יכולה להיות שגוייה,
ונבואה, רק באופן מפתיע, מתגשמת. להמשיך לקרוא תחזית ונבואה
הפרוטוקול היהודי כמנוסח בתורה נבנה על ציוויים; מותר ובעיקר אסור.
רציונל הוא בזבוז זמן ומשאבים, לסט הנהלים לחיי חברה נשאפים על פי מחברי הפרוטוקול. לכך יש את הפרשנות המוספת.
רציונל של לא לשקר בשל הצורך לזכור את הנאמר בשקר, מפני שצריך לחיות על פי השקר או כי לא תפתח כלפי עצמך מוניטין ירוד- לא מספיק משמעותי.
אז, נשאלת השאלה; מי פחות סביר שישקר
כשמישהו אומר שרוצה לעשות כסף האג׳נדה ברורה.
כשמישהו אומר שהוא רוצה את טובת הציבור, לא שזה בהכרח לא נכון, אבל יש לחפש את הכוונה מאחורי הצהרתו.
עם זאת פרטים שמחליטים לחלוק את חייהם עם בני זוגם, לא מקדישים תשומות ישירות לקידום ערכים חברתיים.
למה דחוף לכל כך הרבה אנשים שמחליטים לחיות עם בני זוגם, להוליד ילדים משותפים, לערוך טקס בו מעשית, לא קורה דבר אונטולוגי?
למה הם מתחתנים?
תאב חיים, חתר למימוש תקשורת, סקרנות ופאן.
מי שמדבר
מה יותר*, אם עושה זאת לבד או בנוכחות אנשים?
* מביך/ מעורר אהדה/ השראה/ הזדהות/ הכמרת לב/ לעג/ דאגה/ פתטי/ עצב/, דיכאון/ שמחה.
מייחסים למלים כוח.
גם אני.
מתלבט האם כל מה שיש לנו זה מלים או כמעט כל.
ועם זאת, לא מסכים עם ההנחה הרווחת שהמלים מעצבות מציאות.
הן לא.
מלים יכולות להניע לפעולה.
פעולה משנה מציאות.
מלים לבדן, יכולות להעביר תיאור תפישה, ובמקרים מעטים ישנו תפישה, תודעה.
מה זה הדבר הזה 'פרידה ממת(ים)'?
מבין מה זה פרידה מחיים; שיח אקטיבי בין שניים שיתראו בעוד זמן רב או כלל לא.
עמידת אנשים, מעל גופת מת, סמוך למותו או על סף קברו של מי שהיה פרסונה יקרה להם, מחלצת גם מאנשים אינטליגנטיים, רהוטים, דמויות שחלקן מהוות מושאי חיקוי לאחרים, אמירות ובהן להמשיך לקרוא פרידה מִמֵּתים
ההכרה ש-
נעלים על אחרים,
לא תוטמע אם הנמוכים יותר לא ישתפו פעולה.
יותר ממה שהיהודים שמרו את השבת, השבת שמרה אותם.
כנראה הכוונה כ'יהודים'.
האמנם כאינדיבידואלים?
אגנוסטיות זה סוג של דתיות עצלה.
כלומר, אין מחוייבות לעיסוק בהוכחת האל חסרת התוחלת,
או בקיום מצוותיו חסרות הערך הנתפש המיידי.
בדת, בבסיסה, ישנו התעתוע ב-
ועם זאת, התעתוע העיקרי הוא, שקבלת האמונה במהותה אינה רציונלית, לכן לשוות לה ממד רציונלי הוא תעתוע, שכן ההחלטה לקבלה היא מקדמית, טרום רציונל.
לכן, אמונה שנסמכת על אמונה, שלא מחפשת תעתוע לוגי כדי להוכיח את עצמה, תעתועית, היא רציונלית יותר.
וואלה?
מה שלא רציונלי ניתן לדרג את מידת אי-רציונליותו?
יפ, ניתן לשערך את מרחקו מרציונל.
הגדרת טרום הפעלת מעשה,
או מניעת המשכו,
תנאים המאפשרים את עשייתו, או את מניעתו.
את התנאים יש לנסח ב off line, בנינוחות המזגן– בקור הרוח, בשיקול הדעת מחוץ ללחץ רגשי תחושתי של גורמי מעטפת בעת קרות הסיטואציה.
מה הקו בין המעקה שאיתו נכנסת הפרסונה לסיטואציה, שנוסח מחוץ לה, לבין הגמישות המחשבתית שמופעלת על הפעולות בפועל?
לא ברור.
כן ברור הוא השוני האישיותי המאפיין בין
ו-כן, זה מכניסטי.
נתפש כלקוח ממנגנונים אישיותיים, מכניסטיים.
כך לא מקדש נשאפות ספונטניות קולית אותנטית.
מקס וובר אבחן בספרו The Protestant Ethic and the Spirit of Capitalism שחלקה הדרומי של אירופה (וכן מרכז ודרום אמריקה), הקתולי, פחות מפותח כלכלית מהצפוני הפרוטסטנטי. שִייך לערכים דתיים המשפיעים על הכלכלה.
בנוסף לאבחנה האנכית, נדבכי הרוחב באירופה – קתוליות בדרום, פרוטסטנטיות בצפון – ישנה אבחנה אופקית: במזרח אורתודוקסיות, במערב פרוטסטנטיות, על שלוחתו האנגליקנית.
הקתוליות גראפית אייקונית, מתווכת בין המאמין לאל, פשטנית למאמינים. 'הכי קרוב לעבודת אלילים' היינו אומרים בדרום אמריקה ב- 1985.
ב-2010, בשהייתי במזרח אירופה, התרשמתי שהאמונה האורתודוקסית לא פחות גראפית ואולי אף יותר מגייסת את האל באמונות, נדרים, ושבועות בפרקטיקה מסייעת למצבים קיומיים השרדותיים.
ובמלים אחרות- האורתודוקסיה היא יותר 'אמונתית', במובן שמשמרת קשר ריאליסטי קיומי בין מה שקורה בין אוזני המאמין למציאות האונטולוגית בחבלי אמונה חזקים אף יותר יותר.
אולי (גם) מכאן נובעת התנשאות הקתולים על האורתודוקסים? אולי בשל כך חטף סטאלין את הג'ננה על הדת כסם להמונים? לא רק נלחם באמונה אלא גם ניתץ את הממסדים הדתיים, ניפץ כנסיות, במטרה לתעל את האנרגיות המיסטיות לתוצרים ריאליים ברי רתימה לאומית?
(אני נחשפתי ל-)תוצרי דיכוי גילויי האמונה הדתית הקומוניסטית בגילויי אמונה חזקים של אינדיבידואלים, עמוקים – אמונות טפלות – אך בהדרת האל והריטואל הדתי.
בהמשך, עם התחזקות אמצעי התקשורת ונגישותם, האם תהיה היחלשות השפעת הגיאוגרפיה להיקבצות דתית? ואולי פחות מהתפתחויות תרבותיות אחרות, בשל התממשות הסטיגמה שדתיות כקהילתיות פחות מעודכנת טכנולוגית ולכן פחות מושפעת מהתפתחות התקשורת?
דיאלקטיקה דתית, כשמפעפעת מחוץ לשיח הדתי, משליכה על המחוזות החדשים את התפישה הדתית/ אלוהית:
ההנחה המקדמית, אקסיומטית, את קיומו של האל, הונחה. כעת רק נותר רק להוכיח אותה, וזאת באמצעות גיוס חיוויי מציאות התומכים בהנחה הא-פריורית הבלתי מוכחת, ושלילת הסברים אחרים, ככופרים בעיקר.
כלומר ביטוי ההוכחה לְמה שהוחלט על קיומו מראש.
בעוד שבדיונים תיאולוגיים זה ברור, מובן, מקובל, ההשלכה על מחוץ להם מרתקת, נפוצה בריבוי שיחות, ובולטת בניתוחים כלכליים, בהשקעות, ניתוחים טכניים, המתיימרים להבין את הכאוס, לסדר את הרנדומאלי.
אלה לא מסתפקים בהתמודדות עם אי-ההבנה ובמקרה, אלא מחפשים את חוט השני, ההגיון שמאמינים שקיים אך סמוי, זמנית ורק לבינתיים.
למה יש להוכיח את מה שהונח כקיים? מפני שאמונה חזקה ככל שתהא, יכולה לגרום לפעולות ענק, לקידוש השם, לשלילת חיי אחרים, ואולי אף של המאמין, אבל דבר פעוט כהליכה למכולת- לא מאפשרת.
הרצון להסבר ושליטה לא מסתפק בהנחה המקדמית, שאכן יש סדר. בוראים את תפישת הסדר, מחפשים אותו בהוכחות בהמשך לקיומו על סמך הבריאה הראשונית. מין סביבון פרפטואום מובילה, שמזין את עצמו.
ישבתי בקפה. מאחורי זוג צעיר שישב עם 'פותחת בקלפים'. אני שומע אותה- מדברת בהגיון נפלא לאזני- "יש איזונים, אלוהים מרים את מי שלמטה מוריד את מי שלמעלה".
קאדי, כומר ורב מחליפים התרשמויות מקצועיות איך להתנהל עם כספי צדקה.
זה הכרת הפוגע בהורדת רמת חיי אחר.
להכרה זו, יש תכלית-
מבקש מחילת האחר מבקש שבעצם האחר יימנע מלהתייחס אליו כמי שפגע בו. להמשיך לקרוא סליחה
