תגית: תרבות

מורן פותחת את הירחון הפנימחברתי, ורואה את החבר שלה מתועד בבריכה בפעילות נופש עובדים בקייץ, כשהוא מעורבב עם כחצי תריסר רוחצים ואיזה פליצה לידו. כלומר, בקרבתו. במרחק מגע.

 "זאתי, מה עושה כל הזמן ליד אלירן?" שואלת מורן הידועה בתשוקתה להיות מוטבעת, כלומר- לטבעת, והמועמד, איך נאמר, מצידו, מפגין קרירות משהו, אולי אטימות, שלא לומר סרבנות נחושה.
להערכתי, אם אתחוב את פרדיקציאתי, זה זמני, הוא עוד לא יודע, אבל הוא הוכרע.

"לא שאני יודע מה קורה ביניהם, ובכלל מי זו, אבל, מה זו הקנאה הזו?" אני שואל.

"זה ככה ב-עדה" מעידה חברתה מיטל, שהיא בכלל מעדה אחרת.

"אני רואה כל הזמן שמסתובבות סביבו בחורות" מורן מבהירה את תפישתה על העובדה שחגות סביב אלירן בנות.

אלירן, איך לומר, שרמנטי, ומקפיד בהופעתו. ראיתי, איך נאמר, נאים ממנו.

מורן נראית טוב. נחושה. לא רהיטות, לא אינטלקט, יהיה גם מי שיאתגר את הקביעה לחכמה, אבל יש יכולות ומיומנויות שרידה פרקטיות.

"תגידי," אני מעיק "מה המשותף לכל מי שסביבו?" ומוסיף להקשות "ואולי בכלל נראה לך שהוא יותר שווה, כשכל מיני ציפורות ומלכות מזמזמות לידו"?

"לא יודעת" היא מבטלת את הפלסף בהינף יד, ומצמצת "אני אראה לזונה הזו מה זה." וטופחת להמחשת רצינותה על התמונה.