פרק 1: זדראסטוֻוייט
פרק 2: גלסנוסט
פרק 3: פרסטרויקה
פרק 4: קולטורה
פרק 5: תרבות אסתטית ותכנית
במדרחוב רואה הרבה אנשים, ועם זאת – לא עמוס. מניח שרובם תיירים. דווקא תיירים זרים מעטים ביחס לציפייתי ממקום כזה. יותר תיירוּת מקומית. הנשים מטופחות, עקבים, מחשופים שמעוררים תמיהה מה התכוון המעצב, ותהייה לְמה המשוררת בהתלבשה/התפשטה כך, למי התכוונה שיצפה. מין מחשבות כאלה. לא תלונות.
נראה שמזג האוויר עושה פלאים לשיער, בעיקר של הנשים ולצבעו – ובקיצור – במוסקבה אין דבר כזה שיער שיבה. או לבן. הכל בצבע מובחן.
יש להם מין אמירה אופנתית מכוונת – חולצה, מכנסיים, חגורה, ונעליים הנעים במגוון צבעים שבין הבז' הבהיר ללבן הכהה, שבפרובינציאלותי נראה שאינני מעודכן בשוס, במודה הטקסטיליאנית, הכרושצ'ובית, הלוהטת.
אישית, אינני מותנה לערכים אסתטיים סלאביים. עם זאת יש כאן פצצות – אין דברים כאלה. ידידי הנערץ מעיד שגריז ניגר מעיניו למראן. האמת שניגר הוא פועל שלי. הוא יורד לדקויות, ועם זאת שונות מהאבחנה שהמראה הוא בעיקרו שילוב של טיפוח, הדיסציפלינה בשמירת הגוף, על מצע גנטי מסויים. היופי כקומידיטי. לכן יש לטפחו. גם אמי תיארה את עצמה בצעירותה כ'יפה', לכן אימצו אותה מבתי יתומים. יופי במובנים ויטאליים החורגים מטעמי אסתטיקה.
הייתי צריך להגיע למוסקבה כדי להבין את המשמעות האסתטית של העקבים. חשבתי שלדידו הלא-נוח הזה יש משמעות אסתטית בתשלום בפרקטיקה. בבאנליה, העקבים מוסיפים לנועלת גובה. בבכחנליה העיצובית, העקב משנה לנואלת פרופורציה – תחתית מעוכבת גובה, עטופה בישבן גיבור, מגדילה למטר תשעים, הופכת לכוסית־על רכובה על אוכפים עקובים. אולי כואבים. וואלה. הבנה מאוחרת. היה שווה לבוא.
יושב בקפה. נראה שהמקום מתמחה בקפה. מוכר אביזרים. עובדה שלא מסייעת לו להשבחת התוצר המחורבן שהשקה אותי. עם זאת ברור שמלצריותיו נבחרו בקפידה ולא על פי יכולתן להפקת הקפה. רושם הגיגים רדודים על קפה ועובר הלאה. גרסת סיבוב הבארים במוסקְפָה.
כאותם גנרלים עקשנים של המלחמות הקודמות, אינני מתעדכן ועובר למוסקבירה. או לפחות למוסקוודקה. נשאר בקומפורט זון השתייתי שטותי, גם טי, הגנטי פרובינציאלי שלי.
יוצא חזרה למדרחוב ההיסטו-תרבו-לקטואלי. שלישייה, מי שנראית כאמא, אוי ואבוי לי – היא בפלוס מינוס חמש שנים ממני. לידה שני גורי אדם בשנות העשרים שלהם. צעירים, שמנמנים, מוזנחים ומזיעים, חסרי טעם ריח ולב שמייח. הם יכולים להיות אחים, נראה לי יותר שהם זוג. הם מתדיינים. אולי מתווכחים. לא נראה לי שעל גישות חדשות בהערכת המשקל הפואטי בעידן הפוסט פושקיני. היא מנערת אותו. בתגובה הוא מפליק לה. בלחי. היא מתרגזת. אומרת לו משהו. כנראה נוקב, הוא עונה בלאטמה באמתו לכתפה. ברור שהדיאלקט התקשורתי שלהם לא חדש, ולא הסלמה של ישן. בבחינה שטחית של הסיטואציה, לא נראה לי שהם בגרו אולפן מלאכותי, נכחו בסדנאת תקשורת פלוצרית, או שרכשו שיחון לפיתוח כישוריהם הלינגוויסטיים ליצירת תקשורת אינטר־דיסציפלינרית קוהרנטית ביניהם. נראה לי יותר כשפת–אם. ההיא מושכת לו בתיק, ההוא נותן הטעייה בשמאל ומרפקיה עוקבת לצלע ומתרחק. היא מתכופפת מעכלת את המכה, מזדקפת מכורכמת פנים, נראה שהבינה את הטיעון והשתכנעה. לא ברור לי במה. אימה/ו/ם, עומדת נינוחה במרחק נוגרה, לידם. נראה שגם לה הדיון לא מחדש, לא בתכניו, לא בטיעוניו ולא בסגנונו.
