יש לי זוג חביירים. צרכנים.
הוא אופטימייזר,
היא ביצועיסטית חסרת סבלנות. להמשיך לקרוא מינורי בצרכנות
רואה עניים קונים הרבה שיט ריאלי בזול.
ומפגיני עושר קונים המון שיט תפישתי, ביוקר.
רשתות מכירה מראות, לעתים, את המחיר שהן מבקשות על המוצר, לצד מחיר קודם.
זוכר חביירה שמתפארת במסע קניות בניו-יורק על רכישות מצוינות שערכה, ופירטה כמה חסכה בין המחיר הנקוב למחיר ששילמה בפועל.
דגמנה מבחינתה צרכנות נבונה ובה היא בעיקר חסכה.
התנהלה לאור הנחה שאת הרכישות עליה לעשות מפני שהיא בכלל חוסכת. להמשיך לקרוא בכלל חוסך
רבות דובר על הכתמת יחסים בכסף.
כשנעשה מעבר כספי בין שניים, מרצון, יש שיווי משקל בין ההיצע וביקוש— תשלום ידוע על קבלת ערך טובין נתפש.
הליך מרצון, לוגי, אם כי אפשרי ששגוי, אם מסתבר שעבור אותו סכום המקבל היה יכול לתת יותר או פחות מהטובין שניפק, או שבעבור אותו טובין ניתן היה לקבל פחות או יותר הסכום.
ביחסים בין אישיים נוסף ממד, ערכי, שלא מגולם במחיר הכסף.
כלומר היסטוריית, טיב היחסים, הציפייה העתידית מוסיפים למשוואה אלמנטים הגורעים מסינתטיות יחסי תשלום/ טובין ומעמיסים על הטרנזקציה רבדים נוספים.
באותם מקומות, שערך הטובין, והתשלום הם הקשיחים, והבלתי ניתנים לשינוי, היחסים הם המושפעים מהעיסקה.
ריבוי בתי מרקחת,
מעיד, בדרך כלל על מדינות המתפעלות שירותי בריאות נמוכים או בלתי נגישים להמון,
ועל העדפת ההמונים להסתפק בדיאגנוזת הרוקח, ובטיפול באמצעות שיכוך כאבי הסימפטום.
"פיצ'פוץ' התקווה הבטוחה האלטרנטיבית, מתוקה מסיכון מימושה."
שוחד, לדעתי השונה מהתפישה הרווחת, הוא לא בעיה.
הוא פתרון.
אולי לא ראוי אבל פתרון.
להתייחס לשוחד כבעיה זה לייצא את הפעולה הלא ראויה מתחומי בלעדיות הפועל למרחב החיצוני.
להגיד על שוחד שהוא 'בעיה', זה כמו ההוא שהיה מכה את אשתו ואומר לה – "ראי מה גרמת לי לעשות לך?"
ברירת מותגים היא סוג של רפרנס תקשורתי, נאום, מונולוג, המופנה לקבוצת התייחסות.
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קוהלת ז א). המעבר בין חומר גלם למוצר, טומן בחובו גם התייחסת מנטלית.
צריכה, כל צריכה, יצאה מזמן- אולי מעולם לא היתה, ממחוזותיה הבלעדיים של הפרקטיקה הסינתטית.
לצריכה יש הקשרים מנטליים המושפעים, מכמותה, נדירותה, מיקומה, מחירה, זהות בעליה/ יצרניה וההתייחסות הערכית אליהם.
התקשורת נעשית באמצעות הפגנת בעלות על מותגים מסוימים והימנעות מאחרים.
שמעתי ש'מותג' זה הבטחה.
הבטחה?
תמוה בעיני.
מותג זה ייצוג עם הקשר.
סט ההקשרים שקורים בתודעת הנחשף למותג.
עיקר השימוש במותג הוא בעולם המסחרי.
מכיוון שפרסומאים הם מנהלי מותגים,
ורצון כל מנהל מותג שהמותג שהוא אחראי עליו יעורר הקשרים חיוביים בתודעת הנחשפים אליהם,
הפרסומאים מפחידים את לקוחותיהם, שללא עזרתם המקצועית לא יצליחו ליצור הבטחה בתודעת הלקוח.
כלומר ה'הבטחה' היא המצאה של פרסומאים, מתיחה של מהות לכיוון מסוים.
פגשתי תעשיין שכולם מכירים את תוצרתו.
סיפר, שרכש כמות גדולה של חומר גלם במחיר שבהמשך צנח.
כך, הגיע כל בוקר למפעל וראה הר חומר גלם שהסב לו הפסד אלפים כל יום.
"מי שעובד קשה" נימק רציונלית "נעזר בפסיכולוגיה:
הוריתי לשלם במכה אחת את כל התשלום כדי לנקות את תחושת ההפסד."
יש הרואים את המציאות כאוסף מופעים, חרוזים עצמאיים ללא חוט מקשר.
נחשפתי למי שלא שלט על הוצאותיו,
ראה בהתנהלותו נדיבות,
והיה מתוסכל שלא ספח תגמול הולם בשל כך,
בכיתה ז' – די מאוחר – רציתי ללמוד לנגן.
לאחותי היה אקורדיאון. 'שיהיה אקורדיון'.
צוּותתי לאריה רודיך, המורה למוזיקה המיתולוגי.
הצטוויתי להתאמן.
לא יכולתי לשאת את זה.
[למען הסרת ספק: זה לא שהתאמנתי וסבלתי, זה שלא התאמנתי כלל.]
אחרי שבועיים רציתי לפרוש.
"יאירי, תמשיך עוד שבועיים" בקשה אמי ונמקה "שילמנו לחודש."
גם אבי וגם סבי היוו מוקד לבקשת כספים. הם נתנו, והלוו.
איכשהו נראה לי שאני ממשיך את מורשת זו.
אינני בנק. ועם זאת ניסחתי לעצמי קודקס בתנהלות שבהלוותי כסף אני עושה זאת לאור העקרונות שמפורטים להלן: להמשיך לקרוא דפוסי הלוואה
דיאלקטיקה דתית, כשמפעפעת מחוץ לשיח הדתי, משליכה על המחוזות החדשים את התפישה הדתית/ אלוהית:
ההנחה המקדמית, אקסיומטית, את קיומו של האל, הונחה. כעת רק נותר רק להוכיח אותה, וזאת באמצעות גיוס חיוויי מציאות התומכים בהנחה הא-פריורית הבלתי מוכחת, ושלילת הסברים אחרים, ככופרים בעיקר.
כלומר ביטוי ההוכחה לְמה שהוחלט על קיומו מראש.
בעוד שבדיונים תיאולוגיים זה ברור, מובן, מקובל, ההשלכה על מחוץ להם מרתקת, נפוצה בריבוי שיחות, ובולטת בניתוחים כלכליים, בהשקעות, ניתוחים טכניים, המתיימרים להבין את הכאוס, לסדר את הרנדומאלי.
אלה לא מסתפקים בהתמודדות עם אי-ההבנה ובמקרה, אלא מחפשים את חוט השני, ההגיון שמאמינים שקיים אך סמוי, זמנית ורק לבינתיים.
למה יש להוכיח את מה שהונח כקיים? מפני שאמונה חזקה ככל שתהא, יכולה לגרום לפעולות ענק, לקידוש השם, לשלילת חיי אחרים, ואולי אף של המאמין, אבל דבר פעוט כהליכה למכולת- לא מאפשרת.
הרצון להסבר ושליטה לא מסתפק בהנחה המקדמית, שאכן יש סדר. בוראים את תפישת הסדר, מחפשים אותו בהוכחות בהמשך לקיומו על סמך הבריאה הראשונית. מין סביבון פרפטואום מובילה, שמזין את עצמו.
ישבתי בקפה. מאחורי זוג צעיר שישב עם 'פותחת בקלפים'. אני שומע אותה- מדברת בהגיון נפלא לאזני- "יש איזונים, אלוהים מרים את מי שלמטה מוריד את מי שלמעלה".
לא אוהב השקעות דלא ניידי.
בטח לא אצל פרטיים, שהנדל"ן משמעותי במכלול הכלכלי.
מתייחס לזה כקרח בקולה.
זוכר גם שאלגוריה ככל שתהיה צבעונית מתרחקת מהמציאות, המציאות לא משרתת אותה, מתנתק ממנה.
על מה מצטערים יותר,
לא בחרנו, להיות כאלה או אחרים.
כל אחד מוצא צידוקים להעדפתו.
במקרה הראשון, הרציונליזציה תתמוך.
במקרה השני- הצורך ברציונליזציה מתבקש, אך האפקטיביות שלו פחותה, שכן אונטולוגית נעשה שינוי- יש נזק ממשי בגובה ההשקעה.
אני, כרוב האנשים הקטנים, חסרי המעוף, נטולי האמונה ושונאי הסיכון, המצטערים על תשומות ממשיות שירדו לטמיון יותר מאשר על פוטנציאל רווח לא ממומש.
"לאכול בלמעלה מחמישים, לא משנה אם $ או €, זה לשלם על אכילת הצלחות, הסכו"ם הנוף והכוסיות. לא האוכל."
בנטילת הלוואה יש מרכיב בילט-אין אינהרנטי לטנטי אצל הלווה, של 'אולי יופיע מן האָיִן פטור מההחזר'.
אנשים (גם) נבדלים האחד מהאחר ביכולתם לחיות בחוב.
הכל יעידו שאינם רוצים חובות, ובה בעת (גם) לוקחים משכנתאות.
אני מניח שרוב מי שלווה, גם רצה וגם צפה שתהיה לו האפשרות להחזיר את הלוואתו. להמשיך לקרוא הלוואה
