הערכת משך קריאה: 2 דקות, בערך 🙂דיאלקטיקה דתית, כשמפעפעת מחוץ לשיח הדתי, משליכה על המחוזות החדשים את התפישה הדתית/ אלוהית:
ההנחה המקדמית, אקסיומטית, את קיומו של האל, הונחה. כעת רק נותר רק להוכיח אותה, וזאת באמצעות גיוס חיוויי מציאות התומכים בהנחה הא-פריורית הבלתי מוכחת, ושלילת הסברים אחרים, ככופרים בעיקר.
כלומר ביטוי ההוכחה לְמה שהוחלט על קיומו מראש.
בעוד שבדיונים תיאולוגיים זה ברור, מובן, מקובל, ההשלכה על מחוץ להם מרתקת, נפוצה בריבוי שיחות, ובולטת בניתוחים כלכליים, בהשקעות, ניתוחים טכניים, המתיימרים להבין את הכאוס, לסדר את הרנדומאלי.
אלה לא מסתפקים בהתמודדות עם אי-ההבנה ובמקרה, אלא מחפשים את חוט השני, ההגיון שמאמינים שקיים אך סמוי, זמנית ורק לבינתיים.
למה יש להוכיח את מה שהונח כקיים? מפני שאמונה חזקה ככל שתהא, יכולה לגרום לפעולות ענק, לקידוש השם, לשלילת חיי אחרים, ואולי אף של המאמין, אבל דבר פעוט כהליכה למכולת- לא מאפשרת.
הרצון להסבר ושליטה לא מסתפק בהנחה המקדמית, שאכן יש סדר. בוראים את תפישת הסדר, מחפשים אותו בהוכחות בהמשך לקיומו על סמך הבריאה הראשונית. מין סביבון פרפטואום מובילה, שמזין את עצמו.
ישבתי בקפה. מאחורי זוג צעיר שישב עם 'פותחת בקלפים'. אני שומע אותה- מדברת בהגיון נפלא לאזני- "יש איזונים, אלוהים מרים את מי שלמטה מוריד את מי שלמעלה".
