Think you've got what it takes? Send your application to discovermore@harley-davidson.com and tell us:
Hey Guys,
Congratulations,
you found the man for the mission 🙄
I do think I have what it takes. להמשיך לקרוא discover more Harley Davidson
ע.ק., הוא בכלל עילוי פיסיקלי,
אבקש ממנו שישלח לי אווירון אקדמי קתדרלי, חסר לי אחד כזה,
סיפר בניו יורק,
שאביו – לא חשוב מאיזו עדה –
היה מנחה את אימו בתנועת האגודל והאצבע המורה על הקפה שהוא מבקש-
להמשיך לקרוא תקשורת הנחיות ומחוות
This site is about us, about Angola's people, about Angola.
We do love, care and cherish our nation, country, land.
We do want to grow with each other, together.
We, as the young generation who have the real as well as virtual tools to observe the current world, we do understand that the world is not perfect and Angola as part of it has in many aspects to advance to grow better in many aspects.
On the same time, we love Angola, our mates, families and ourselves.
Therefore, we would like to host on this platform anyone who would like to promote Angola to a brighter future, while preserving the stability, and the progress pace.
Please take important part by reading, sharing your comments and contibuting your thiughts and ideas.
אישה.
נהג שלא יודע לנהוג
במערכה הראשונה
כנראה לא ילמד בשניה
אז אכן, מנואל, הנהג שלי, התגלה כאיש חייכן, נוח לבריות, או לפחות לבריאותי, נטול גחמות ודרישות, כמו לבלב, כבד או תריסריון שעושים את עבודתם נאמנה, כל זמן שלא מרגישים אותם.
ועם זאת מנואל הורגש בעוד כמה מובנים, כולל זה שנדרש לשתי איכויות –
וכאמור, האיש המתוק לא יודע לנהוג,
ולא מכיר לא את הסביבה ולא את הדרכים להקל במשהו את הפקקים הבלתי נסבלים שהתשתיות הבלתי מספקות כורעות תחת נטל התחבורה.
והאמת?
להמשיך לקרוא הנהג שלנו, המשך Par Avion
טרמינל בינלאומי, International
שדה התעופה- השער, בטרמינל זה יתארחו ,תועפות התעופות באשר הן. להמשיך לקרוא מנחת אווירון 2014
ששי,
לא תאמין את מי פגשתי
יכולתי להכביר [הייתי נוקט בלהסגביר, רק שפרט לנותנות השרות המקומיות כל הנוכחים גברים, פורטוגליים, דרום אפריקאים וישראלים] על יושבי חדר האוכל במלון על גברים בפאזת גיל הבלות הפרופסיונאלי שגלו מהקומפורט זון הלוקאלי לקומפורט האנגולני.
אבל זה יהיה בדיוק לא לעניין אם וכאשר נכנסת לחדר האוכל דמות מדהימה: כבת 35, מלווה בפורטוגלי מהעובדים המקומיים עם לוק של דוגמן. היא בגובהו, לערך, רחבה כמותו, יותר שרירית, מרחייפת, לא סתם משתרכת. להמשיך לקרוא לא תאמינו את מי פגשתי Par Avion
תקיף, נחרץ, קונסרבטיב
ורדיקל הלכו לים.
יש לי חבר ש-מוטֶה להסביר את ההיגיון של איך תופעה מתקיימת כשהיא לא נצפתה.
כמעט לא מעניין;
ברור שאם תופעה התקיימה, היה כוח, מניע ניתן להסבר, שהניע אותה.
אותי, הבועה בה אני שוהה באנגולה, משעממת. חונקת, לא מספיק אינטראקטיבית לטעמיי.
רבים מבני שיחי מנסחים את החיים פה עם הממשקים המקונטרלים, על יתרונותיהם, בעיקר נוחותם, בסוג של ביקורתיות, ושוקעים להעצמת הסטריליות הפסיבית. מתאים להם. 'דואגים להם לפיזיולוגיה', מבחינתי, כמו שאני מציק להם בתובנותיי החלודות – "אתם בתת גירוי."
מים זורמים למקום הנמוך. מתאים להם.
בוער לי להסתובב. מוצא סיבות לגיטימיות ופחות, כבר ערכתי כמה גיחות צנועות.
שמעתי שבמרחק שעה ומשהו יש חוף בו אניות חלודות נופחות את מבצעיותן.
להמשיך לקרוא טיול מקומי Par Avion
הנהג שלנו חברה'מן
הוא ייקח אותנו
ביגון שאולה*
*
אמי הייתה אומרת לי שאני מוריד אותה ב'יגון שאולה', או 'מקצר לי את החיים' הפחות מסוגנן.
ואני, היום, הייתי שואייל:
רק שליגוני, אין לי את מי לשאול.
כל הקונספט הזה של נהג צמוד אליי – לא עושה לי טוב לעור הפנים, לא מעצים את תחושת הערך העצמי, לא מועיל לנוחותי ולא לעצמאותי.
יעידו מי מהקוראים שבכל הטיולים את הנהיגה – במובהק – אני מעדיף לנהוג.
ידידי הנערץ טוען שכך אני מיישם את רצוני בשליטה.
ואני, להגנתי, משיב שניחנתי בחסרונות רבים נוספים, ועשיתי דברים חמורים הרבה יותר.
לנהגי המוניות הרכובים על אופנועים קטנים, בשיטת מצליח, הייתי מתנה את שכירתם אם אני אנהג.
עומרי שרון, הבנשל, שנשאל למה התעקש שאביו ייסע בתור ראש האופוזיציה באוטו אמריקאי גם אם חבוט תואם את זה של ראש הממשלה (– ברק), אמר ש"זה כדי שהאנידיאנים יראו" על תומכיו אנשי מרכז הליכוד.
הסיפור על שרון, חזר אלי ברוסיה, שם שימשו אותי כנהגים אנדריי, שהיה גדול ממני בראש ורחב בגב, ואנדריי 'הגדול', שהיה הבבושקה הגדולה, ואני השלישית הקטנטנה.
הם היו לוקחים אותי משדה התעופה – מוטה חוש ניווט והתמצאות שכמוני, לא הכרתי את הדרך לביתי, 45 קילומטר. מוסקבה בנויה מטבעות מעגליות ולא כבישים חוצים ובשל פקקיה, בעשרות הפעמים שנסעתי, לא חזרנו על אותו תוואי די פעמים כדי שאחרוט בתודעתי את הנתיב.
את הדרך חזרה לשדה התעופה עשיתי ברכבת – פשוט, מהיר יותר.
לא סבלתי שנהגים המתינו לי בחוסר מעש – השלכתי על עצמי – לא סובל לחכות, גורם לי אי-נוחות פיזית שמחכים לי (– כן, מכיר, זו העבודה שלהם וכאלה…)
ובתוך העיר, נעתי במטרו, יעיל ומהיר וכייפי יותר.
מדיי פעם, במקרים הנדירים שנלקחתי למקומות פתוחים תעבורתית, הייתי מחליף אותם בנהיגה.
הקיסר הסיני שהחלפתי אחרי 4 ימים וביקש שאכיר לו תודה על החפיפה העמוקה שחיפף אותי, תבע ממני 'תמיד ולעולם לשבת מאחור'.
על נהיגה כמובן לא היה על מה לדבר.
שם היו לי שתי מכוניות – אחת על בנזין והשנייה על סולר, שכן, תחנות הדלק נחלקו לשלוש:
באותם מקרים שבהם נסעתי עם הנהג גראנט, נהגתי אותו.
כל כמה קילומטרים כשהיינו נעצרים על ידי מחסום אמרתי לשוטרים בהומור שהוא לא רק ירוד אלא גם פטרוני ומתנשא ש"I am his driver" ומצביע על גראנט. זה, בטיימינג מושלם היה צוחייק כל פעם מחדש, בידו השמאלית טופייח על ברכו, השמאלית – אם זה משנה – ובימנית טופף על לוח ליבו, הומור הסגי נהור, ההיפוך, ירוד ופשוט רק במעט מהסלאפסטיק הנמוך, ויהודוני ושמרני וזקן, אבל מה – במקרה זה לפחות, אפקטיבי. הם צחקו.
כשדרשו את ליטראת המס בסך $2, או לפחות כרטיסי לוטו חינם, לפי שהאוטו היה מעוטר במדבקת הלוטרי של מלאווי שניהלתי, הצעתי להם לרכוש כרטיסי גירוד.
אז היה מתפתחת שיחה מעגלית כדיאלוג מופרך בין שמרני ארץ הישר השלמה לעוכריה, בין מיסטיקנים לרציונליסטים, בין שוטרים דורשי אתנן, לביני, שמוכן למכור להם כרטיסים.
מניח, לא ראיתי, שגראנט היה עושה להם עם העיניים, שההוא, המזונגו, הלבן שמימינו [שם נוהגים בימין], הוזה, אין לו אינטליגנציה רציונלית להבין את הבקשה, ולא רגשית להיענות לה. כך, מעולם לא זכיתי בחוויה של תשלום מקומי. כלומר לא שילמתי את הקנס שהשית עלי כל שוטר מקומי.
Oh, אז באנגולה מלמדים אותי לקח.
החיים פה סטריליים, ואני, כמו ג'ורג' שלנו, מרגיש חנוק.
בתחילה, הנהג שהיה אמור לאסוף אותי משדה התעופה כלל לא הגיע.
דניס, הנהג שהוצמד אלי החל מהיום השני, ומאז אני מנהל איתו רומן מבזקי, בו אני שוקל בגילוי לב מכמיר את געגועיי אליו-
Denis, desejando que você e sua família Feliz Natal e minha auto para trabalhar com você.
['דניס, מאחל לך חגים ושמחים, ולי שנמשיך לעבוד יחד', אני מתקשר איתו באמצעות גוגל טרנסלייט] שהוצמד לי היה נהיידר – נראה כמו ההוא מהפרסומת לפסק זמן, או מהפרסומת לאפטר שייב Old Spice.
ועדיין, פונקציה מיותרת לי.
חלק מהליך ההתאקלמות כולל הצמדת נהג.
בעצת הבוס שלי – 'קודם כל מצא נהג, אחר כך תשפר לטוב יותר', ביקשתי שיארגנו לי ראיונות עם נהגים.
זה של 10:00, לא הגיע.
ההוא של 10:30, הודיע שיאחר, ומעולם לא הגיע.
מנואל של 11:00, הגיע ב- 10:00.
מוטיב שיחזור בהמשך.
אז ריאיינו אותו. כלומר אני שואל ואיזבל הלוגיסטיקנית-פורטוגלית-קנדית, מתרגמת.
והריאיון קולח. קולח עד כמה שכל חצי משפט אני עוצר ואיזבל מתרגמת.
האיש נמוך רזה, (הגיע) מטופח, נקי, שקט, עצור, מצוחצח עד שורשי קרחתו, בן 31, חי עם מישהי, ילד בן 5, היא בהיריון.
אני שואל על 'למה לקחת אותו, ומה הרקע, והניסיון המקצועי, ומה ניסיון הנהיגה, והאם מכיר את העיר'.
ומקבל תשובות חיוביות ואף מניחות את הדעת.
שואל כמה אנגלית יש לו – עונה שיש מעט, מעדיף לא לחשוף אותה פה.
wrong answer, שיהיה.
אני שואל על מגבלות – פרט ליום ראשון, עד 11 שהוא בצ'רצ', אין לו מגבלות.
מעשן? שותה? איזבל נכנסה לו בהדרכתי לנשמה.
'לא', השיב.
פניתי לאיזבל, ואמרתי לה, 'שאלי אותו בעדינות, איזה אדיקשנס יש לו'.
היא בולעת רוקה, ושואלת.
מנואל העיד, ש'לא עושה סמים או אלכוהול – רק כנסייה כל יום ראשון בבוקר'.
אחלה התמכרות. תשאלו את שרה נתניהו שאוהבת את משרתיה דתיים.
שלא ייגמל.
שאלתי את מנואל אם 'אתה רוצה לשאול אותי משהו', הוא לא.
ולסיום, "האם אתה חש שהבאת את עצמך ויכולותיך לביטוי מיטבי?" – אישר שכן.
ואז, לפרידה, הבאתי לו את השטיק בו כל מלה אמת –
'התרשמנו ממך מאד לחיוב,
נשקול אותך ביחס למועמדים אחרים,
אם לא נקח אותך, ניתן בהחלט לשייך זאת להחלטתנו הייתכן שגויה ולאו דווקא לאיכויותיך שנכרו בשיחתנו.'
נפרדנו.
אני, כמו כל פאתט, שחושב 'שיש לו חוש לקריאת אנשים', חשבתי שהאיש ראוי, אבל לך דע מה [לא] נכון בדבריו, ואיזה מבחן תקפות הייתי יכול לעשות בשיח.
איזבל ואני מצמצמים, מחליטים שהוא ראוי לאור (היעדר) האלטרנטיבות.
מסכמים שלוקחים אותו.
מנואל שלי גוייס. שיהיה לשנינו במזל.
יומיים אחרי, קבעתי איתו שיאסוף אותי ב- 10:00.
האיש הודיע ב- 7:50 שהגיע.
Oh Oh, סיבה ל…, סיבה למה?
יכול להיות שהוא צובר קרדיט לאיחורים?
ב- 10:00 ירדתי, זכרתי להביא אתי מחזיק מפתחות Jerusalem – שבהתנשאות של קשישים עם חולצות פרחוניות ומכנסי משבצות אני מחלק לחדרניות ונותני שירותים אחרים שמאתר את דתיותם – מעניק לו, מאחל לו ש'יהיה במזל'.
הוא הודה ואמר שזה חלומו להגיע לירושלים, והפלגנו לעבר האופק.
איזה אופק!
קיבינימט!
החדשות הטובות – כל מה שיראתי ממנו טרם הגעתי לאנגולה, חוזר – כל מה שחששתי ממנו, שלא היה סגור לי, התאמת, כחשש מוצדק.
החדשות הרעות – ר' שורה קודם.
וכאן, כן – האיש לא יודע לנהוג!
לא מאפשרים לאקספאטס [Ex-Patriot, השוהים מחוץ למולדתם, אני, לצורך העניין] לנהוג בשל בעיות התנועה כאן, ואני כלוא עם מי שלא יודע לנהוג.
ושלא תהיינה אי־הבנות – בני האהוב הטיח בהוריו, ש"חרדתם להיתפש כחרדנים" – אינני חושש לבריאותי הפיזית כתוצאה מתאונה.
כן אני מודע לפגיעה המנטלית מצפייתי בו משייט בחוסר הבנה בין זִרמת התנועה, הערכה לקויה של התנהגות נהגים אחרים, אמידה שגויה של ממדי המכונית, שיעור ההאצה, מרחק הבלימה, רדיוס סיבוב ההגה והתמצאותו במרחב הנתיבים.
זה אומר שאנחנו בשיוטנו המשותף, משייפים את הצמיגים בגילוחי מדרכות, שוהים על הנתיב הלא נכון, חותכים עמיתים לדרך. אנחנו נדחקים לתוך בית השחי של משאיות גדולות על צמתים בעודן מנסות להסתובב בתוכן, לתוכן, שהסיכוי שכשהן סבות הן יביאו לנו בומבה עם הזנב א-פונאם אראין כמו שהגים מוברים לא מיומנים בחברות ישראליות בניו יורק היו בועטים עם קצה הארגז של משאית המובינג 26' פוטר בכל הנקרה על דרכן.
שנינו, מנואל ואני, מוצאים את עצמנו סופקים את ידינו בתנועת תחינה שמכוונת לספוח את חמלת הנהג שנחתך, נחסם או סתם אויים, תוך מלמול בין שמשתי – "דישקולפה, דישקולפה".
מנואל הוא גם עדין וגם נחמד, לא אגרסיבי, אז הוא מתנצל במיומנות.
כשהוא עומד על זכותו לטעות על בסיס מתמשך, אני עושה לו
כמו שהייתי עושה למי שהדרכתי טיסה בסֶסנה, או למגינת רוחה של בתי במכונית סוזוקי.
קבעתי איתן למחרת. הגיע שעה וחצי לפני הזמן.
ההתמצאות במרחב המוטורי ובגיאוגרפיה, ללא שינוי. כמובן.
וביום השלישי, פעמיים כי טוב, סגרתי איתו על 10:00, שכן ב-11 פגישה.
המכונית והמפתחות אצלי, עליו לבוא אלי למלון לקחת אותנו.
עד 10:05 לא שמעתי מהאיש דבר.
התקשרתי אליו.
ב- 10:30 השיב.
ב- 11:05 הגיע.
נכנסתי לאוטו. הוא (לא יכול שלא] מבחין שאני מעלה אדים מהקרחת.
Para Dolce Vita, הנחיתי אותו למתחם המשרדים, שם קבעתי עם אשת משאבי האנוש ושתי עובדות הניקיון שישערכו את שיעור ומשך העבודה שיש לבצע במתחם.
בסיום, קראתי לאלססטה, אשת משאבי האנוש, כנסנו את חמשתנו, "אני מבין שיש איחורים וחיסורים.
לא הולך למנוע את זה.
במקרה של איחור או אי-הגעה,
אני מבקש לדעת באותו רגע שאתן יודעות על כך שלא תגענה בזמן,
כך, יוותר לי הזמן להחליף בגדים ולהחליף אתכן בניקיון."
המתרגמת צוחקת במקום הנכון, הן צוחקות בפאוזה, מבין שהתוכן המילולי הוטמע. התוכן ההתנהלותי? מה, אני, כל מה שהבנתי אני יישמתי? רוצה לחשוב שכן, מניח שלא מעט – לא, ועוד יותר ממש לא.
לחיזוק לגיטימיות הדרישה, התפתיתי להשוויץ להן ש-
שישה ימים של הדרכת 30 מקומיים, 180 אירועי איחור פוטנציאליים הסתיימו ב- 3 איחורים של 5 דקות, שניים הודיעו מראש ובסוף לא איחרו. כלומר, הדרישה מבצעית גם בחלק זה של העולם.
'האם הבקשה סבירה?' חישקתי, 'כן' אשרו.
קראתי לאלססטה ולמנואל, שלושתנו התרחקים משתי עובדות הניקיון שלא תשמענה, מבקש ממנה שתעטה את קול הקטיפה הכי רך שיש לה, שתשתמש בפורטוגזית הכי גבוהה שיכולה, ותתרגם מלה במילה את הטקסט הבא:
"אני מבין שיש איחורים וחיסורים."
מנואל הנהג, שכבר שמע את הטקסט, החל במסע שבועות שלא יקרה יותר.
הבנתי שאם נשבע שזה יותר לא יקרה – הוא לא הטמיע את המסר.
אז אני חוזר על זה, ב[חוסר] סבלנות, ש-אני מבין שיש איחורים וחיסורים,
התואר 'המורה שמילקיהו' שאיריס מכנה אותי, מהדהד לי,
בקשתי ממנו שרק יודיע לי טרם האיחור כשזה יקרה.
הוספתי, שאין לי טולרנטיות למקרה שלא יודיע לי לפני מועד פגישתנו.
שאלתי, האם 'הבין', בכוונת וידוא שבקשתי 'סבירה' מבחינתו.
"לא" ענה. אז שקלתי התאבדות.
ובכן,
שלא לומר לסיכום,
מכיוון שאינני יכול להתהדר בקריירה מקצועית,
לא מפוארת,
ובעצם כלל לא-שהיא,
– מעסיקי, ובעיקר אני, לא גילינו יכולת התמדה מי יודע מה –
מצאתי לי מולקולות, יהלומימקלאך, שיזרו נגוהות, נוגות, מעל צמידי קריירתי המג'עג'עת.
להמשיך לקרוא מינורי בהצלחה מקצועית
סיני, שחור ויהודי
נכנסים למעלית.
יוצא מחדרי בקומה שמינית במלון ומזמין את המעלית.
כשהמעלית מגיעה הדלת נפתחת,
רואה צעירה עם חזות אוריינטלית אוחזת בטרולי גדול.
כשנכנס, רואה לשמאלי את הנערה השחורה, היפה ביותר שראיתי מימי – אין דברים כאלה; גבוהה, לבושה בתלבושת סטייל דרום אלנבי, צבע גוף, שקוף עם פרנזים ונוצצים, רואים לה הכל, כמעט.
אני פונה לאוריינטלית, ומצהיר
This Lady is the most beautiful lady I have ever seen in my life. להמשיך לקרוא מיס אנגולה Par Avion
שבוע ראשון באנגולה.
לומד מי נגד מה.
כמו כשהייתי מורה –
מעניין. מרתק.
כייף – עדיין לא.
אנגולה ממוקמת בשליש התחתון במערב אפריקה, לחוף האטלנטי.
בשטחה, אנגולה גדולה פי 60 מישראל, על פי שניים וחצי בתושבים;
ענקית, ריקה.
עולם שלישי במובן הבסיסי ביותר-
עם צאת הפורטוגלים ששלטו בה מאות שנים- 1975, החלה מלחמה פנימית שהסתיימה ב- 2002.
טרמינל בינלאומי, International
שדה התעופה – השער, בטרמינל זה יתארחו תועפות התעופות באשר הן. להמשיך לקרוא מנחת אווירון
אנחנו, במנחת אווירון, שמייחים לבשר לך שעלית ל:
טרמינל בינלאומי, International
כתובת למשלוח אווירונים-
contentnfun@gmail.com
עם התעניינותי בצילום, כילד בחולון עם המינולטה של אבי – צליל התריס tsik מנגן לי באוזן, ריח העור החום עולה באפי.
מודרנה יפנית.
לא זוכר את רכישתה. בחיפוש מסתבר שהיא מודל 1960, כלומר טרום תודעתי.
אבי צילם, בעיקר שקופיות ואותי לא מעט. להמשיך לקרוא הסלפי הראשון שלי
חבייר יהודו אמריקאי, מוכר חלומות.
באמצעות יכולת הדיבור
האיש מxים את רואיו ושומעיו,
את רובם לפחות,
יוצר ואקום מעל מאורעות
שחוברים להם, באמצעותו
יחדיו,
ממריאים כאדים במעלה הוואקום שהוא מייצר,
מתמצקים לכלל פנטזיה מתפארת
המתוחזקת במשובי אוויר היוצרים כוח עילוי לפנטזיות המשנה והבאות. להמשיך לקרוא מינורי במחט מפוצצת ת'בלון
מבין, כעת, למה אוסטרליה מהווה יעד משאת מהגרים;
את אמריקה היה צריך להקים,
כעת' הכלכלה שם לא משהו,
גישת החיים היא שאולי הכל אפשרי, התגמול כייף, אבל וואלה, צריך לעבוד בשביל זה, 'מחנה עבודה' קראנו לה – לא משחקים.
אוסטרליה כבר שם, חיה, נינוחה, לא בועטת, מתפנקת, מתנהלת בחן בריטי, בתוך סטרוקטורת סדר גרמני, בחופש אינדיבידואלי אמריקאי, בוגרי קולוניות הגליית העונשין של האימפריה הבריטית. להמשיך לקרוא אוסטרליה – ג'ירפה
תיעוד שליחות באנגולה ובבסיסים רחוקים.
לנחיתה במנחת, יש לשלוח את תנוחתך ל – contentnfun@gmail.com.
את הרעיון לתנוחה שאבתי מאיזה בחורצ'יק – לא זוכר את העדה ולא הלאום, אליו נחשפתי במצגת או סרטון יוטיוב – לא זוכייר, כשצילם עצמו בתנוחה זו בכל מני מקומות בעולם.
פאק, איך אני לא חשבתי על זה.
התנוחה הראשונה צולמה במוסקבה כשכפיר כהן מצלם אותי. מאז, ברמות אדיקות משתנות, מצטלם במקומות שווים, בעודי מתחרייט, שלא התחלתי להצטליים מעת שיכולתי לעמוד על רגל אחת. בדרך כלל מבקייש ממי שנלווה אלי לצלם. או ממקומיים.
ידיד נערץ, שהגיע לתמונות במקרה כשחיפש משהו אחד ונחשף לאחת מהן,
טען, שהתנוחה בהשראתו;
כשהיה קלאבר, כשנחה עליו – הקורא יחליט לבד מה נח עליו –
חתר למרכז הרחבה,
בנון-שלנטיות מודעת נעמד על רגל אחת,
מכפיף גוו,
מניף את רגלו האחרת, לכדי קו אופקי הנמתח מכף הראש עד קודקוד הרגל,
שולייח את ידו השמאלית, ניצבת לקו הרגל והגב, אופקית אף היא,
את הימנית מניף כאֶxטֶנְצְיָה של הקו האופקי,
זוקייר את האמה, אותה סובב באגרוף קפוץ, זוקף רְשולוֺת את האצבע,
כל זאת בעודו סב על ציר רגלו באופן תואם את סיבוב כדור הארץ על צירו.
צפיתי בו עושה את הנאמבר כמה שניות, נניח 1400 מעלות, במועדון זערורי בטוקיו ב- 6 בבוקר –
אכן, קרע – אותי, וגרם לפעירת פיות הילידים המשתאים ולפעיות הילידיות.
אז, לא יודייע אם זו ההשראה – מ'כפת לי, שיהיה, הִשְרָא.
לחייך, לצחוק, לגרום חיוך לאחר.
במודע, בכוונה.
המתלוננים על הדרישה לאווירון – "משביעהו-רעב, מרעיבהו-שבע" – יפ, הם מחייכים?
באמת מחייכים?
בשל מה הם מחייכים?
ממה, מהרמת רגל מגוחייכת?
מה הניע אותם לכלום פעולה שתוצאתה חיוך?
מה הניא אותם מהמעשה?
האין זה כיף?
אתיופיה, מחוז גומז, 200 קילומטר מהכביש הסלול הקרוב למקום מגוריהם. הם מסתלבטים עלי. אחר כך עשרות ילדים עושים את זה. לבקייש מאחרים מצחיק עוד יותייר. במיוחד את אלה שלא ברור אם ייעתרו או לא – בחינת יכולת הפנייה.
לקבל תמונה כזו מאחרים זה כיף. התחושה שלי ש
היא כייף. התהליך שבו מישהו שולייח לי, 'כי הוא ביקש' והוא נהנה מזה – נהדר. באותם מקומות שהבקשה הופכת ליותר מבקשה קטנטנה –
צחוק צחוק, מנסה להשתלט על המילה 'אווירון'. בחיפוש SEO של גוגל – נמצא הרחק למטה בתמונות. עוד לא אבדה תקוותנו. צירוף מלה מוספת לאווירון, נניח 'אווירון דיקמן' כבר עושה את הקסם, אבל לא אלגנטי. צירוף עם מלה מוספת אחרת, 'אווירון מוסקבה', 'אווירון סין', 'אווירון גולן', 'אווירון אילת', 'אווירון ידידי האמן', 'אווירון רונן רודיק', 'אווירון קטיה', כאלה, כבר משתפר.
אנחנו, במנחת אווירון, שמייחים לבשייר לך שעלית ל:
להמשיך לקרוא אווירון, עדכון עלייה למנחת מטענים, Cargo
בטרמינל וי איי פי מתארחים האורחים החשובים מאד ביותייר.
להמשיך לקרוא אווירון טרמינל VIP
