“הן כולן אותו דבר,” סח לי אבריימל’ה בבירת החטאים פאטאיה, של מדינת העוונות- תאילנד, אליה הגעתי אחרי סין.
“כולנו פה באים, משתגעים על הבחורות, ומהר נתפסים על מישהי קבועה שמשגעת אותנו.” מלמד אותי את עובדות החיים.
הוא מכיר לי את השותף שלו. כמוהו, בן 35, הכירו כשעבדו יחד במערב אפריקה.
השותף יושב עם מישהי באינטימיות באחד השולחנות.
“חברה שלו” מסביר לי. “הוא ממש הסתדר, בחורה מצויינת. למעלה משנה ביחד.”
– “מה היא עושה?” אני מציק.
– “היום היא עובדת בהנהלת חשבונות.”
– “ומה עשתה לפני?” מה, עדיף שאשאל מה עושים הוריה?
– “עבדה כנערת גו-גו” משחרר את הצפוי. נראה, שעם מראה כשלה, בפאטאיה, היא לא בעניין של קריירה אקדמית.
– “ותגיד תגיד“, אני מעיק “לא מעניין אותו מה עשתה קודם?”
– “לא!” חורץ ושוטח את עיקרי הפילוסופיה המעשית, “זה פאטאיה, דיסנילנד למבוגרים, מה שחשוב זה מה שקורה כרגע, לא מה היה.”

“אצלי, האחרונה שהייתה לי התחילה אתי בטוב, תפסה אותי, ואז התחילה ללחוץ- ‘בוא נלך לקניות, בגדים, לאכול’, והשיא- היא רצתה שנקנה בית! הסכמתי. אבל בפאטאיה. ‘לא’, היא התעקשה שזה יהיה בכפר שלה, שאנחנו נעבוד כאן- היא עובדת באחד ממועדוני ה- גו-גו פה, והאחים שלה ישתו אלכוהול, בבית.”

אני, שנחשפתי לאנשים מפותחים רגשית, עם תודעה רחבה, מפצ’פצ’י יחסים מרובי רבדים, בעומקים בלתי נתפשים, במהויות רגש, עבותות יחסים ופירושים, רומנטיקות ומחוות, מיסטיקות, נשמות תאומות, אלה שנועדו זו לזה, השגחות עליונות וחיבורים קוסמיים, משתאה מה- back to basics, אז מנסה להחזירו לקרקע מוכרת עם,
– “אבל אבריימל’ה הן כולן זונות, פה, מה פתאום אתה רוצה לקנות איתה דירה?”
– “אז זהו, קרה לי מה שקורה פה לכולם. התעשתתי והעפתי אותה. עכשיו הנוכחית, מצויינת“, מראה לי בסמארטפונו את תמונת העכשווית במדי עבודה של אחד המועדונים, מה שנקרא snap-shot, לפני שמשילה אותם.
– “יש לה שתי מעלות: שדיים גדולים והיא שותקת.”
– “אם כך“, מתקן “זה שלוש“.

פיספוסין

אין לי ספק, את סין פיספסתי.
כלומר, טיילתי דיי כדי להישאר בחיים עם האמירה שלא כל מקום הוא פצצה, ולא מכל טיול נהניתי.
אז היו חוויות ותובנות, ובין היתר, יכול לומר שמה שראיתי בסין לא היה עבורי בעל ערך סיגניפיקנטי.

סין-חן

• יקר בטירוף. בעיקר לתיירים.
• הם יורקים בכל מקום.
• לנו כזרים סינים ויפנים הם בני דודים. בפועל הם כנראה כמו הישראלים והערבים, יש כמה מכנים משותפים בסיסיים, אבל איבה ברורה וגלויה.
• הם בבועה. לא מתכוונים לחופש.
• הכל עצום, סדרי גודל בלתי מוכרים, לי לפחות, אבל בלי טעם בלי רייח ובלי לב שמייח.
• אין שם שום מוצר שרוצה.
• אינסוף פאצ’פקעס, מולקולות, שפע אין סופי של מחסור בלתי מסופק. נראה שהכל “…נחושת והרריה ברזל.” הכל מנויילן ומפלוסטק.
• חריצות, יותר נכון עמלנות.
• לא רימו אותי.
• גרידיות כוללת וכדוגמא במלון שרציתי להתקלח רצו על מקלחת מחיר של כמעט יום שלם.
• מכניזם. החל מהכתב שהוא שעשוע למפענחי חידות, פותרי תשבצים וסודוקו, וממשיך בחיוויי שביעות רצון, של נשיפות תוך מתיחת שפתיים בחיוך או צחוק. כאילו. כביכול. אבל לא.
• במלאווי הסינים לא נעו מעבר לשתי נקודות בהן שהו- המשרד מקום לינתם. זהו. הם לא התעניינו בכלום מעבר למילוי חובתם התעסוקתית באופן המיטבי. לא עניין אותם דבר, המקיף אותם היה זר להם, מיותר, אולי אפילו מאיים.
• יש לי ספק אם אחזור לכאן.
• וודאות שאין לי את הסקרנות הזו לשמה.
• לא נראה לי שוולונטארית, אלא במשימה, שליחות, אז אשמח מאד. כמובן.

חבייר, פחות מיומן בטיולים, חזר מסין ומאד נהנה.
כתבתי לו שאני פחות, ובהרחבה:

אחר, מיומן בטיולים, ומכיר את סין, ענה:

יום שני, יציאה מסין

בבוקר מעדכן את המלון שיוצא. 
מבקש שישמרו את חפציי. 
שואל האם אפשר להתרחץ בערב טרם הנסיעה. 
‘בהחלט‘ משיבים בנדיבות, אם אשלם מחיר מלא לחדר. 
חוזר על הבקשה, ומדגיש שזה 10 דקות שימוש במקלחת כלשהי במלון. 
‘חצי מחיר’ מתרצים. 

חוזר ל- village. בית האוכל היחיד שמוצא שם זה מקום עם שילוט ישראלי, בקומה שנייה. 
מהעדר אלטרנטיבה אחרת, עולה, אוכל ארוחת בוקר ישראלית, עם חומוס. הסטאף סיני לחלוטין. הסועדים האחרים הם ערב זרים רב. לא מזהה ישראלים.

משוטט במרכז הגדול. ממצה, מתחיל לחזור את 12 הקילומטרים (- הסתכלתי על מד מרחק המונית) למלון. 
ברור לי שלא אלך הכל ברגל, שכן החלק הקרוב למלון הוא אוטוסטרדות חוצות מגורים שלא מאפשרות הליכה ובטח שלא עניין (וזאת לפני שמתוודה על הכושר וחושף את תקלות האורתופדיה), אבל מתחיל. 

הולך. הרבה. כרך אורבני. מסחרי, חנויות, כמו ברחוב הברזל ברמת החייל. כמו משכית בהרצליה, לא אורבני. 
נכנס, יוצא, אוכל, כותב, שותה קפה, הולך. לוקח מונית. 
לא מעניין- מבוטא לוֹמָנְיֵן. 

מגיע למלון. 
מברר האם יאפשרו להתקלייח במחיר סביר. 
לא הם לא. 
טוף. 
מבקש שיזמינו מונית.
הולך להוציא את הכביסה. הכל טוף. אין הפתעות. 
המונית מחכה, מציין לעצמי שזה הסיני הראשון שאני מנהל איתו סוג של דיאלוג, הוא בר-שיח מבחינתי, על אף אנגליותו הפחות מבסיסית.

בשדה מוטרד ממשקל היתר של מזוודותי. מפזר ביניהן- מה לוקח מה מעלה, מה עליי, עובד. 
אוכל ארוחת ערב בטרמינל. במפתיע במחיר סביר. בודק על מה אוציא את תועפות המזומן המקומי שמצוייד בהם. לא מוצא.

יום ג’

טיסת שעתיים לגוואנגז’ו, נוחתים אחרי חצות. בטקסי- תנועת המטוס על הקרקע, ארוכה באופן יוצא דופן, חוצים אוטוסטרדות בנסיעה איטית מלמעלה. 
מתלבט האם לנום בטרמינל או להגיע למלון שרואה מחלונות המטוס. 
כמעט אחת. רגרסיבית; ב- 7 צריך להיות בשדה. לצאת ב- 6 וקצת, לקום ב- 5 ומשהו. 4 שעות ברוטו. 

מתנהל לאט בטרמינל, תוהה האם עלי לאסוף את מזוודתי הגיבורה או שתגיעה אוטונומית, לבנגקוק. 
פונה לפקידה, שלא מבינה, מורה לי להמתין.
מגיע לבוש חליפה שחורה שאומר לי שהמזוודה תגיע עצמונית. 
יופי. באיחור של 20 דקות אחרי אחרון הנוסעים, מחליט להשתרע על ספסלים מקומיים. אין מספיק זמן שיהיה שווה עבורו לקחת מלון.

אז, out of the yellow, מפציעה לה לטרמינל סינית צנומה על עקבים למטה ופוניט למעלה של רוסייה, בתלבושת ותנועות של פרחה אסרטיבית. לך טוס, דע, איך נראית פרחה סינית, ובאנגלית טובה מורה לי ללכת בעקבותיה למלון של חניית הביניים, bikurishta! הפתעה! ביפנית. לא יודע איך בסינית. 
אני-כלל-לא-ידעתי. 

הולכים. הולכים המון בטרמינלים שוממים- יהודית רביץ צריכה לראות אותם לפני ששרה ‘זה לא נעים לראות גן סגור’, כדי להיטען במצב הרוח הנכון. 
עולים יורדים. למחרת, למרחק קצר יותר, מצויין בשלט 1,600 מטר עד לטרמינל. לא ראיתי דברים כאלה.
בנתב”ג מרחק ההליכה בלתי סביר בין הצ’ק-אין לשרוולי היציאה.
בברלין, Tegel, מרחק ההליכה האפסי מגוחך. ייסגר ב- 2013 אגב.
מרחק ההליכה כאן לא ייאמן. מקשר את זה שהשדה משרת בעיקר מקומיים, בפרקטיקת המחסור שהם נמצאים בה מנטלית- רווחת הפרט, היא איך לומר בלי להעליב- לא בראש מעייני המתכננים. בטח לא המבצעים. 
והפרחה מדדה ברגלי המקרוני, במגפי סטילטו חורקים מטים להישבר, ואני נשרך אחריה. 

יוצאים מפתח כלשהו לכביש, שם ממתינה קבוצה כעוסה של כ- 30 סיניות וסינים כעוסה, מסנסנת, מצקצקת ומעשנת. 
פרחתנו אומרת להמתין ונעלמת. 
עוד 20 דקות, מגיע אוטובוס ישן וקטן. עולים. כבר עוד מעט שתיים. 
נוסעים כשהסינים מרעישים ומאד לא מרוצים איזה חצי שעה, מתחת למסלולי הטקסי שנסעתי עליהם קודם. 

פתאום, בהלה גדולה, צעקות וצרחות, כאילו אנחנו במושב של פולניות, הנהג עוצר בפתאומיות, כולם יורדים. אני נשאר. 
הנהג מסמן לי לרדת. עם מוצ’ילתי והטרולי. 
יורד. 
מבין- שריפה במנוע. 
כולנו מתרחקים. הגעתי לגוואנז’ו בגיל 52 וחצי, לחוות, לראשונה בחיי, שריפה במנוע מכונית. 

ממתינים. 
שעה. בצד האוטוסטרדה. קר. מעשנים. כועסים. תנועה דלילה של משאיות הדואר הסיני שיצאות ונכנסות למסעף הכביש ליד מקום חנייתנו. 
שולף את סנק החירום שיש איתי ונוגס בו. ‘כמו נקבה דכאונית מתנחמת‘ אומר לעצמי. 

ככה איזה שעה, ואז מגיעה משאית גרר צהובה, שנותנת קדימה אחורה ימינה שמאלה, ולפני שמתחברת לאוטובוס המפוגר, אוטובוס גדול וחום מצטרף, פרחתנו מפציעה ממנו נכונה לספוג את תסכול קבוצתנו. 
אה, אני כבר נטמע, משתכשך בהמון המקומי המקיף אותי. 

קרוב ל-3 נוחתים במלון המעאפן שאמור לארייח אותנו לטיסת המעבר. 
הייתי אומר, סובייטי, או סובטי כמו שביטא משה דיין, רק שזה בסין. 
קיצור, סטייל כזה ראיתי בסרטים על התקופה הקומוניסטית ובפועל בשימורי רומניה, אוקראינה, קובה ורוסיה. 
במילה- מדכא. 
בשתיים- מאד מדכא. 
בשלוש- בא לך למות. 
שאריות קומוניסטיות שטרם השתדרגו. 

מבהירים שב- 5 וחצי השכמה. 

ישנתי במלונות בסיסיים לגמרי. בעת כתיבת טקסט זה מתאכסן בהוסטל בסיסי יותר. וזה לא. 

כל מה שעושים באיכות ירודה. גם קצה הקלאסה. ירוד. הכל פלסטיק. ושביר, מתבקע, כעור. ברירת מחדל הצבע בין ורוד לבז’. מה יש להם אלה מברוד ווז’? אם במלונות הסינים האחרים, כולל במלון בלילונגווה בירת מלאווי ראיתי פאר ויוקרה מנסים לחפות על גימורים וזיופים, אז כאן אין לא פאר, לא יוקרה ובטח שלא חיפוי. עקום. בילט-אין. הצבעים. עצוב. מבוטא עָצוּפְ עָטְסוּפְ עָסוּפְפְפְף. 

מתקלייח במקלחת המעאפנה, ומתעורר ל-5 וחצי. 
מגיע ל-למטה. הקבוצה כבר רוטנת. מקבל איזה ארוחת בוקר בשקיות ניילון שמתגבר על האיטינג דיס-אורדר שלי, ומוותר עליה. 

יושב במסעדת הטרמינל. נבעת מהמחירים השערורייתיים. מסתפק בשני אספרסו. 
היה נדמה לי שרואה זוג כעורים שמדבר עברית ועוסק בסוגיית המרה של כסף זר למקומי.
מפעיל את יכולת הפנייה- הם בכלל לא מדברים עברית. ממונטה נגרו. 
הם עם יורואים, אין להם איך לשלם את ארוחת הבוקר. 
באחוות זרים נותן להם כסף מקומי ומקבל הרבה מטבעות. 

תנני ננה, נוחת בתאילנד  

בייג’ינג, שבת, טיוליאדה

הורדנו קצב, זה ברור.
פטריק עזב בבוקר.
שרון מפנקת אותנו בטיול.
שם לב, שלראשונה בעצם, שרון יוצאת את מתחם ההמלון.

שרון הזמינה מיניבוס מפואר עם מדריכה סינית, מעולם לא יצאה מסין עם אנגלית מושלמת ששיחקה כדורעף מקצועני.

עלי העיקה בהשתדלות יתר, ועוד יותר בסיפורי אבסורד שנלווה אליהם צחוק לא אמיתי, כמתחייב מהסיפור- רגישויות שלי. מספרת שחזון מכונית לכל פועל מיושם שכל מי שיכול רוכש מכונית, סמל סטאטוס גם אם לא יכול לסוע בה.

התחלנו ב כיכר טיאנמן, ובעיר האסורה. זה לא סתם שלא מרחיב, לא מרגש.

ככה בדרך לקחו אותנו למופע תה; מסעדה שמכינה תה, על תוצריו והמוצרים המשלימים המתבקשים.
עשו לנו שפיל. יה, ואני חשנו כבמלכודת תיירים, ושאר התיירים הוציאו ים על תה וכליו.

בדרך חזרה מהחומה לעיר, נקלענו לפקק תנועה, אחו’ל שרטוטה.
החלטתי להתפנק ולפנק.

בשעתיים הקרובות, ניסחתי שאלות על השתייכות לאומית, פילוסופית, אישית. מתונות. שאלתי בסבב את כולם.

מהסינית התעלמנו, היא בתפקיד, לא באותנטיות אישיותית.
צ’ארלס התכנס לתוך ישבנו. בתחילה חשבתי שזה בגלל שטרבור אנטון צ’ארלס יה ואני – שרון נשארה עם המדריכה בקפה – כשהלכנו על החומה, החלטנו אחרי שלב מסוים לחזור. צ’ארלס באספרגריותו החליט להמשיך עצמאית. חבר אלינו למסעדת-תה-קפה-חרא-במחיר-תיירותי-מופקע, מאוחר מדיי, כשאנחנו ממתינים לו זמן בלתי סביר, והדרא”פים לא טורחים להסתיר את מורת רוחם.
הוא היישיר אלי את עיניו התכולות ושחרר- לא אוהב להיחשף ולהישפט בפומבי.
אין בעיה, אמשיך לאהוב אותו באותה מידה- עזר לי באי-מייל בכמה סוגיות html.
היה מוצלח מאד. היה ברור שכולנו נהנים. כמה גילויים, כמה אמירות משמעותיות, שיח אינטליגנטי.

ארוחת ערב, פרידה. מסעדה סבירה.
לוקח על עצמי את התשלום. כונס את תשומת הלב, מודה על החווייה הגדולה, ומציין את העובדה שבעצם נהניתי, ספחתי חווייה, בלא שתרמתי דבר.
בכך מביך את אנטון וצ’ארלס, אחיי לסטטוס הנהנים הלא מועילים, רק שהם, אנשי מחשבים, מ’כפת להם, הם נטולי תחושת אשם או צדקנות מתכנסת ליומרת ביטוי יושר אינטלקטואלי.

הם, כפטרונים מנוסים, דוחים את הצידוק לתחושת ‘אוכל החינם’ שלי.

לי, תרומתי ברורה.
גם אם אני היחיד שהיה מנסח אותה כך:

• אם היה להם ביזנס היו משאירים אותי,
  ככבאי שבמשמרתו לא פרצה השריפה, הייתה להם האופציה שלא התממשה,
• כערך מוסף, פעלתי במוד אינטגרטור,
  שיהיה לי, לנו כפרטים וכקבוצה, כיף, נעים ונוח ככל האפשר.

תרגולת מועדון xiu, זה בסדר שזו תהייה הפעם האחרונה.

יום ראשון

בבוקר עולה מקומה 46 ללובי ב- 63.
איזה רעיון פצצה – לובי קומה 63.

לומד ששרון, טרבור, אנטון וצ’ארלס בדרכם לשדה, חזרה למדינותיהם.
יה אמור לטוס בערב.

העיר, מזג האוויר לא עושים לי את זה. מתמהמה.
יה מזמין אותי לחדרו. מציע לחבור אלי עד טיסתו.
הסכמתי. והבנתי שטעיתי. הוא בקצבים אחרים, בעניינים אחרים, אישיותי הסוציומטית בטעם תחושת הכלוא פושה בי.
מתבאס לחכות לו את רוטינותיו. לא חוסך ממנו את טרונותיי, עצותיי, הצעותיי והערותיי הסרקסטיות אבל בעדינות.

אחרי שתיים בצהריים יוצאים מהמלון, אחרי שיה מבטא את כעסו עליהם שלא מאפשרים לו להישאר שם עוד. חינם
בפתח הוא נותן לי את מפתח חדרו שמשמש כרטיס חינם לxiu. מודה לו ומסביר ש-אני, כאן, אני מניח, כבר לעולם לא אהיה.
לצאת מהמלון לרחוב לא מתאים לו, קר. שומע שוב כמה הקור לא מאפשר לו ליהנות, ובכלל מאיים על בריאותו.
מסכמים שניסע למלון שלי, נתמקם, נראה הלאה.
במונית, משתף אותו ששהייה ברמות חיים כאלה מסקרנות, מעניינות, אבל לא באמת עושות לי את זה; אני מותנה לחיים בהם יש תיווך ביני לבין ההתרחשות, לא בתוכן ולא בספיחת תחושת ערך נרכשת.
טעות. כמו רובנו, הוא לא רוצה להיתפש כמי שכן מותנה לכך. לא בעיני עצמו לא בעיני סביבתו.
הוא משתמש בי כלוח הסל בקליעת קרש, לשכנוע עצמו. הוא פוצייח במסע שכנועים וגיוס תודעתי שגם הוא כזה, ורק נראה לי שהוא צריך את התנאים האלה. טוב.

מגיעים למלון, ואני מתבאס- רחוק ממרכז או ממשהו מעניין. אין שום התרחשות. סתם לגמרי, שלא לומר מבאס. כן- קרוב לרכבת התחתית. מחיר סביר. אין חיים.
חדר קטן, אטום, מדכא.

הפיזיולוגיה מרימה את ישבנה:
יה שואל אם יכול לחרבן.
שאגיד לו לא? גם אם כמֶה לטביעות ישבניו על אסלתי כלישיבות טחורים דנדשים על ישבני?
נותן:

• אני אישור.
• הוא באסלה.

שואל אם יפריע לי אם ישתרע על מיטתי. שאסרב?
משתרע. בבגדיו.

מכיוון שנשאר מציע ליה שאקח ממנו את ה- rmb הכסף המקומי שנותר לו. השאיר לי יותר ממה שציפיתי. לא נעים להגיד לו שמתחרט.

3 שעות עד למועד לקיחת המונית לשדה.
מציע שנצא. לוקח אתי את הכביסה.
רחוב ראשי שאמור לספק את התצרוכת המקומית. צפוף, פחונים, רק מבלוקים. סתמי.
הולכים בין חצרות הבלוקיאדה.
הוא מרגיש לא נוח, בטחונית. חוזרים לרחוב הראשי.

במסעדה הראשונה שרואה, רוצה לאכול. מבין שלא מתאים לו להסתובב.
לא בא לי על מקומות סגורים דחוסים כאלה, מצליח למשוך אותו עוד כמה עשרות מטרים- רוצה לחזור למסעדה.
טוב.
קונספט הבישול העצמי חוזר על עצמו, רק במחירי 0. בטח יחסית ל-מה שאכלנו.

ממשיך בקמפיין מהמונית, ואומר שהמסעדה הזו לא פחות מצויינת מאלה שאכלנו בהן.
לידינו אנשים אוכלים ומעשנים. הוא משתגע, לא מסתיר.
אני שואל איפה השירותים. בלי אנגלית מבין שזה מסביב בחוץ. יוצא, הולך סביב, בעצם מסביב לבלוק- לא רואה.
חוזר. שואל שוב. מתעקשים.
חוזר, מסביב לבלוק יש בטונאדה עם כניסה.
נכנס- מחראה במובן הכי בסיסי סטריאוטיפי של המלה, כולל מישהו שמדגמן כריעה וחריאה. תוך כדי עישון. אין דלתות. ויש ריח. המון. Back to the very basics.

בדרך חזרה רואה מכבסה- כמו היונה שרואה את עץ הזית. מברר האם, כמה, ולמתי.
מחליט לתת להם את הבגדים. בעזרת ציורים מסכימים שאקבלם תוך 24 שעות.

חוזר ליה, מנסה להסתיר את חוסר הסבלנות, לא נעים לי, אבל יאללה, שייגמר.
עושה איתו שיחת סיכום.
מיצר על שלא הבאתי תועלת.
מביע את תקוותי שיצא בסדר מול אלה ששכנע להביא אותי.

“מה אתה מדבר”, לקח את האמירה שהתכוונה להיות עסקית לרמה האישית. ספק בצער ספק בסיפוק, חרץ בגילוי לב ” אתה היית הסטאר שלנו.”
יפה. אהבתי שהבחין בתוצאות מוד האינטגרציה שהופעלה.

נהג המונית מגיע.
הוא מניח בנחת את תפילותיו ונושא את תפיליו, או להיפך, הוא ממש לא מוטרד מהחיכיון, כשאני בחוסר נוחותי מעיר על זה ש“הנהג ממתין”, הוא משחרר קללה מפחתת.

מלווה אותו למכונית ‘לוודא שהוא נוסע’, כמאמר ההלצה המשפחתית על שם ספתא לאה.

בייג’ינג, שבת, ערב.

לבד. הקלה. זמנית.
לוקח מונית לווילאג’.
יושב בסניף רשת קפה נחמדה.

קפה חרא, מחיר בשמיים. שירותים לא בהישג איברי ההשתנה.

לא נעים לי בסין; לא מפצח את המקום. לא יודע לאן ללכת מחרתיים.
מחליט לצאת.
מחפש דרכי מילוט באמצעות טיסות מבייג’ינג.
חווה את החרם הסיני על גוגל. לא ייאמן. פעמיים:

1. גם עד כמה אנחנו תלויים בגוגל.
2. איך הסינים חוסמים אותו.

תחושה של קלאוסטרופוביה מתונה אופפת אותי. לא חמורה אבל קיימת. בלתי ניתנת להתעלמות. זה לא שלא יכול לנוע או לצאת אלא שהאופציות לא נהירות. לא מזהה משהו כייפי, רצון לממש משהו.

ביום ראשון, בערב, בקפה, מוצא, עם נרות, טיסה לעוד 24 שעות, בלילה שבין שני לשלישי לבנגקוק עם נחיתת ביניים בגוואנג’י.
קרוב ל- $400. יקר.
לא מצליח להזמין. לא מקבלים לי את כרטיס האשראי.

מנסה ליצור קשר עם אחותי בסאן פרנסיסקו, אני לפניה 16 שעות.
‘מעשה שטן’, אם לנטוש לרגע את אשכנזיותי חסרת האמונה, נטולת האינטליגנציה הרגשית, לא מצליח. לא זמינה.
משאיר לה הודעות שתחזור אליי בכל שעה.

בשלוש ומשהו בבוקר מעירה אותי, רוכשים כרטיס אצל סוכנות on-line מבאסת, שמכריזה על מחירי הרגע האחרון מוזלים, ולמעשה יש עליהם קנסות.
אולי בגלל השעה, אולי בשל אי-הנוחות שלי בסין, מתעצבן מהפערים בין מה שהיה באתר לבין שיחת אחותי עם הנציג ועוד בשפה ובמבטא הכאילו אמריקני, נוסח ‘ברו, עבדנו באותו מקדונלד‘ כשבעצם הוא מזיין אותי בפרופסיוניאליות מנומסת.