חיווי אופטימלי לגירוי חיצוני של סובייקט המשקלל תמהיל של פיזיולוגיה, אינסטינקטים מוטמעי תודעה, על פי סט ערכים תרבותיים, תקשורתיים, סוציולוגיים, ובקרה רציונלית דינמית.
נחשפתי למי שלא שלט על הוצאותיו,
ראה בהתנהלותו נדיבות,
והיה מתוסכל שלא ספח תגמול הולם בשל כך,
לעתים אנחנו מתפעלים מאנשים מעשיים שהפשיטו את הסיטואציה לממד טיפולי אחד ואותו פותרים.
הצמצום הזה הוא פרקטיות יתר במקרה של השלכות שליליות של הממדים שלא טופלו במעשיות.
במקרי קיצון זה סוג של אלימות.
פרקטיות היא תכונה חשובה ומקדמת .
חתירה מתמדת למעשיות, יכולה גם להעיד על הישרדות שלא מותירה תשומות לקידום ערכים אחרים.
והאושר- אותו ממד חמקמק, השמחה- ממד גלוי מעט יותר,
האם נמצאים אצל מי שעוסק רק ב'נכון' וב'צריך'?
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
אבל לא שאלת! להמשיך לקרוא אפס נקודה שקר
מכירים את הטקטיקה של בעלי ה אינטליגנציה הרגשית?
הם לא אומרים "לא" הם ממוססים- "בהמשך", "יותר מאוחר", וכן הלאה…
ואני רואה בהם גם שקרנים וגם פחדנים- אין אומץ להתמודד.
הגם אתה אוסקר?
היכולת המדהימה, הנחישות, הנחרצות לא לקבל 'לא' נערצת.
אותי מפחידה.
היא כך כך ממוקדת, חד ממדית ומשמעית, שאינה תלויה בדבר.
הנכתב כאן מאוקטובר 2012.
מאורעות חייו הובילו לדבר הבא, והאשמתו ברצח חברתו. החיים ללא גבולות; דחיסת אנרגיה למימוש יכולות דחפים.
כשנשאל על ידי מכר על סוגיה מסוימת, מברר איתו איך היה מעדיף- טקטיקה או אסטרטגיה?
"טקטיקה" משיב.
איך ירצה אסטרטגיה? הוא שואל עצמו 'מה', לפני שעושה 'איך'?
כל פעולה מצליחה מרחיבה את ניסיונו בדרכו זו, מאוששת, מחזקת, מטמיעה את התנועה הפותרנית על ציר הלא מתוכנן.
מי שרצה תחזוק רגשי על חשבון יושר אינטלקטואלי התאכזב.
כלומר, תחת הכותרת בחינה ביושר אינטלקטואלי רצו תמיכה רגשית, עוקפת, עם חותמת הכשר 'יושר אינטלקטואלי', התאכזבו.
'ההולך עם פטיש רואה בכל מסמר.'
יחסי תמלול–הגדרה–אלגוריה–מציאות:
מאז שזוכר, מנסה לפרק את המציאות למרכיביה, באמצעות תמלול.
תמלול מציאות לא משפיע עליה. לא הגדרה מצויינת ולא אלגוריה נפלאה. מקסימום תואמים לה, במידה מסוימת.
איכותם תלוייה בקרבה למציאות הנתפשת, בממד אחד, או לתחכום המלל, וכאן הם דומים לקנקן שלא מעיד על טעם הקפה.
1978, חסקאל העיראקי ואני מסתובבים בימית.
הוא מספר לי על חלום של בן 18 להיות נשוי, משפחה וילדים.
חלום שמהמקום שאני בא ממנו, נראה אחר.
הוא רוצה ארבעה. "…כי לשולחן יש 4 רגליים."
זהו האירוע המוקדם ביותר הזכור לי להעצמת אלגוריה למציאות, שעוררה בי תהיות.
"אנחנו נוטים לייחס מורכבות להוויתינו,
ופשטות קלה לפיצוח של האחרים."
עוד בלי להכנס ל-מהי, נראה ששפיות, כמו אמת, היא משהו שנתפש כמוצק, אך למעשה דינמי.
יתירה מזו- נראה לי, שתנועת פרסונה על ציר השפיות היא בכיוון אחד: חזקת השפיות חלה על אדם כל זמן שלא נתפש בהתנהגות שאינה נתפשת כשפוייה.
בעת שנתפס בהתנהגות כזו- אין למעשה חזרה.
זה אולי לא אתי, ייתכן לא אסתטי, אבל זה לא במקרה כך, שכן מה שגרם לפרסונה לתפישת מציאות מסוימת שהובילה לפעולה בלתי 'סבירה', הוא חמקמק מדיי מכדי שניתן לאיתור והסרה.
דיאלקטיקה דתית, כשמפעפעת מחוץ לשיח הדתי, משליכה על המחוזות החדשים את התפישה הדתית/ אלוהית:
ההנחה המקדמית, אקסיומטית, את קיומו של האל, הונחה. כעת רק נותר רק להוכיח אותה, וזאת באמצעות גיוס חיוויי מציאות התומכים בהנחה הא-פריורית הבלתי מוכחת, ושלילת הסברים אחרים, ככופרים בעיקר.
כלומר ביטוי ההוכחה לְמה שהוחלט על קיומו מראש.
בעוד שבדיונים תיאולוגיים זה ברור, מובן, מקובל, ההשלכה על מחוץ להם מרתקת, נפוצה בריבוי שיחות, ובולטת בניתוחים כלכליים, בהשקעות, ניתוחים טכניים, המתיימרים להבין את הכאוס, לסדר את הרנדומאלי.
אלה לא מסתפקים בהתמודדות עם אי-ההבנה ובמקרה, אלא מחפשים את חוט השני, ההגיון שמאמינים שקיים אך סמוי, זמנית ורק לבינתיים.
למה יש להוכיח את מה שהונח כקיים? מפני שאמונה חזקה ככל שתהא, יכולה לגרום לפעולות ענק, לקידוש השם, לשלילת חיי אחרים, ואולי אף של המאמין, אבל דבר פעוט כהליכה למכולת- לא מאפשרת.
הרצון להסבר ושליטה לא מסתפק בהנחה המקדמית, שאכן יש סדר. בוראים את תפישת הסדר, מחפשים אותו בהוכחות בהמשך לקיומו על סמך הבריאה הראשונית. מין סביבון פרפטואום מובילה, שמזין את עצמו.
ישבתי בקפה. מאחורי זוג צעיר שישב עם 'פותחת בקלפים'. אני שומע אותה- מדברת בהגיון נפלא לאזני- "יש איזונים, אלוהים מרים את מי שלמטה מוריד את מי שלמעלה".
על מה מצטערים יותר,
לא בחרנו, להיות כאלה או אחרים.
כל אחד מוצא צידוקים להעדפתו.
במקרה הראשון, הרציונליזציה תתמוך.
במקרה השני- הצורך ברציונליזציה מתבקש, אך האפקטיביות שלו פחותה, שכן אונטולוגית נעשה שינוי- יש נזק ממשי בגובה ההשקעה.
אני, כרוב האנשים הקטנים, חסרי המעוף, נטולי האמונה ושונאי הסיכון, המצטערים על תשומות ממשיות שירדו לטמיון יותר מאשר על פוטנציאל רווח לא ממומש.
היכולת ליהנות ממגוון הרכבים סוציולוגיים, בריבוי מצבים. וליהנות מכך.
הקטע של חשיפה פומבית של מה שנתפש כחולשה, מרתק אותי.
על איזה צורך החשיפה הזו באה לענות?
נחשף לאמנים, בעיקר בתחומים הייצוגיים, פרסונות רגישות שמתעלות את הטיפול בעצמן לחשיפה לקהל,
הרואות בהפשלת שחלות, הפיכתן, צביטתן ושריטתן בפומבי,
כחלק בלתי נפרד מאמנותן, טיפול בעצמן באמצעות הצביטה הפומבית.
רואה את זה גם אצל אנשים נורמטיביים במצבים רגישים, נניח בפנייה אל המת על סיפו של קבר בטקס לווייתו, לאוזני הקרואים.
רואה בכך קריאות מצוקה. לא אפקטיביות;
הקריאות לא מתכוונות למענה, שתכליתן, אני משער, הוא החצנת מצוקה, שחרור מקל.
מניח שהקתרזיס, תחושת הקלת השחרור,
עובדת לרגע, אז מתנדפת, אובדת, ותחושת ההקלה המיידית וזמנית מומרת לדכדוך קיומי מתמשך.
זהו תקשור חד-כיווני של צביטת שחלות שפרט לשחרור מיידי וחד שמשחרר צריחת הכאב מטפורית מעצם החשיפה, שאולי מקלה,
לא מותירה הקלה או נחמה, שכן במציאות, בגורמי התחושה הרעה דבר לא השתנה פרט לעצם צריבת השחלה.
צריבה זו, אם תיעשה מספיק פעמים לאורך די זמן גם תותיר צלקת נראית, ו/או כאב כרוני מורגש אצל בעליה.
או בורות הנחרצים.
בנטילת הלוואה יש מרכיב בילט-אין אינהרנטי לטנטי אצל הלווה, של 'אולי יופיע מן האָיִן פטור מההחזר'.
אנשים (גם) נבדלים האחד מהאחר ביכולתם לחיות בחוב.
הכל יעידו שאינם רוצים חובות, ובה בעת (גם) לוקחים משכנתאות.
אני מניח שרוב מי שלווה, גם רצה וגם צפה שתהיה לו האפשרות להחזיר את הלוואתו. להמשיך לקרוא הלוואה
ניצור עיגול. (השטח המוקף במעגל.)
נחתוך אותו לארבעה פלחים.
כל משולש פיצה מבטא נטייה מחשבתית, ל:
מחשבה נשית נבדלת מגברית בכך שמצפה למצוא יותר
האם התזה העולה כאן תשלל על ידי
האם
ידידי הנערץ, עתיר הנשים והיחסים עורג למערכת היחסים הבאה.
"את אשתי הבאה" הוא מנסח "הייתי רוצה לעשות במטבח" והוסיף כתכונת מפתח על מי שבוחן כרגע- "היא יודעת להביא לי כוס מים מיוזמתה." להמשיך לקרוא מונוגמיה. סדרתית
באייטיז, M חשף אותי לקונספט שותפות:
שותפות שווה.
כלומר אין שותפות עסקית אם אין שיוויון מלא.
שניים וחצי עשורים אחרי, את הרעיון של בעלות משותפת על נכס פאן:
האחריות על נזק איננה 'אצל מי קרה' או 'מי התרשל'.
אם אין אמון כולל שהתקלה אינה התרשלות – אין שותפות.
אמצתי בהערכה.
