יומרות והצעות.
פשטנות והפשטה.
משרד חקירות, קליניקת חפירות, מעבדת הגדרות.
לשכת ניסויים, מרחב הצעות, מתחם בדיקות.
חוות יצירה, סדנאת המצאה, מוסך הרצה.
צמצומים ומצמוצים, צרצורים וריצודים.
תפישות וטיפוסים, תפיסות ופספוסים.
כיף, פכים, ופקפוקים.
תובנות עבשות, טוגנים מיובשים, תופינים יבשים.
טיולים, טיטולים וירטואליים, טלטולים מנטליים,
טלטלות מנטליות, ריטואלים ויראליים, טרטורים טוטאליים.
טרחות מעיקות, תעוקות מרוחות, מריחות עקומות.
קופסאת תכשיטים, כליא ברקות.
פטפוטים, טפטופים ופתפותים,
אחיזות מציאות, אחיזות מצוצות, זחיחויות מצויות.
תחזיות צפויות.
מלים ונמלים, משמימים ומשעממים.
המהומי מהות, מהויות מעומעמות, המהומים מעומעמים,
עמעומים מהומהמים, נהיות ואהממים.
דעות מגבלות. גילויי הודעות גבוליות.
הגדרות, גירודים, גידורים.
הערות על תודעות גבוליות. הארות על גבולות תודעתיים.
הארות על גללים תודעתיים. חארות.
פסיפס מילולי, מוזאיקה תובנתית, קלידוסקופ אסוציאטיבי.
אמיתות לא נכונות, נכונים לא אמיתיים. התעמתויות מוכוונות.
זבזובים קלישאתיים, קלישאות מזובזבות.
בזבוזים כושלים, שיקולים כוזבים.
קושיות, תהיות ומענות, טעויות ותעיות.
געיות והטעיות, ג'עג'ועים מוטעים.
טעויות גלויות, טעויות גועליות, גילויים מוטעים.
השתאויות משועשעות, שעשועים משתאים, השתעלויות ושלשולים.
הכללות מקולקלות, קללות מלוקקות, לכלוכים מקוללים,
כללים קלוקלים, מולקולות לחות.
תכנים שאבד עליהם הכלח, קלחים מעובדים לעוסים.
מינוחים, ניסוחים וניכוסים.
כניסות ויציאות.
אחרי שגלשתי בין כך וכך מקצועות,
כלומר, יכולתי לגבות תשלום על שירותי-בין-היתר-ניתן-למנות
מתדלק, חייל מקצועי, שליח, מלצר, ברמן, עמיל מכס, סבל, יועץ לשימוש ביישומי מחשב, מעצב גרפי, מדריך טיסה, מנהל שרות לקוחות, מנהל מכירות מוצרים פיננסיים, מורה, מנכ"ל חברת השקעות ברוסיה, ומפעל פייס במלאווי, חברה המקדמת ממשלה ברשתות חברתיות באנגולה, ומנהל פרויקטים בגאנה,
וישבן בתי קפה – אין ביטווין, למחייתי לא לפרנסתי.
ומה הנחמה האולטימטיבית מצרה שנחתה על מישהו?
שצפה אותה; האישוש שנזק קרה, אבל מנטלית, אולי אף התחזק.
כשאנשים מתנהלים באופן שונה מציפיותינו
הנסמכת על היכרות ואבחנתנו הקודמת,
אנחנו מייחסים להן שינויים אישיותיים.
מטה מורפוזה פרסונלית.
איננו מתייחסים לאבחנה, ובעקבות זאת לציפייה שלנו,
כאבחנה שגויה.
נראה לנו שלאבחון שערכנו יש תקפות או אפילו חיים שלעצמו.
"פיצ'פוץ' התקווה הבטוחה האלטרנטיבית, מתוקה מסיכון מימושה."
שוחד, לדעתי השונה מהתפישה הרווחת, הוא לא בעיה.
הוא פתרון.
אולי לא ראוי אבל פתרון.
להתייחס לשוחד כבעיה זה לייצא את הפעולה הלא ראויה מתחומי בלעדיות הפועל למרחב החיצוני.
להגיד על שוחד שהוא 'בעיה', זה כמו ההוא שהיה מכה את אשתו ואומר לה – "ראי מה גרמת לי לעשות לך?"
שמייח להיות משמעותי בחיי אחרים,
שכן,
מוטה יותר לניפוק משמעויות לאחרים,
ופחות לצבירת נכסים ריאליים.
יש מאלה שצברו נכסים ריאליים משמעותיים, מחפשים משמעות ותורמים ממה שצברו כדי לנפק משמעות לאחרים.
זה לא 'נאה' לאחרים, לי, להתייחס לאחר בהפחתה, על פי שיוך לג'נדר, נטייה מינית, גזע, מחוץ להקשר.
מאידך, בשם, נאורות, פתיחות, ליברליות שטחית,
להתעלם מחיוויי מאפיינים אישיותיים זה גם לא יהיה נכון.
יש מי שתחזוק אזור הנוחות שלו מצריך
מעבר להכרה היכן אני נמצא, בהינתן הבחירה- שאיננה, היכן אני מעדיף להיות?
האם יש תנועה, מעבר, בין ההתניות?
ברירת מותגים היא סוג של רפרנס תקשורתי, נאום, מונולוג, המופנה לקבוצת התייחסות.
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קוהלת ז א). המעבר בין חומר גלם למוצר, טומן בחובו גם התייחסת מנטלית.
צריכה, כל צריכה, יצאה מזמן- אולי מעולם לא היתה, ממחוזותיה הבלעדיים של הפרקטיקה הסינתטית.
לצריכה יש הקשרים מנטליים המושפעים, מכמותה, נדירותה, מיקומה, מחירה, זהות בעליה/ יצרניה וההתייחסות הערכית אליהם.
התקשורת נעשית באמצעות הפגנת בעלות על מותגים מסוימים והימנעות מאחרים.
שמעתי ש'מותג' זה הבטחה.
הבטחה?
תמוה בעיני.
מותג זה ייצוג עם הקשר.
סט ההקשרים שקורים בתודעת הנחשף למותג.
עיקר השימוש במותג הוא בעולם המסחרי.
מכיוון שפרסומאים הם מנהלי מותגים,
ורצון כל מנהל מותג שהמותג שהוא אחראי עליו יעורר הקשרים חיוביים בתודעת הנחשפים אליהם,
הפרסומאים מפחידים את לקוחותיהם, שללא עזרתם המקצועית לא יצליחו ליצור הבטחה בתודעת הלקוח.
כלומר ה'הבטחה' היא המצאה של פרסומאים, מתיחה של מהות לכיוון מסוים.
דוד זיגי, שהיה פיינשמעקער, הטמיע בי בשבעימים המוקדמות, את האהבה למוצרים, מותגים, בעלי ערך, נפח, ייחוס, שמצריכים סוג של הבנה, תרבות, כדי ליהנות מהם ומהבעלות עליהם. ענד Jaeger-LeCoultre, דגם Memovox, פריצת דרך בעולם השעונים: 1956, שעון היד המכני הראשון עם צלצלן, מנגנון מסובך באופן יוצא דופן- 'שלא לצורך' היו שאמרו.
אמירה טכנולוגית, עיצובית. התנשאות. כמו שצריך.
ספטמבר 1977, בי"ב תיכון חדש, הבחנתי שאבא של עיתונאי ידוע הגיע לשמור עם דגם השעון. המידע ננצר.
כמה חודשים לאחר מכן, אותו אב שמר שוב. והפעם התהדר מהדור הראשון של השעונים הדיגיטליים. עם לד אדום. וואלה, האיש בעניינים.
הבן שלו, אמנם הגיע רחוק, אבל איך לומר, קצת מפוקפק; סיפר שבא לאבא שלו עם כפית זרע ואמר לו "קח, זה מה שאני חייב לך."
"צ'מע" אמרתי לו "ראיתי שלאבא שלך שעון חדש. אני קונה ממך ב 400 לירות את הקודם."
מסכמים. לא האמנתי שיביא. למחרת אחר הצהריים מגיע לביתי. עם השעון.
"תביא את שהבטחת" דרש.
מביך. השעון לא הולך. לא היה לי את הכסף. לא האמנתי שיביא. יצאתי כזה קטן, לא עמדתי במילתי. הוא כבר עשה את הצעד המכונן, הלקיחה. "אתן לך 100 לירות, זה מה שיש לי" רבע ממה שסכמנו, ניצלתי את העובדה שהשעון לא הלך.
הסכים. סיכמנו שיש לכל אחד מאיתנו 24 שעות להתחרט. רצתי עם השעון לשען בסוקולוב. "איך שהוא, בלי לבדוק נותן לך עליו 1000."
ממאי 1978 עד 30/1/2004, אז נגנב מביתי, היה השעון העיקרי. עלה ים לתחזק אותו, אבל היה חלק אישיותי.
בספטמבר 2012, קבלתי את התחליף. מצב מחורבן. משפץ. נראה אם ילווה את ההמשך.
זו הטייה טכנולוגית או תרבותית/ אמנותית?
פגשתי תעשיין שכולם מכירים את תוצרתו.
סיפר, שרכש כמות גדולה של חומר גלם במחיר שבהמשך צנח.
כך, הגיע כל בוקר למפעל וראה הר חומר גלם שהסב לו הפסד אלפים כל יום.
"מי שעובד קשה" נימק רציונלית "נעזר בפסיכולוגיה:
הוריתי לשלם במכה אחת את כל התשלום כדי לנקות את תחושת ההפסד."
שאלה חופרת;האם האמירה שלמישהו יש 'טעם טוב' זו בעצם
הפיכת העדפה טעם פרסונלי לערך אוניברסלי?
מאורעות כ-Burning Man סדנאות, אשראמים אישיותיים ודומיהם, מתהדרים בשונות, פרימות, 'אח שלי, כל אחד- מה בא לו'.
המכנה המשותף לכל הפעילוות המיוחדות האלה- הן סט -אפ, מצע, סגור, הדוק, המאפשר המראה לביטוי אישי אקסטרימי.
ככזה, לי אישית, מעיק- אין אותנטיות. כל המשתתפים רואים בעצמם כאינדיבידואלים ייחודיים, כשלמעשה, חולקים הרבה מין המשותף.
"סין מדינה עצובה אלוהים עיצב להם גם עיניים עצובות."
ידידי הנערץ.
אם במטאפורות-העל,
יש הרואים את המציאות כאוסף מופעים, חרוזים עצמאיים ללא חוט מקשר.
