– אחיזה תודעתית
שלא לנקוב ב'הגדרה'.
אֱמונה – תיוג מגדיר*, לייחוס** ממשות, נכונות, לרעיון***, ללא תמיכה בממשות אמפירית ניתנת להוכחה*** על ידי תודעה**** בלתי תלויה*****.
אז הוא אמר… ציטוטים שעושים לי את זה.
היכן שאינני מצטט במפורש אחר, זה כמובן – אני.
ניסיון 'אחיזה' מילולית, רפלקציה של אחיזה תודעתית, שלי, מהות, במציאות כפי שאני תופש אותה.
'אחיזה תודעתית' היא הקוזינה המרוככת של 'הגדרה' היא תפישת מילולית של מהות, באופן שמהות זהה תיכלל בהגדרה ומהות שונה תודר, וזאת בחתירה למינימליזם מילולי וליעילות מקסימליסטית.
אני [נתפש] נחרץ באמירה, ואינני בטוח בנכונותה של אף אמירה.
שלא לנקוב ב'הגדרה'.
אֱמונה – תיוג מגדיר*, לייחוס** ממשות, נכונות, לרעיון***, ללא תמיכה בממשות אמפירית ניתנת להוכחה*** על ידי תודעה**** בלתי תלויה*****.
תוצרינו הסוציו־מנטליים נחלקים לשניים:
סלוואדור דאלי:
"The only difference between me and the surrealists is that I am a surrealist."
"ההבדל היחיד בין הסוריאליסטים לביני הוא שאני סוריאליסט."
"צניעות מעושה כמוה כיהירות אותנטית."
.Feigned modesty is like authentic vanity
בני מצא בהארץ 17/4/2013:
"בלי היהירות שבענווה הכוזבת ובלי שפלות הרוח הכוזבת שבענווה"
("הדוב" William Faulkner, בתרגום אמציה פורת.)
תיאור מילולי, מפחית לועג, למצב.
לפני שאשקר לאחרים,
רוצה לדעת האם אני משקר לעצמי.
[או לפחות לשאול את עצמי האם אני עושה זאת.]
בעוד שאני יכול, עלול, לשקר לאחרים בנסיבות שונות ומשתנות
– בפיתוי למקסם רווח או מחשש להפסד –
אין סיטואציה, סיבה, תנאי, מקום או זמן, שאני רוצה לשקר לעצמי. להמשיך לקרוא בין יושר ליושר אינטלקטואלי
בהדרכה 'רכה' – הורות, ניהול אנשים מתוך סמכות הדיסציפלינה ורציונל,
לא מתוך כוח, היררכיה, משמעת או חשש,
בפרספקטיבת הבדיעבד, להמשיך לקרוא תלונה אפשרית
כשספרתי שהייתי במקום מהמופרכים ביותר- מלאווי,
במשרה מההזויות ביותר – מנכ"ל הלוטו המקומי,
נשאלתי 'איך קבלת את העבודה?'.
כאילו שזה מעניין או משנה.
מכיוון שמעביר את התשובה במנגנון הכרעת 3, 30, 300 מלים, עניתי או ב-
לכן, במעט הזמן שנותר, כל זמן שהזרועות הרפויות האלה יכולות לסחוט, הראש הרופס הזה יכול לרצות, רוצה לסחוט את מה שאני באמת הכי טוב בו.
כך קבלתי את המשרה.
תרתי משמע,
לא הסתדרתי
באבחנה באהבת הספורט באהדה, ההזדהות, אני נמצא ב להמשיך לקרוא הרהורים ספורטיביים
ואני נזכר
במסימו האיטלקי שישב איתנו בבר בקוצ'במבה, בוליביה, 1985:
הפיל כוס בירה, שנשברה.
בעל הבית תבע "שלם לי (שווי של) $1."
מסימו נחרד מגובה הסכום וסירב.
הביאו שוטר שפסק – "$1 לבעל הבר, $5 לי."
כשמסימו שלנו מחה, הביאו לו את הסמל שהורה "$1 לבעל הבית, $5 לשוטר ו-$10 לי."
מסימו מיאן, וכאקט אסקלציה נלקח לתחנת המשטרה, ואני מלווה אותו.
החד גדיא הסתיים ב- $1 לבעל הבית, 5 לשוטר, 10 לסמל, 50 לקצין ו- 100 למפקד.
ההצלחה של הרשתות החברתיות בעשור הראשון וחצי של האלף השלישי היא אחת ההצלחות הכי אם לא ה מאובחנות בתקופה זו, כשבראשן אחת, המאפילה על הצלחתן המטאורית של האחרות.
הצלחה פנומנלית זו נשענת על:
שאיפת אנשים, במיוחד בתקופה זו, לשלוט ולעצב תדמית נתפשת בכלל, בדגש על המדיה הממוסכת.
יתר השימושים הרבים של התועלות והצרכים המסופקים, נתלים על שאיפה בסיסית זו.
בשל רצון זה, נוצר היפוך מצבי, שבו רוב החברים ברשתות החברתיות אינם הלקוחות, שכן אינם משלמים.
החברים ברשתות הם המוצר, שכן אלה המשלמים עושים שימוש בידע הצבור עליהם.