'מינורי' היא כותרת לניסוח חוויות שהותירו בי תהיות מוצקות, תובנות רכות, ובעיקר שאלות.
הבחירה לעוות שמות דמויות אינה במטרה להסתירן, אלא, לסמן שהתיאורים אמנם אוחזים בדמויות אותנטיות, אך למעשה אלה שפיצים של התנהלויות ג'נריות אופייניות של הכלל או לפחות של אנשים שאליהם נחשפתי.
העובדה שנוצר פער בין הטעמים והתפישות שלי, זה העסק, כלומר העניין, שלי, הפרטי ואין בכך להעיד על הנכון, הסביר או האוניברסלי.
השיפוט או הערכיות שייוחסו לדמויות או לי היא על הקורא ומבורכת. אולי היא המומטיבציה לכתיבה.
ו-כן, מי שרוצה, יכול לעשות בכל הנכתב שימוש ככל העולה על רוחו, ואף פטור מלעדכן אותי בכך.
שמחות,
הנייד צלצל.
"כן?"
מוזיקה. המתנה, ארוכה מדיי, של מי שחושב שהממתין מייחל לו,
בסופה שמעתי –
"היי, מה שלומך?"
התעניינה ידידתי החדשה,
"כן, איך אני יכול לעזור?"
בחו"ל, עמית יקר לעבודה – כיפה סרוגה, לאומן מתנחל, אמונה עמוקה – עדכן משדה התעופה, שהותיר את מעילו או במלון או בבית הכנסת.
לא אפספס את ההזדמנות לבדוק, בוודאי כשהטרחה זניחה.
ארזתי את השמאטעס ממקום מושבי בבית הקפה בו ישבתי, פניתי לבית הכנסת, שאמנם מרוחק מעט יותר מהמלון, אך בה בעת נמצא בקדימות פנייתית גבוהה יותר בתרשים הזרימה של 'מְצא את המעיל', במובן ש-לך דע באיזה שעות בית הכנסת פתוח, והאם המעיל הנטוש לא יילקח על ידי ירא-שמיים קר-גב, חף ממעיל. אם לא שם, במלון – אין בעיה. להמשיך לקרוא מינורי במצווה – בקטנה
סאחיות:
התכנסות מובהקת, אופיינית, לנורמטיביות ולקונפורמיות בכל הקשור לטעמים, אופנות והתנהגות חברתית.
תוצר של העדפה התנייתית לאימוץ הבניות חברתיות על אינסטינקט מבקר.
הפיכח בקבוצה, ההוא שלא השתכר או התמסטל.
ישבתי עם חבר שמרן, היפר נורמטיבי קונפורמיסט זחוח בהווייתו, לצהריים בבשריאדה כלשהי.
לרכבת מסעותיו למרחבי פרט–חברה–ריבון – להלן פוליטיקה, עלה כליכודניק בתחנה הראשונה – בגין והמשיך רייגן > נתניהו > לפיד.
אמוניות בסיסית, גם אם נטולת אל, התכנסות הזדהותית לעם, מדינה, מסורת, סמליות. להמשיך לקרוא מינורי סָחי
הגיע למשרד נותן שירותים.
נראה נער, חבוש כיפה, ענוד טבעת נישואין, לבוש מדי חברה קצרים, שחום, פנים טובות, חייכן.
הצעתי לו לשתות. "לא יכול," ענה "אני בצום."
בבורותי, לא ידעתי שצום היום, י"ז בתמוז, ימי בין המצרים, של שבת נדחה ליום א'. מסוג הבורות – בורויות? יש ריבוי לבורות? – שאמנם אינני גאה בה, ועם זאת גם לא ממש, או ממש לא, מוכן להקצות אנרגיה כדי לצמצם אותה. רק אם על הדרך. להמשיך לקרוא מינורי בשימור התכנסות הזדהותית
בקפה במרכז תל אביב, המלצר שמגיש לי, דקיק, גבעולי, שחום, שעיר מטופח, פנים מגולחות למשעי, תמידית, נקי נקי נקי, עדין, ענייני. יש שם עוד גייז, הוא מהז'אנר ה'נשי' ה'מובהק' לאו דווקא ה'מוחצן'. האמפטיה שלי אליו, מובהקת.
לר'ישל'ה, שישב אתי, אמרתי ש'אני מתאפק לא לומר לו כמה הוא מתוק בעיניי.' להמשיך לקרוא מינורי במתיקות ובנחת
משרדנו הצנוע בפאתי תל אביב, מאכלס חמישה וקצת; הבעלים, תכנת, איש סיסטם, איש שרות, מעט המייסד ואותי.
המילה 'צנוע' אוחזת היטב ובאמינות את מידת פאר המקום, בה במידה ש'בעלים', 'תכנת', 'איש סיסטם', 'איש שרות' ו'מייסד' מתארים דמויות מובחנות אלה.
ו-לא, אין תלונות לתנאים, מתאים ומתואם. סביבה אהודה, רגועה, נעימה. אולי מדי.
בואו לפרקים של המייסד, יזם – קל על הדק המקדחה – מהווה טריגר לפעולה מנתצת סדר קיים, בתיקון, שיפוץ או רמונט לסדר חדש.
להמשיך לקרוא מינורי באלימות
מסתובב ברבי עקיבא, בני ברק. מה? אני כבר לא שומע, מכון שמיעה.
מקדים מעט, מחנה את האופנוע, מול 'טלית ברמה אחרת'; על חשמל? סוללות? נטענת?
להמשיך לקרוא מינורי במכירות, שיווק ושרות
מה שלומך, מורי ורבי? פתח ווטסאפית, יהודה בנימין, שם מעורבב, אותו הכרתי באפריקה.
מטעמי מניעת פריטת הצנעה אדלג על פרטים, ואסתפק ב– 'על סיפורי חיים אפורים משלו ממחיזים סרטים.'
גדל בערוגות ציונות דתית וצמח להיות להשקפת אחאנא"ר, מר נפש ועוכר אדם שכמוני בעליהן הגאה של תפישות וינטג' נאציות, מנומקות, אותנטיות, מהסוגה הציונית נוסח עכשווי, על מצע שיירי אמונה וכאילו היגיון פנימי – אליאס לטשטשת רציונליות – תועפות לאומנות מוטמעת.
אתמול פגשתי מישהו מז'אנר, איך אומר, קול:
סביב הארבעימים, יזם, בעל חברה אמריקאית, עם קוקו משוח משוך, דיבור 'אחי', מעודכן לז'אנר.
ציין שהניח תפילין.
בהמשך זרקתי 'האם', כבר-לא-זוכר-מה, וכן זוכר 'לפני או אחרי שהנחת?'
"למה אתה לועג לתפילין?" הוכיח אותי, תבע עלבון.
"לתפילין אינני לועג" השבתי "למניחים אותם."
נכנסתי לסביחיה לרכוש מנה, לחבר ולי.
בעודי מזמין 'אחד ללא כרוב, והשני עם הכרוב של הראשון', נכנס בעל הבית ואחריו גברת לקוחה.
"תתחדש על הנעליים" מתחנחנת הגברת, "בטח רק אני שמתי לב שיש לך נעליים חדשות."
עודכנתי, שלוויית אביו של ידידי הנערץ תיערך עוד כמה שעות בבית העלמין.
התלבטתי האם מצבי הפיזי מאפשר להגיע ללוויה, וקיבלתי את ההחלטות הבאות;
ארבעים דקות שוטטתי בחושך, בין קברים דומים, דוממים, שומע "שמע ישראל" מבוהל מפי מי שחששה שאני סוג של רוח רפאים רודפת, בעוד שאני רודף אחרי לווייה שאו-טו-טו מסתיימת. בלעדיי.
לבסוף, במקרה, מצאתי לווייה. שאלתי 'זו הלווייה של?' והתנשקתי עם המכרים שזיהו אותי.
ירדתי לדרום תל אביב, לרַפָּד, שינקוב בהערכת מחיר לתיקון שֶסָע במושב הקטנוע.
לִפְנֵי, בהתאם להתניותיי ולחשיבות המופרזת שאני מייחס לזמני ולחוסני הנפשי המתנדף בגילויֵי חמיסתו, התקשרתי לברר. "בוא" הורה. באתי; אין ספוג, לא חוט לא מחט ולא רפד – חנות סגורה. לשאלתי "אני עוד שתי דקות שם" הצהיר טלפונית.
זמן מרצע.
בינתיים גלשה אלי וספה ישנה עם רוכב תואם – משופם.
"תגיד" פנה אלי "איפה יש פה נַפָּח?" להמשיך לקרוא מינורי בדרום
אחד מידידי האחרונים, הרצים ונעלמים, נמוגים ומתכלים, במצב רוח ירוד. מאד. מצב רוחו מהווה מלונת לכלב השחור. הוא בשיא, כלומר השפל, של שיאים קודמים. כל המחזה. מראש המלנכוליות ברקע, מהבהבת כאקדח במערכה הראשונה.
מה קורה?
להמשיך לקרוא מינורי במצוקה ובתוצר
קבעתי עם ר'ישל'ה בנווה צדק; דיסקוס ענייני מעלה, ובעיקר פטפטת של מטה.
נענו במעלה שבזי, הוא בגמישות של חתול, ואני של פנתייר צולייע.
בפתח קפה, מלצרית בשחור, שחומה, אתלטית, בגיל ילדיי, קדמה אותנו בחמימות ראויה – כלומר בחן נטול התלהבות מעיקה.
הגרפיקה הכוללת, על מצע מאור הפנים, היטו אותי לחשוב שזו הדר – בפריפריית משפחתי. עיניי המתטשטשות הטעו אותי לבדוק האם זו היא: להמשיך לקרוא מינורי בערב מתעתע
בניו יורק, שנות ה-80, עוד לבשו חליפות בקורפורייט אמריקה.
אני נצרכתי לאחת כשעבדתי כפרילנסר בכמה מהתאגידים.
הבנתי שזו תרבות שאינני מבין בה. לא גדלתי עליה. לא רציתי להיות כמי שחושב שנראה כמו קוז'אק בחליפה, ולמעשה מובחן כמאבטייח ישראלי, או לחילופין – זבן בפוטו 47 סטריט. להמשיך לקרוא מינורי בחליפה
מוצא מקום ראוי לישבניי – פלוצריאדה עם מחשבים. ברקלי(ת), גרפיקה אנושית מרצדת מכל רחבי הקשת המראה, הלבוש והסטייל.
הולך לשירותים ומבחין בשלט – 'שירותים לכל המגדרים'.
בין הנושאים שבעת זו מפרידים בין רפובליקנים לדמוקרטים פרוגרסיביים בארה"ב, נמצא גם עניין המגדר; האם מגדרו של אנוש הוא מה שנולד איתו, או נתון לבחירה אישית.
בין ההיבטים הפרקטיים של הנושא נמצאים השירותים: מי, היכן?
כאן, כבמקומות רבים בקליפורניה בכלל ובאיזור המפרץ בפרט, מעוז פרוגרסיביות עד התבדרות, מתמודדים עם הסוגיה על ידי תיוג השירותים כמעורבים, לכ-ו-ל-ם, ללא הבדל, מין.
נפלא. אני בעד; שיהיה מי כזה, ומי כזו, ומי שהחליפו, ומי שגם וגם, ומי שלא ולא, ומי שאולי, ובערך. הכל טוף.
עוד היבט כלבוש, אבזרים, מכוניות, פייסבוק, שיח, הקצנה של איך הסובייקט מבקש לנהל איך ייתפש בעולם. עניינו, אל לחברה להכנס לשם פרקטית.
מה שפחות טוב, לי, 🙄 , הוא, המקום, שבמסגרת תרבות הייצוגיות מציע brewed coffee כבמחירי אספרסו. באופן מובחן, מאובחן, וכמאפיין התנהלותי משחקים עם הייצוגיות, כדרך חיים.
חזרה ל-דיקמן איפה אתה?
בחולון גדלתי במציאות בה בתים מזרחיים היו יותר מארחים, נדיבים, מכניסי אורחים, כמאפיין לבטח יותר מאשר בבתים אשכנזיים בהם ביקרתי, או בביתי שלי.
איפיון זה כמאפיין סוציולגי, טרם שהתמצק לסטריאוטיפ אובחן גם ביוצאי הדופן שלהם, כאימו הרומניה של סטלין שאירחה אותי בנדיבות עמוקה אף יותר מאביו המצרי והמצחיק, כדוגמא יוצאת מההכללה ושאינה מזימה אותה.
להמשיך לקרוא מינורי באבולוציה הסטריאוטופית
קבעתי – איזה קבעתי, נעניתי להזמנה – עם ר'ישל'ה בנמל יפו, לקפה של שבת בבוקר.
האיש נאה, בעיניי, כאל יווני,
גמיש לשינויים, גירויים, תגובתי כפסל שיש איטלקי,
עם יכולת דחיית סיפוקים כשל קיסר רומאי,
ובה בעת עם יכולת כלכלית לסיפוקם א-לה אוליגרך רוסי פוסט סובייטי.
מוצץ לתינוק –כאופנוע לר'ישל'ה – כשיהיה צעיר יהיה וולנטינו רוסי. להמשיך לקרוא מינורי בקוץ ובמסמר
אני רוכב לי במורד הרצל – הערצְל עם צ' שוואית קצרה ול' ארוכה – לסידורציות.
בעודי תר למי להציק, מבחין לימיני בקטנוען עם ארגז מטען, שהפריזר שמותקן לי על האופנוע כקוביית שש בש ייחשב לעומת הפריג'ידר שלו.
על רגלו השמאלית אני מבחין בכיתוב לא ברור. לי. להמשיך לקרוא מינורי בביטוי אישי
אתמול התקדמתי על קינג ג'ורג' לכיוון הים. אווירית, אם הייתי ממשיך, הייתי מגיע למחוז חפצי. מכיוון שאני לא מלאך, לא שרף, אולי רחפן אך נע באופנוע יבשתי, עזר הניווט מחווה לפנות שמאלה לאלנבי ולבצע קפנדריה שגרפית על המפה נראית מבאסת. להמשיך לקרוא מינורי בהתגרות
