'מינורי' היא כותרת לניסוח חוויות שהותירו בי תהיות מוצקות, תובנות רכות, ובעיקר שאלות.
הבחירה לעוות שמות דמויות אינה במטרה להסתירן, אלא, לסמן שהתיאורים אמנם אוחזים בדמויות אותנטיות, אך למעשה אלה שפיצים של התנהלויות ג'נריות אופייניות של הכלל או לפחות של אנשים שאליהם נחשפתי.
העובדה שנוצר פער בין הטעמים והתפישות שלי, זה העסק, כלומר העניין, שלי, הפרטי ואין בכך להעיד על הנכון, הסביר או האוניברסלי.
השיפוט או הערכיות שייוחסו לדמויות או לי היא על הקורא ומבורכת. אולי היא המומטיבציה לכתיבה.
ו-כן, מי שרוצה, יכול לעשות בכל הנכתב שימוש ככל העולה על רוחו, ואף פטור מלעדכן אותי בכך.
שמחות,
אחד מידידי האחרונים, הרצים ונעלמים, נמוגים ומתכלים, במצב רוח ירוד. מאד. מצב רוחו מהווה מלונת לכלב השחור. הוא בשיא, כלומר השפל, של שיאים קודמים. כל המחזה. מראש המלנכוליות ברקע, מהבהבת כאקדח במערכה הראשונה.
מה קורה?
קבעתי עם ר'ישל'ה בנווה צדק; דיסקוס ענייני מעלה, ובעיקר פטפטת של מטה.
נענו במעלה שבזי, הוא בגמישות של חתול, ואני של פנתייר צולייע.
בפתח קפה, מלצרית בשחור, שחומה, אתלטית, בגיל ילדיי, קדמה אותנו בחמימות ראויה – כלומר בחן נטול התלהבות מעיקה.
הגרפיקה הכוללת, על מצע מאור הפנים, היטו אותי לחשוב שזו הדר – בפריפריית משפחתי. עיניי המתטשטשות הטעו אותי לבדוק האם זו היא: להמשיך לקרוא מינורי בערב מתעתע
בניו יורק, שנות ה-80, עוד לבשו חליפות בקורפורייט אמריקה.
אני נצרכתי לאחת כשעבדתי כפרילנסר בכמה מהתאגידים.
הבנתי שזו תרבות שאינני מבין בה. לא גדלתי עליה. לא רציתי להיות כמי שחושב שנראה כמו קוז'אק בחליפה, ולמעשה מובחן כמאבטייח ישראלי, או לחילופין – זבן בפוטו 47 סטריט. להמשיך לקרוא מינורי בחליפה
מוצא מקום ראוי לישבניי – פלוצריאדה עם מחשבים. ברקלי(ת), גרפיקה אנושית מרצדת מכל רחבי הקשת המראה, הלבוש והסטייל.
הולך לשירותים ומבחין בשלט – 'שירותים לכל המגדרים'.
בין הנושאים שבעת זו מפרידים בין רפובליקנים לדמוקרטים פרוגרסיביים בארה"ב, נמצא גם עניין המגדר; האם מגדרו של אנוש הוא מה שנולד איתו, או נתון לבחירה אישית.
בין ההיבטים הפרקטיים של הנושא נמצאים השירותים: מי, היכן?
כאן, כבמקומות רבים בקליפורניה בכלל ובאיזור המפרץ בפרט, מעוז פרוגרסיביות עד התבדרות, מתמודדים עם הסוגיה על ידי תיוג השירותים כמעורבים, לכ-ו-ל-ם, ללא הבדל, מין.
נפלא. אני בעד; שיהיה מי כזה, ומי כזו, ומי שהחליפו, ומי שגם וגם, ומי שלא ולא, ומי שאולי, ובערך. הכל טוף.
עוד היבט כלבוש, אבזרים, מכוניות, פייסבוק, שיח, הקצנה של איך הסובייקט מבקש לנהל איך ייתפש בעולם. עניינו, אל לחברה להכנס לשם פרקטית.
מה שפחות טוב, לי, 🙄 , הוא, המקום, שבמסגרת תרבות הייצוגיות מציע brewed coffee כבמחירי אספרסו. באופן מובחן, מאובחן, וכמאפיין התנהלותי משחקים עם הייצוגיות, כדרך חיים.
חזרה ל-דיקמן איפה אתה?
בחולון גדלתי במציאות בה בתים מזרחיים היו יותר מארחים, נדיבים, מכניסי אורחים, כמאפיין לבטח יותר מאשר בבתים אשכנזיים בהם ביקרתי, או בביתי שלי.
איפיון זה כמאפיין סוציולגי, טרם שהתמצק לסטריאוטיפ אובחן גם ביוצאי הדופן שלהם, כאימו הרומניה של סטלין שאירחה אותי בנדיבות עמוקה אף יותר מאביו המצרי והמצחיק, כדוגמא יוצאת מההכללה ושאינה מזימה אותה.
קבעתי – איזה קבעתי, נעניתי להזמנה – עם ר'ישל'ה בנמל יפו, לקפה של שבת בבוקר.
האיש נאה, בעיניי, כאל יווני,
גמיש לשינויים, גירויים, תגובתי כפסל שיש איטלקי,
עם יכולת דחיית סיפוקים כשל קיסר רומאי,
ובה בעת עם יכולת כלכלית לסיפוקם א-לה אוליגרך רוסי פוסט סובייטי.
מוצץ לתינוק –כאופנוע לר'ישל'ה – כשיהיה צעיר יהיה וולנטינו רוסי. להמשיך לקרוא מינורי בקוץ ובמסמר
אני רוכב לי במורד הרצל – הערצְל עם צ' שוואית קצרה ול' ארוכה – לסידורציות.
בעודי תר למי להציק, מבחין לימיני בקטנוען עם ארגז מטען, שהפריזר שמותקן לי על האופנוע כקוביית שש בש ייחשב לעומת הפריג'ידר שלו.
על רגלו השמאלית אני מבחין בכיתוב לא ברור. לי. להמשיך לקרוא מינורי בביטוי אישי
אתמול התקדמתי על קינג ג'ורג' לכיוון הים. אווירית, אם הייתי ממשיך, הייתי מגיע למחוז חפצי. מכיוון שאני לא מלאך, לא שרף, אולי רחפן אך נע באופנוע יבשתי, עזר הניווט מחווה לפנות שמאלה לאלנבי ולבצע קפנדריה שגרפית על המפה נראית מבאסת. להמשיך לקרוא מינורי בהתגרות
אתמול במוסך לא פחות משמונָה הסתלבטו עלי – הבעלים, המנהל, המזכירה, שלושה מכונאים, אקספרט ולקוח אחד.
הבאתי ת'אופנוע מפני שכשמותנע, לא מזיק טחורים, כלומר לא מחזיק טורים; כבה ונכבה.
לאחר תנני תננה, האקספרט־מכניסטים הגיעו למסקנה שאין מנוס – יש לנקות את האינג'קטוריאדה. עניין די יקר, שבקמצנותי ניסיתי להימנע.
ב- 2007, נסענו ידידי הנערץ . ד., ס. ש. וידידי האמן, לבקר את ב. ג. שעבד במנילה, פיליפינים.
לעיני הבלתי מיומנות, תאילנד היא השניה לפיליפינים לקיימות מנעד הקטבים נקבה ––זכר – יסלחו לי, או לא, מי שצורמת להם השמת מנעד בין שני קטבים אלה. מספר האנשים שלא הייתי סגור על מגדרם היה לאין שיעור גדול יותר מכל מקום אחר בו הייתי.
רכבנו
רכבנו ה', חברתו ואני למנזר סנט ג'ורג', ואדי קלט.
בפתח המנזר אוטובוסים פורקים צליינים מהז'אנר האורתודוקסי; יוונים, רומנים, רוסים, סרבים. בדואים בפתח המנזר ממתינים לפשוט את עורם – מטפורית – בהלבשתם כפייות, השקייתם במיץ תפוזים או רימונים, ושיווק אגרסיבי של פאצ'פקעס תיירותיים במחיר מופקע, בדרכם מטה ל, או חזרה מהמנזר החבוי בערוץ.
רכבתי על בן יהודה שטראסה דרום, בנתיב התחבורה הציבורית. חלפתי על פני חנות הדגים בה הייתי רוכש, שנים, ארבעה מושטים לגריל, אחת לכמה ימי שישי. שנה ומשהו עברו מאז הרכש האחרון.
בתחילת יחסינו, אמרתי לאלי ועזרא, מפרקי הדגים, ש'בעל הבית דומה לגאידמק'.
הם העליזים תדיר, הבחינו בדמיון. צחקו.
בעל הבית, זועף, כעוס ומאוס, לא אהב. לא ברור לי בדיוק את מה.
בינם לביני נוצרה סולידריות דקה של לקוח מסתלבט עם עובדים שמתעמרים בהם.
הם היו מזכירים את 'גאידמק' כל פעם כשנכנסתי, שנים לאחר שההלצה מיצתה את עצמה לדעת.
הבחנתי בעזרא עם חגור סינור פלסטיק מחוץ לחנות.
נופפתי לו מהאופנוע.
הוא זיהה אותי אחרי הרף, ושאג "היי, איפה אתה?" אולי בסימן קריאה.
מה הייתי אמור לומר לו?
שעברנו דירה, שאין גריל?
שאין דגים על האש בימי שישי?
מלאתי פי מים, שתקתי כדג, שטתי הלאה.
"מזל," כך אבי סיפר לי, היתה תשובת נפוליאון.
לי אין גנרלים.
בגאנה הוצמד אלי נהג. יש שיאמרו שנהג לאקספאט – זר שנמצא בשליחות תעסוקתית – קריטי להשרדותו כרובה לחייל, כבלוני חמצן לצוללן; הוא לא רק המסיע, הוא גם המסייע, המתווך למציאות שיכולה להיות מאיימת השרדותית.
אני, בין ריבוא חסרונותיי, מייחס לאישיות אחר פשטנות שמאפשרת לפענחה,
בעוד שלאישיותי הפרטית שלי, מורכבוּת שמונעת מאחר להבינה.
אז זהו, שציון, אותו פגשתי באקרה, מייחס לאישיותו פשטות – מה רואים, זה מה שיש. פשוט, פאשוט, פאשיסט. המיר אדיקות דתית בבליל של אדיקות פטריוטית מבולבלת ונחרצת. ואוהב אותו. אם היה לי לב בר נגיעה הייתי אומר – נוגע לליבי.
לפי חוקי מקום עבודתי, הנהג צמוד למכונית שצמודה לאקספאט.
הרכב שצמוד אלי – טנדר מיצובישי מסוקס, נשלח למוסך לטיפול תקופתי.
הנהג שעובד אתי נותק ממכוניתו, שניתקה ממני.
סמואל, נהג מכונית סדן של אשת אקספאט צוּוָת אלי. 'פוסיקאר', או 'פות מוביל', סליחה על השפה הלא-פוליטקלי קורקט. להמשיך לקרוא מינורי בחלום
בבוקר, שאלתי את ג'והן, הנהג הצמוד אלי בגאנה, לשלומו – שיחת חולין כזו, מה העניינים, כזה.
הבוס שלי התעצבן – בעצם עלי, בפועל – על שני כפיפים שלי, שלא הציגו בזמן תוכנית עבודה על נושא מסוים. קרא לשלושתנו לחדרו. שאל אותם מה הם צריכים, 'חשמל ללפ טופים?' יש לו שקעים. 'לאכול?' יש לו ביסקוויטים. 'לשתות?' יש לו בקבוקי מים. הם ביקשו גם לאכול וגם לשתות.
"אנחנו אשכנזים" אמר לי בעברית, "כשאנחנו מציעים לאכול ולשתות אנחנו לא באמת מתכוונים." להמשיך לקרוא מינורי במה נשמע?
במסגרת עבודתי נסעתי ליישוב נידח Aburi, צפונית לאקרה.
אולי לא כל כך נידח – 40 קילומטר צפונית לבירה, ויש שם גן בוטני חשוב שנוסעים במיוחד אליו.
עד כדי כך. בשפעת האטרקציות של גאנה, נהייתי בוטניקאי חובב.
נידחות היישוב מתבטאת בכך שהבנק – לקוח שלנו, משתמש בתקשורת לווינית. תקשורת אחרת יקרה מדיי.
אנחנו מנסים להטמיע מוצר שעומדים על כך שהוא טוב יותר מהאלטרנטיבה. אבויה, המשתמשים שמים את נפשם בכפם, מחרפים נפשם, כדי לא להשתמש בו – לא רואים את האור שאנחנו משפריצים עליהם במוצר, ולא בשל עוורונם. להמשיך לקרוא מינורי במניקור פדיקור
אולי, חוץ מג'וזף.
בגאנה, אני חי בקהילה, בקפסולה, למגורים הם קוראים 'קיבוץ'. מבחינתי אולי 'צוללת', 'חללית'; מרחב חיים של משאבים מוגבלים, מוסדרים, קבועים, כמו בקיבוץ, צוללת…, שיוצרת סוציולוגיה מעמדית לפי סממני שררה, מותאמים לאופי המקום. במקרה זה תפקיד, וותק, ומהם נגזרים סוג הרכב וגילו, מיקום המשרד, המגורים, ושאר סממני חיים ומעמד. להמשיך לקרוא מינורי ברֶזורֶקְשֶן
בגאנה, צוותתי לדירת שותפים,
סלון,
מטבח,
שלושה חדרי שינה עם שירותים, לכל חדר.
חובר למי שנמצא שם כבר לפני, שנה לערך, לא חשובה העדה. להמשיך לקרוא מינורי בצידוק — רציונל
שותפיי לדירה ואני מגיעים לארוחת הצהריים. יחד.
שאלתי אחד מהם –
"איך אתה חושב שססיליה – המבשלת – מעדיפה, שנגיע ביחד או בנפרד?"
"מה זה מעניין אותי?", הוא עונה,
"אותי שואלים מה אני מעדיף, שיהיה איכפת לי מה היא מעדיפה?" להמשיך לקרוא מינורי בשפע, או מחסור
