'מינורי' היא כותרת לניסוח חוויות שהותירו בי תהיות מוצקות, תובנות רכות, ובעיקר שאלות.
הבחירה לעוות שמות דמויות אינה במטרה להסתירן, אלא, לסמן שהתיאורים אמנם אוחזים בדמויות אותנטיות, אך למעשה אלה שפיצים של התנהלויות ג'נריות אופייניות של הכלל או לפחות של אנשים שאליהם נחשפתי.
העובדה שנוצר פער בין הטעמים והתפישות שלי, זה העסק, כלומר העניין, שלי, הפרטי ואין בכך להעיד על הנכון, הסביר או האוניברסלי.
השיפוט או הערכיות שייוחסו לדמויות או לי היא על הקורא ומבורכת. אולי היא המומטיבציה לכתיבה.
ו-כן, מי שרוצה, יכול לעשות בכל הנכתב שימוש ככל העולה על רוחו, ואף פטור מלעדכן אותי בכך.
שמחות,
בפגישה עם חביירים עלתה סוגיית מינוי רן ברץ, כראש יחידת ההסברה במשרד ראש הממשלה.
חבר התייחס לנושא כ- "סוף מעשה במחשבה תחילה."
בהמשך, סיפר בהרחבה,
שכשבנו חגג 13,
הורשה לפתוח חשבון פייסבוק.
ביום שפתחו, האב הסביר לבנו בהרחבה – 'כל מה שתכתוב שם, בבוא היום, עלול לשמש כנגדך.' להמשיך לקרוא מינורי בחינוך אפקטיבי
נכנס הבייתה, רואה את בני בטריפ הסנפת תוכן פוליטי, צופה ב'נבחרים', חיים יבין, ביריבות בין רבין ופרס מ 1981. בדיבוב מהיר.
"למה?" אני שואייל.
והוא עונה- "הם מדברים לאט מדי."
יש לי חבר, לא חשוף מהיכן,
נאמר- אָמָּן,
שחייו, לתפישתו, הם שחור לבן,
ושלי לעומתו, הם חד גוון,
רָכַב לפני שבוע על אופניו לפתיחת תערוכה ביפו, לא ביפן.
כשהגיע ידידנו [-שלי ושל חסרונותיי] מיוזע,
רכן על הברזייה להישטף ולרוות צימאון עז.
בעודו שואב לוגם וגומע,
הֵרִים עיניו, וראה אמזונה – הסתבר כמה דקות אחרי – לוחמת חוק וסדר, שני שליש שנותיו,
(עם בתה יחד הם שלושת רבעיו,)
שעפעפה חזרה, והקשר אז נסרג בעבותות חיווטיו.
להמשיך לקרוא מינורי בחייטות-על
ישבתי עם ר'ישל'ה בתחתית.
הוא, משגשג שכמותו, נקרא לחזור למשרדו, שילם ונס לדרכו.
אני אורז את עצמי כמה דקות אחריו, אומר "תודה" למלצרית ששירתה אותנו- קצת מעל בתי, הרבה פחות מבני, ופונה לצאת.
"תודה לכם!" היא משיבה, ומוסיפה "הייתם שניים, נשארתם אחד."
"כן" אני נזכר "כמו צבוטותי וקוטותי."
"מי אלה? לא מכירה" היא עונה.
אתמול שכשכתי בזוריקיאדה.
בשלב כלשהו פנתה אליי מישהי- "דיקמן?"
לא יכולתי להכחיש. -'"XXXX" מתחרייז עם סיגל?' שיתפתי פעולה.
לאחר שהאשימה 'אני מנופפת לך רבע שעה ואתה לא מגיב' בצדק, אני עד,
היא השתינה, מטפורית כן?, סוציו-טריטוריאלית; עדכנה שהיא אשתו של בעלה, הזכירה לי שהשיח איתה הוא האזנה לתיאור המציאות, כלומר סקירה של היכן היא במתווה הסוציולוגי אותו היא טווה, רפרפה על אמה, רפרנסה על בתה שהיא הגיעה במיוחד מישוב קהילתם לכנס הנוסעים ארה"בה בשליחות… כבר לא זוכייר איזו, והוכיחה: "אתה יודע שזה בית הקפה של התסריטאים, כן?",
"כן, כך שמעתי", התכנסתי חלושות, ואני, בפרובינציאליותי המצטבללת במרירות בצליותי, בכלל חשבתי שזה בית הקפה של הישבנים היושבים בו. אבל אני, מאיפה לי לדעת?
היא סכמה שאני שקוע בספר שעוד מעט יתפרסם והיא תשמח לקרוא.
ואני הכחשתי נמרצות, כלומר רפות/ אבל אני בסיפור הזה, ובכלל, סטטיסט. כלומר ישבניסט.
ירדתי לאנגולה בסוף 2014 בטיסה עם מי ש-גילית, יכול היה להיות בני. באיבריה.
חתול פרובינציה, של החיים. שורד, מיני, לא מאמין או סומך על איש, ולא בכעס או בתסכול, בסורבייבינג אוף דה פיטֶס. בהבנה משלימה, כולל התחככותונת עם החוק.
הציע לקחת אותי מהשדה. הודיתי, טרם ידעתי שהנהג שהוקצה לי אינו על המשימה.
באחוות מגיעים יחד, בפטרונות אבהית שאלתי לשלומו אצל מי שפגש בו.
התחככנו במלון כשהיה מגיע לכאילו ציביליזציה מהפרובינציה בה עבד.
באמצע 2015 חזרנו יחד, הוא התפטר אני פוטרתי, באתיופיאן. צירוף מקרים מרהיב. להמשיך לקרוא מינורי בהסתדרות
החלטנו כמה מדיירי המלון העובדים בלואנדה, אנגולה, לנסוע ביום א' לאיזה חוף.
הייתי שם, בחוף.
לא סיבה להגיע.
כן סיבה לצאת מהמלון.
נה נה ני נה נה נה, יש אוטו, אין אוטו, צריך לארגן מכונית. להמשיך לקרוא מינורי בכבוד האדם וחירותו
ציפי היא אחותו של ידידי הנערץ.
מעט מבוגרת ממני, הטילה עוגן ניהולי רב-שנים במחלקה חשובה במוסד עתיר גודל, משאבים והכרה ציבורית.
בשפה נמוכה 'פראיירית היא לא.'
ידידי הנערץ- להלן י"ה, מעטיר עליה את כתר ה'אחות המוכשרת' בין חמשת האחים;
בהיכרותי עימו הייתי מתייחס לתואר- לא, לא בסקפטיות, אבל כן, בסוג של זמניות', שכן אמות המידה של כל מדידה משתנות אצל ידידי ברצף. בין קצוות, בעוד מושאי המדידה די יציבים.
נשמע מוכר? להמשיך לקרוא מינורי במזכירות, קווים לרשעותי
זוכר את אבי באילת אמצע שנות ה-60 מניח תפילין.
בחולון, סוף שנות ה-60, תחילת ה-70, מיצה את ההנחה, היה אחרי;
בחגים הלכנו לבית כנסת ישורון, תקע את הסכין באדמה כשאני בצעתי משהו חלבי בסכין חיתוך בשרי, בימי ששי עשה קידוש, וכשאני בדקתי גבולות ואמרתי 'לא' לרוטינה שאני מקדש אחריו, הנחה 'כן'. נעצרתי שם- כלומר לא בדקתי את אלסטיות הגבול, חזרתי על 'ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם'. היה נראה לי הכי מעושה שיכול, הטקסט, האינטונציה, הדרישה. להמשיך לקרוא מינורי בהבדלה בין קודש לחול
במוצאי שבת, במלון אשר בשכונת בנפיקה שבק"ק לואנדה, עושים על האש.
הטבחיות מוציאות החוצה סלטים וכאלה, הטבחים עומדים על האסכלה ו-צולים, לא-יודע-איך-קוראים-לפעולה-של- לשים-בשר-על-האסכלה.
איכשהו, תועפות הסטייקים, עוף ונקניקיות יוצאים מבריקים משומן.
אני שמקנא באלה שיודעים לומר – 'אוכל לא טעים' – מין חריצה ידענית שמביעה עומק קולינארי שאינני מכיל אותו; ערל טעם שאני, נמוך מצח תרבות אוכל שכמוני יודע לומר שעל אף שאני אוכל יותר מהרצוי בכל ממד, מהאוכל שם, עדיין לא מחכה לאירוע.
להמשיך לקרוא מינורי בנורמטיבי ובהתנשאות
"Cafe por favor", מבקש מהמלצרית בארוחת הבוקר במלון.
"עם חלב קר?" היא שואלת, מוודאה, בפורטוגזית, בהיכרותה עם גחמותיי.
"אאו" מתחיל ועוצר, שכן אין לי את המלה ל'לקחת' חלב קר.
איך אומרים 'לוקח'? שואל את הגברת המxימה שאתי.
"תלוי לקחת מה, יש הרבה אפשרויות" עונה.
"טוב", התייאשתי, פניתי למלצרית "לוקייח" בעברית "פְרִיו לֵייט".
התחלתי ללמוד באוניברסיטה.
שומע, שהתאחדות הסטודנטים מפנקת במתנה.
למה? מהכסף של מי?
אני זקן דיִי כדי להבין ש-המתנות הן על חשבוני, ואני הייתי רוכש לעצמי משהו אחר.
שוין.
להמשיך לקרוא מינורי בהוכחה לקיומו של האל, או, בגרידיות
והוא, האל הזה לא מניח, וממשיך להוכיח את קיומו:
בצהריים מוריד את סְטֶלה, כלבתה האהובה.
רוטינה המתחילה במנוד ראש שלי אליה, ובה היא מנתבת לאן שמוצאת לנכון.
מול האספרסובר היא עוצרת מקרבנת.
עד כאן מספיק כהוכחה לקיומו, לא? מי יפים הם הברואים.
ומכאן-
בקפה עוברת כמה פעמים ביום קבצנית. עם שביס, שמלה ארוכה ובלי שיניים קדמיות.
היא גועה בצחוק רם סופחת את תשומת לב היושבים ולחלקם היא נוגעת בלינק שבין תחושת אי-הנוחות והארנק.
דמות מוכרת, רוטינית.
היום, שבת, היא עוברת.
אחת היושבות שואלת לשלומה של הקבצנית,
וזו עונה לה שהכל בסדר.
ישבנית הקפה קוראת לה, לבוא לרגע, רוצה לתת לה.
"תודה מותק" הקבצנית עונה לה "אני שומרת שבת."
ידידי הנערץ פתח ב'יש לי רק שאלה, רוצה לשמוע מה דעתך'.
אבי אמר לי, שמי שמבקש עצה בעצם רוצה כסף.
לא, זה לא המקרה.
בבגרותי למדתי, שבין מבקשי העצה יש מי שהתשומה הנצרכת היא אישור רגשי, לתפישת ערך. להמשיך לקרוא מינורי בתחזוק מוטו-ריגשי
לפני לא יותר משלוש שנים, לתחושתי שנתיים, נוכחתי בקיומה, במעברה מול הקפה.
הייתי רואה אותה מדיי פעם, כשהייתי מרים מבט ממסך המחשב.
הערכתי שהיא בת 13-14. בשלבי התפתחות. פנים מדהימות- לכדו את תשומותיי. חסרת הבעה. יחסית גבוהה, מתנהלת בעצלות נעורים חסרת אנרגיה.
ביני לבין עצמי תמהתי האם בתודעתה היא מודעת ליופיה. להמשיך לקרוא מינורי ללא התחלה וסוף טוב
היום נחשפתי לאחת האמירות האופטימיות ביותר ששמעתי, מעודי.
ידידי, בן גילי, פחות או יותר, עבר ליד מלצרית בת עשרים ואולי קצת, ששירתה אותו בכמה ארוחות.
"רואה אותה?" סח לי בטון שואייל ושאינו ממתין למענה – "אם הייתה מסכימה, הייתי מתחתן איתה. וזהו, יותר לא צריך כלום." להמשיך לקרוא מינורי באופטימיות
יושב בקפה. מ 1998. אם הייתי סופר כמה פעמים, מונה כמה שעות – בטח היה מביך אותי.
אמי הייתה אומרת 'אני לא יושבת בבתי קפה.'
אם היא הייתה יודעת כמה אני יושב- בטח הייתה מתהפכת.
לא סופר. להמשיך לקרוא מינורי בתספורת
