בית גידול, ערכים

רטרוספקטיבה או – 'סוף המחזה'

תפישותיהם הערכיות, הפוליטיות, הנטיות האסתטיות, ההתייחסויות לאמונות, של ילדיי דומות במידה רבה לאלה של הוריהם; תוצר גנים, האישיות המתפתחת האתוס האופף.

האם זו סיבה לשמחה?

• האם הם רואים ת'אור?
• אותו אור?
• האם הוריהם הפעילו אינדוקטרינציה שעבדה?
  חזק מדי?

זהירות חפירה

החומר לצריכה עצמית; תמלול והגדרה.

אינני יודע מי ניסח, בועט בעצמי שלא היה זה אני:
'לחנך אפשר רק יתומים.'

הביטוי ממצה ומתמצת את הגישה שהחינוך, הטמעת האתוס, פיתוח המבנה האישיותי, התפקוד האישי בסביבה, מערכת ההפעלה ההתנהגותית המוטמעת, טיפוח הסנטימנטים והערכים – אלה קרו בבית הגידול של פרט.

מוסדות החינוך עסקו במגוון דברים, בלימודים ובהקניית ידע, כלים, ובעיקר בחִברות, התאמה והטמעה חברתית ויישום ערכים קהילתיים.
דתות מחנכות את מאמיניהן לחיי קהילה > משפחה > עצמם. בזה הסדר, מהחשוב לפחות. הקהילה היא הערך העליון, לכן גם המסרים האחודים לקדם סדרי עדיפויות משמרות את הקהילה. הדת באמצעות סוכניה – ייצוג האל ונציגיו עלי אדמות חמושים בטקסטים מכוננים ומקודשים – מנפקים למאמינים ולחברי הקהילה ציוויים, המלצות ישירות, עקיפות, ופרוטוקולים, שניתן לגזור מהם ערכי התנהלות, ובה בעת את היפוכן.

בעולמות ארגוניים, עסקיים, תעסוקתיים, מנסחים דוקטרינות, מתודות פעולה, התנהגות, חינוך, הכשרה, לנתב ערכים משותפים ליצירת התנהגויות דומות שתואמות את הארגונים.

לי (היה) חשוב לנסח טרום, תוך כדי ואחרי, ערכים שלי היה חשוב לקדם. בסיום התהליך, כשהבטון יבש, עניין, מעניין אותי, לבדוק את המרחק בין מה שאליו כיוונתי לבין תוצרים חשובים האלה. הסדר, מבחינתי הפוך: פרט > משפחה > חברה.

דמיון להורים

דמות חינוכית דתית לאומית ידועה – לא זוכר-את-שמו – צמצם, מבחינתי, ואמר בערך –

"חינוך טוב הוא כמידת דמיון הילדים להוריהם."

המטרה (מבחינתי) להנחיל לי, ובעקבות זאת לילדיי – בזה הסדר – חיים טובים. לתפישתי. מטבע הדברים ערכים וכישורים שאני מייחס כעת או ייחסתי להם בעבר חשיבות תומכת לתפישתי את חייהם ה'טובים'. מתבקש לומר שכוונתי שיחלקו חשיבות שאני מייחס לערכי התנהלות מסוימים ויסלדו מאחרים.

עם זאת, בכוונת מכוון ולא כ-מס שפתיים – לא כיוונתי לדמיון להוריהם. מריבוי טעמים:

• קודם וראשית לכל, אני מבין שלא ניתן, מורכב מדיי, יחסי סיבה תוצאה לא עובדים ישירות ולא לינארית – אמי אמרה 'כששותלים צנון יודעים מה יגדל'.
• אין שליטה על אלמנטים פיזיולוגיים חיצוניים, ונראה שבמידה רבה לא נלקחו ממני, וטוב שכך.
• טרם פוצח (פיצחתי) את תמהיל ההשפעה גנים–חינוך על התנהגות,
• והכי חשוב, כגרסה שואפת להיות משופרת, לא הייתי רוצה שהדמיון אלי יכלול אלמנטים שעדיף היה שיקבלו מאיריס אימם, נניח יופי וחוסן גופני ובריאותי, שלא יקבלו ממני את השטחיות, החאפריות, הפינוק, התבוסתנות, היעדר ההתמדה, ושאר חוסרי איכויות ועודפי לקויות, שאני מייחס לעצמי (בצער, יש להודות, גם אם מתון, ובהשלמה רבה. עם ביקורת, די אוהב את עצמי).

דמיון, אלי

דמיון אלי, אינו יעד. וגם אם כן – לא יודע להשיגו.

כן הייתי שמח לערכים אסתטיים דומים, יוצר הנאה משותפת.

להנחיל ערכים, לפתח כישורים, תפישות והתנהלות שאני מייחס להן חשיבות, במידה רבה – כן. כולל את התמלֶלֶת המקדמית, ה'חפירה' חותרת רציונליות, הפעולה של אחרי תמלול מקדים על אינסטינקט מימוש סנטימנט בלתי מבוקר.

כאליסה, אם לא נדע לאן ללכת, איך נדע שהגענו? אם נכוון ליעד, לא בהכרח נגיע אליו. אם לא נכוון, נגיע לכל מיני מקומות אחרים.

מרידה ואוורסיה

לא מאתר. כלומר ישנה ביקורת נוקבת, במיוחד אלי, לא מאתר תכונות שיכול לתייג כאוורסיה.

מסרים שתוּוכו

בעת הסיכומים, תחילת 2015, המסרים שהוטמעו מבוטאים כפי שאני מנסח אותם בעת כתיבתם, ברטרוספקטיבה. מסרים שהועברו בסינתזה עם איריס, על מצע סביבה מובחנת סוציואקונומית.

עם זאת,

1. עיקרי המסרים שהיו חשובים לי נספגו בהביטאט בו אני גדלתי,
   בעיקרם, בפרקטיקה של אמי, ובתמלול ובאסטרטגיה של אבי,
2. ערכים ומסרים אלה, על ציר זמן, עברו בבגרותי באופן מתמיד את העיבוד שלי, המודע המתומלל, ויש להניח שגם הבלתי מודע.
3. ספגתי והטמעתי ערכים שחשבתי אותם כראויים, כנכונים ומקדמים חיים 'טובים יותר', לי, לתפישתי, לערכיי, לסנטימנטים הטבועים בי.
4. בניסוח תפישות וערכים אלה, כאן, אני מנסה לנטרל את ערכיותם, להסתפק באזכור קיומם, היותם ומהותם.
5. כטבע יחסי הורים, הערכים שאני הבאתי מבית הגידול שלי קבלו תפניות מעצימות, מחלישות, ברעיון וביישום, בסינתזה של התמודדות עם אלה של בית גידולה ש איריס שחלקה אתי את חיי. לפי סט הערכים שלה – אלה, ערכיה, אולי היו מנוסחים פחות, אך נחרצים ומעשיים אף יותר 😆 .

תפישות וערכים

שיח פוליטי

• עיסוק בנושאים פוליטיים, על סדר היום, בשולחן האוכל, ליטֶרלי, דוּבָּר בעיקר בארוחות המשותפות.
  שיח והתייחסות אינטנסיבית לאקטואליה, תפישות עולם,
  פחות בפרקטיקה התנהלותית פותרנית,
• המצע הוא תפישה חותרת רציונליות – ערך גבוה מאד,
• פרוגרסיביות,
• דמוקרטיה במתכונת ליברלית מערב אירופאית,
  כלומר
  • רציונליות,
  • ערעור פרדיגמות,
  • חיוב חופש פרט,
  • חתירה להגבלת עוצמת רוב,
  • השכלה.

אמונה, דת

• חוסר כבוד והערכה לגילויי אמונה באשר הם, ובכלל זאת דת,
  • דת מוטמעת, מכבה וולונטארית חתירה לרציונליות,
  • נתפשת כתולדת מצוקה.
• אין יחס למסורת – יש לעשות או להימנע מדברים אם מקדמים רעיון או ערך, אין ערך לקיום מסורת כשלעצמה או להחלת סממני צביון קהילתני על מרחב ציבורי.

מעשיות, פרקטיקה

• לא במובהק,
• במובן חתירה לתוצאה,
• העדפות מעשיות, כעת,
• המנעות מפרקטיקות רחוקות ממציאות עכשווית נתפשת,
• תפישה שבפרקטיקה יש מין הזול, המצוקתי, המיוזע, העני והשורד, אין בה שפע.
• הטייה לטיפול בטווח הארוך, המערכתי, התשתיתי,
• המיידי חשוב,
  • כטיפול קריטי, כהקלה מצוקתית,
  • ועם זאת 'נמוך' אם
    • כהתנייה,
    • העיסוק ממוקד בו, לא אינטליגנטי, לא אסתטי.
• התייחסות למבחן 'תוצאה', 'שורה תחתונה' הוא מבחן ירוד, לא אינטליגנטי,
• מעשה שלא קדם לו תמלול הוא רוטינה במקרה הטוב, וסוג של אלימות במקרה הפחות,
• פעולה היא חרוז יחיד, בודד, על צמיד תהליך, לפניו היו פעולות ואחריו תהיינה,
• שאינן תובעות יישום באמצעים כוחניים,
• התרחקות מצמצום: אין 'פעולה אחת שמשנה את הכל'. תופעות הן צבר סיבות פעולות תנאים והליכים,
  • אולי המינוריזציה הזו תרמה לכך שלא היו דרמות?
• הפעלת כוח נתפשת כ –
  • מצוקה,
  • סוג של אלימות,
  • הצהרת חולשה,
  • מלווה בחשש מתוצאה בלתי ניתנת לשינוי והיפוך.
  • התכווננות למכלול טווח פעילות, הסיבות לביטוי התרחשות מציאות הן צֶבֶר
    • לא אחת יחידנית,
      יש לחפש עוד,
      ההטייה האישיותית לחפש את האולטימה רציו מונדי, שהטיפול בה 'יטפל בבעיה'.
  • בפעולה, יש להעריך את ההשפעות, גם אם אין יכולת לאמוד את מכלול השפעתן, ההערכה היא עדיין פקטור, שכן ההשפעה מוספת ורב שכבתית לעומק, ומתפרשת אדוותית לרוחב.
• קיצור – פרקטיקה אינה ערך נשאף,
• אופטימזציית משאבים – בהחלט, רתיעה ממרכנות בלתי מבוקרת, מבזבוז, אולי עד כדי סגפנות.

אצילות

• אם 'פרקטיקה זה לעניים':
  ישנם מצבי דחיקת פרקטיקה מקומית מיידית לשימור ערכים אסתטיים, מעצימים תחושת ערך אישית כ–
  • נדיבות,
  • ויתור,
  • הפגנת יושר אינטלקטואלי שחושף חולשה או נחיתות מקומית,
  • תחושת מסוגלות של שפע ועוצמה. 'מפני שאפשר, יכולים',
  • רתיעה מטיפול בוטה ב'אני' במרחבים בהם מחסור במשאבים.
    [היו, יש לכך גם היבטים בעייתיים.]

נורמטיביות

• כתיוג, לא כהכוונה –
  • חלק מתפישות ערכיות מאפיינות מיעוט יחסי,
  • גם אם לא בנדירות רדיקלית,
  • הבחנה בין נורמטיביות לבין סבירות –
    • היות אחרים חושבים כך או ההיפך הוא מעניין,
      • אינטלקטואלית,
      • כבקרה
    • לתפישה שאחר, מחוץ לסיטואציה רואה בהתנהלות 'סבירה' או לא, יש משמעות רבה.
  • ל-היות 'מקובל' חברתית יש ערך רב,
    • מתוך הערכה והובלה,
    • וגם מתוך ספיחת ערכי חיבה,
    • לא כהתניה להיות חלק אינטגרלי מקולקטיב,
    • ש–מורא הסוציולוגיה לא יחול.

תפישת מדינה

• למדינה תפקיד פונקציונלי בהשפעה על חיים כמסגרת בה דרים, כסוג של קואופרטיב פרטים החולקים משאבים,
• מעטים ככל הניתן,
• תוך שלילת ייחוס למדינה
  • ערך מיסטי, קיומי, כשלעצמו, שלילת יישות מטפיסית רגשית,
  • המדינה אינה 'אבא גדול', אחראי, גורם עליו נסמכים בצמתים המכריעים על החיים,
  • הדרת
    • לאומנות כערך,
    • אמוניות כדרך מחשבה לגיטימית
• שאיפה לצמצום מעורבות המדינה בהשפעה על חיי הפרט בחקיקה,
• וזאת תוך השתתפות מלאה בחובות אזרחיות,
• ותפישה שיש להרצות משאבים לכלל, בדגש לחלשים (לא, לא מוחלשים) שלא הצליחו להתחזק לא כתפישה 'מוסרית', אלא כי משרת את החברה כולה, ואותנו.

תפישת עם

• אנחנו יהודים טכנית, תוצר מקריות עובדתית, עובדתיות מקרית,
  הולדה לתוך 'סוג של מציאות',
• תפישה המשוייכת על ידי אחרים,
• ושאינה סיבה לאימוץ,
  שלילת תפישה זהותית באמצעות 'אחר מגדיר את זהותי' – אחר יכול לראות בי משהו, ובשל כך להתנכל לי, כחלק מזָהותו בי כשייך לעם בזוי. תפישה זו משפיעה על התנהלותי, לא על זהותי.
  חוסר שיתןף פעולה של אימוץ היותי כיהודי בשל תיוגי ככזה על ידי אחר.

לאום

• ישראלים, תולדת מצב מקרי, בשל התרחשויות היסטוריות – לא אני בחרתי אותן, אינם מהווה מקום לערכיות מיסטית.
• עם ערכים שפתיים, תרבותיים, התנהלותיים משותפים, מובחנים,
• ללא תחושה של נרדפות או עליונות עם,
• ללא תודעת יישות מטפיסית שיש לטפחה או אפילו רק לתחזקה,
• ללא תחושת היותנו 'חוליה', תפקיד כלשהו בשרשרת ורטיקאלית, או אחריות היותנו ב'משמרת' – 'זה התור שלנו',
• שיתוף בקידום תפישה לאטרלית של 'טוב מצרפי' לקיים.

פוליטיקה

• תפישות ליברליות פרוגרסיביות שוחרות זכויות פרט מתרחקות מזהות קולקטיבית לאומית ערכית,
• תמיכה רציפה, גם אם מסוייגת, במרצ כהתארגנות פוליטית, מובחנת כקרובה יותר מאלטרנטיבות, בהסתייגות מתפישות חברתיות כלכליות שואפות שיוויון מוכתב, העדר הזדהות עם המחאה החברתית.
• חתירה מתמדת להסדר מדיני, לשלום, רתיעה מכיבוש עמים אחרים, לשלוט על אזרחים נטולי זכויות.

עדתיות, אתניות, צביון

• מקור ההורים – אתניות – הוא עובדה, עם משמעויות עבר רחוק – היסטוריות, תרבותיות, שימור מסורות ואמונות,
• נטולות משמעות ישירה לעבר קרוב או הווה,
• נטולת ערכיות או זיקה לאחרים עם מקור דומה,
  • הוריי מבוקובינה. אין לי שום חיבה או קשרלבוקובינאים, כאלה או אחרים.
• עם זיקה לחברה בעלת ערכים דומים – צביון קהילתי שאינו מוכתב או מתוחזק אלא סינתזה של משתתפים,
• נטול צביון עדתי,
• הערכה למצטרפי 'קהילת ללא צביון קהילתי', משילים סממנים אתניים,
• התייחסות להחלת צביון אישי על צביון קהילתי בסוג של חמלה-לעג בשל דימוי עצמי נמוך נטול יכול ריפוי,
• צביון מתבטא
  • בייצוגי רציונליות,
  • ניהול ובקרה של החצנת רגשות,
  • הדרת אל ואמונה,
  • ערך לידע, השכלה ורהיטות,
  • ערך חיובי לחשיבה מערערת ופורצת גבולות,
  • ערך שלילי להתנהגות ודרישה פורצי גבולות,
  • קידום פרט על פי ערכי ליברליות הומנית מערבית,
• ועדיין – פריבילגים:
  • נתפשים ככאלה,
  • להיות מודע מתי מקבלים את מה ש'לא מגיע בדין'
  • מינוף מודע של היתרונות,
  • תחזוק ה ס'פאסט נישט, המוטמע.

מרחב ציבורי

• אינו שייך לריבון או לרוב,
• הוא לא שייך לאף אחר,
  כאשר על הריבון לדאוג לתשתיתו ולמנוע מחזק להשתלט עליו, לשמור על נגישותו לכל. שיוויונית.

תקשורת מילולית, רטוריקה ודיאלקטיקה

• חשיבות רבה להיותה,
• סגנונה, רהיטותה, מהווים ערכים נשאפים, מקדמים,
• ייחוס חשיבות קוהרנטיות, סדר מחשבתי, סדור,
• קשב, מידע נמצא אצל אחר,
• פריצה לפסקת מלל היא נזק משמעותי,
• הבנה, כערך,
• גבוה יותר מהסכמה,
• אמירה מסויימת, ניסוח באופן זה או אחר, שימוש באליגוריה אינה הופכת קונסטרוקט ל'אמת',
• אין 'נכון' (- אלא אם אמפירית, מדיד, ומאושר על ידי תודעה אחרת בלתי קשורה לסיטואציה)
• תחזוק שיפוטיות ערכית לנטייה,
• חתירה לליבוי השוני והגדרתו,
• התרחקות מהסכמה,
• ביטויי החצנה רגשית, להעצמת מסר וורבלי 'לא מתקבלים בברכה' 😥 , לבטח לא כאמצעי שכנוע,
• בחינת תפישות מתמדת, למניעת הטמעת רעיונות מעצם היותם וותיקים, קונצנזוסיאליים.

רגש

• ייחוס חשיבות קריטית למצב רגשי,
• ליציבותו, רתיעה מאמפליטודה גבוהה,שינויים תכופים ומוקצנים רתיעה מדרמות, עד כדי מינוריזציה,
• חתירה לקשירת מציאות למצב רגשי,
• התייחסות מלולית, פריטה למשמעויות ניתנות להבנת תודעת אחר,
• חוסר טולרנטיות לפעולות שמטפלות ברגש ולא במציאות כמתווכת,
• בבחינת הרגש הוא חיווי התייחסות למציאות, לא מטפלים בו ישירות.

תפישת ערך

• נגזרת מה'אני', האדם המנסח,
  לכן גם 'אתה' ו'הו/יא'
• הערך שאני גזרתי חשוב, לי, יותר מהערך שאחר גזר,
• וההבנה שכך רואה זאת גם אחר,
• לטובת כולנו, עלינו לגזור ערכים מתפישה זו, שתקדם את כולם, מצרפית.

ערכים מקודשים

• אין.
• יש היררכיית חשיבות:
  1. חיי אדם,
  2. חירות בחירה,
  3. ניסוח רצון,
  4. מימוש העדפה.

ערכי חיים על מתים

• אין
  • משמעות למתים,
  • לא להישארות, קיום רצונם בחיים לאחר מותם,
  • כך, גם לא לצוואתם,
  • אין משמעות מיסטית, אלא עובדתית ליום מותם,
  • לא לגופתם,
  • ולא למקום קבורתם.
• יש משמעות רבה לתפישת רעיון של היותם, בעבר. משמעותם והשפעתם ל'הגיענו הלום'.

עצמאות

• לעצמאות אישית בחירה רצונית משמעות רבה, ערך כשלעצמו,
• עצמאות כלכלית מהווה תנאי הכרחי אך לא מספיק בנוסף להתנייה אישיותית מאפיינת,
• הקטנת תלות והשפעה של גורמים סביבתיים,
• ייחוס מה שקורה, לטוב/ רע, כברירת מחדל לעצמי, כריטבון על התנהלותי,
• חתירה לייחוס השפעת אחר עלי,
• רתיעה מ'קבלת עזרה', נתפשת כסוג של אובדן עצמאות, החצנת חולשה,
• שליטה
  • להשפעה על מה שקורה ומשפיע יש נגיעה ישירה לעצמאות ולאושר,
    • קונטרול פריקיות, חתירה לשליטה, היא מכשלה ומגבלה שכן בעיקר מעידה על פחד מפני זרימה ויכולת להתמודד עם ממשקי מציאות. ו-לא, זה לא סותר 🙂
  • עצמאות משפיעה על יישום תפישת נינוחות, רווחה, שפע = אושר.
    ישירות.

רצון

• להיותו, תמלולו והשגתו יש חשיבות רבה,
• אחרת – בהעדרו, מרכיב האושר, השמחה, נגרע,
• רצון שאינו משתלב במארג אחרים, הוא סוג של גחמה. ככזו – נמוכה.

תפישת ערך אישית

• נתפשים כמתנשאים,
• לא נורא – מתנשאים על מי שמתנחת,
• הכרה = אנשים אינם שווים,
• לא כולם זכו,
• אנחנו ברי מזל,
  • נולדנו לטוב, לשפע, הנסיבות שאין לנו שליטה עליהן באו לנו בטוב,
  • ההתנהלות שהייתה בשליטתנו, במבט לאחור, בגדול, היטיבה עם קידום תפישת טובתנו,
  • עד כה טרם טעינו בהתנהלותנו באופן שהמיט עלינו אסון, צרה משמעותית,
  • בחברה מריטוקרטית יש לנו יתרון,
  • ההכרה ש'אני שווה יותר', כי זה אני,
  • נכונה גם לכל אחד אחר
    • בכך מתבטא ערך השיוויון.
• חתירה לאפשר לכ-ו-ל-ם מימוש זכויות שוות.
  • לא כערך 'מוסרי' נשאף מופשט,
  • אלא כתפישת חיים מיטבית.
  • גם למי שמוותר על ערך זמני מקומי.

גמול ועונש

• לא הייתה מערכת 'אם אז' מודעת, חומרנית, כלכלית חיובית או מענישה נגטיבית,
• כך שממילא לא הופעלה,
  • לא בקטע חומרני,
  • ולא מיידי,
• כן הוקמו, אד הוק, כמשחק, כחווייה, מערכת אינסנטיב,
• על דברים להיעשות/ להמנע בהיותם הדבר ה'נכון' או ה'לא' כצבר של ערכים, לא בשערוך הגמול היחידני ערכי הניתן למדידה,
• התייחסות שיפוטית ערכית, חדה ומיידית,
  יכולה להתפש כמערכת תגמול תפישתית, אפקטיבית לטוב/ רע, אולי לא פחות,
• השמחה לטובין שבא מתוך הישג של מאמץ נתפש ערך רב יותר מתוך טובין שהגיע שרירותית, כמתת, מתוך 'תורשה', 'גנים', 'קשרים', 'פרוטקציה'…

סיפוק ודחייה

• שליטה, ריסון, הבלגה, שליטה התנהגותית הם ערכים חיוביים חשובים.
• העדרם, גילויי חוסר איפוק, התאפקות, בעיקר פיזיולוגיים, אצלנו ואצל אחרים – זכו לתיוג שלילי.

כבוד בינאישי

• השפה וההתייחסות הננקטת היא כאל מי שיש לו את הכבוד הרב ביותר,
• האינטימיות אינה מתועלת לשימוש בשפה שמול אחרים, רחוקים יותר, לא היה ראוי להנקט
  (- אם את הקורא אינני מכנה 'אידיוט/ טפשון' וכאלה, בוודאי שלא את ילדיי.)

'עבודה קשה', חריצות

• עבודה היא מקuר עניין, הבאת תועלת, ספיחת עניין, מקור הכנסה כלכלי שמשפיע על תחושת שפע ועצמאות.
• פחות או יותר בסדר הזה.
• עבודה, אינה ערך כשלעצמו.
• על 'עבודה', הקצאה אנרגטית מול מילוי משימה, להיות,
  • כייפית בעשייתה,
  • מתגמלת בריבוי אפשרויות,
  • מוערכת על ידי הסביבה,
  • מקדמת את מבצעיה,
• אין רתיעה מעבודות 'קשות', כניקיון, סבלות, אוטו־גלידה, מלצרות זה בכלל אקזוטיקה.
• דחיינות
  • ערך שלילי, נמוך:
    • ייחול שאולי עד שיתבצע יהיה כבר לא רלוונטי,
    • אולי אחר יצטרך לעשות במקום.
  • ערך לחריצות ואופטימיזציה.

הקדמנות (על משקל דחיינות)

• עשייה עכשיו יותר, הנח תשתית, בהמשך – העבודה המקדמית תצרוך פחות אנרגיה להשלים את המטלה המוספת, שאולי תעלה בהיררכית הקריטיות, ומתוך כך תהיה בעייתית יותר, סופחת יותר משאבים.
• תוצר נטייתי האישית לעצלנות, שטחיותי, חוסר סבלנותי, וחתירה לנקיון תודעתי –
  עשייה עכשיו, להסרת כובד מצוקת משא המטלה. לאחר מכן ניתן יהיה לחזור לסתלבט, גם אם
  • פחות יעיל,
  • יותר יקר,
  • אולי הצורך יתייתר.
    הרווח המושג – ניקיון תודעתי.

יושר, ישירות, יושרה

• לא כערך כשלעצמו,
• לא כצו,
• כאינסטרומנט התנהלותי,
  • ככלי קריטי להבנת מציאות,
  • ככלי מעצים יתרון,
  • בריאת מציאות בדויה, גובה מחיר כבד ממי שיצר אותה,
  • מייתר הצורך לזכור למי נאמר מתי, מה,
• לא מכירים מי שרואה עצמו כ'שקרן'
• עיגולי מציאות, שקרים 'לבנים' בבחינת
  • הונאת אחר, בעיה,
  • הונאת עצמנו – תקלה חמורה אף יותר.
• התייחסות לדבקות באמת ביורוקרטית בנוסח:
  לא שאלת – לא עניתי, לא שיקרתי
  כאל – 'אם יש לך מידע שרלוונטי לגבי, להתנהלותי, ובחרת במודע לא לשתף אותי בו, ניתן להתדיין האם 0.1 או 0.9 שקר – אמת זה לא.'

מצוינות

• אם מצוינות היא התמקדות בממד אחד על חשבון טיפול בממדים אחרים –
  הניחו לאחרים להצטיין.
• העדפת 'הרחבה' על חשבון 'צמצום',
• גם אם הפרקטיקה, הערך על הפרק יהיה נמוך יותר,

• כסף
  • חשוב לתחושת הרווחה והאושר,
  • לא להיות במחסור,
  • בהקצנה
    • הקצאה ל-הוצאות כיף,
    • הוקעת 'בזבוז', חוסר יעילות, שהיותו יפחית את היכולת להקצאת הוצאות כיף.
• הומור
  • לא מתמקד בהוצאת אוויר מהסרעפת בגעייה,
  • אלא בהסתכלות על מצבים מריבוי זוויות, רבדים וגוונים.
  • ניתן לצחוק על הכול, ללא סייג או איסור,
  • העדפה להומור תכני, מילולי, מורכב. לא ישיר,
  • רתיעה מקבלת הגנה מהגחכה,
  • צחוק עצמי-
    • נהדר, אם מצחיק,
    • מעצים, מקנה יתרון,
      • ייתכן אף תצורה של התנשאות מבורכת.
• משפחה
  • רחוקה –
    פחותה בחשיבותה מחברים משמעותיים.
  • גרעינית –
    • אין עירוב או דינמיקת תפקידים, הורים, ילדים, לא חברים,
      ילד לא יתפקד כהורה, הורה לא כחבר, חבר לא כהורה,
      • טיפול חד סיטרי: משאבים מועברים מהורים לילדים. אצל איריס מבנה אישיותי, אצלי כאסטרטגיה מודעת – אין עשייה 'כי ביקשתי'.
        גם אם אני מבקש יש להפעיל שיקול דעת אם רוצה.
        לא מטפלים בחרדות, רצונות, כמיהות של ההורים. הורים כ'אובייקט סובייקטיבי'.
    • כפוטנציאל השפעה וחשיבות עליון,
    • ו-גם מבחירה,
      • בשל ריבוי ערכים משותפים.
  • גיבוי קרובינו,
    • • כערך,
      • ועם זאת עם תנאי ובקרה
      • לא בכל מקרה,
        • להחליט לא לגבות במקרים מסוימים,
        • לא בהכרח מי שאני בצידו גם צודק,
        • בגיבוי מי ש'לא צודק', אבל עם תמלול לעצמי 'למה' בכל זאת מגבה.
      • דמויות משמעותיות מתות,
        • הערך הוא לחיים,
        • העדר ערך למת.
  • מוסר
    – היררכיה של ערכים
    • אישית,
    • שלא אומצה אוטומטית ממקורות אחרים,
    • סט ערכים נתון לבקרה ובחינה מתמדת,
    • בקונפליקטים ערכיים
      • חוקים, דתיים ומדיניים,
      • נורמות חברתיות,
        בקונפליקטים ערכיים, נמוכים יותר מעליונות הסט האישי.

מחוות וטקסים

• • • עוינות כלפיהם,
    • מבוכה מהם,
    • תעוקה בהיותם,
    • תפישתם כתחליף בלתי ראוי לאותנטיות.
    • אירועים, הפקת שמחות משפחתיות, לא היו.
      • ימי הולדת –
        • לתאריך קונקרטי אין משמעות,
        • כהורים לא חוגגים לעצמנו,
        • הילדים 'ציינו' להורים,
        • לילדים חגגנו בצניעות, זה נעים, מקובל, סוג של כייף, לא לעייף ולנופף בדוגמטיות, ובה בעת לא להעצים את המועד כבעל משמעות קיומית.

ביקורת

הביקורת ההורית שרתה בבית.
חזקה. חזקה מדיי.

תוצר של מבנה אישיותי של ההורים, עם מודעות להיות ביקורת חזקה, ולא בטוח שלמכלול עוצמת נזקיה.

בכל מקרה, הייתה מודעות אישית שאין להפחית את הביקורת עצמונית,
אולי רק – שבן הזוג האחר יפחית 🙄

גם בבגרות. החצנת ביקורת, אצלי במובהק. במודעות ש- 'זו תרומתי ההורית'.

שיתוף את מי ועל מה אני כהורה מבקר נמצא על המתח
בין "אני חושב שזה ככה וככה, ואין לי בטחון שילדיי רואים את זה כמוני"
לבין
החשש מתגובה כועסת על "התערבות" ועוד יותר, על "האם ישתפו את בני הזוג, וזה ישפיע על היחסים."

יודע, מודע שרובנו בוחרים להימנע מהקונפליקט.

עם זאת, הביקורת, ולא אתמם, השלילית בי אם מודעת לביןכהתניה היוותה מהווה ערוץ להכוונת מסרים, בבחינת – אין הנחיה מפורשת לעשות כך או להמנע מאחרת, אלא הנפקת ערך שלילי בעיקר להתנהלות שנראית כ'לא נכונה', לא ראויה, הסה פאסט נישט המתומלל.

מורכבות הדו־משמעות

לאנשים קרובים, משמעותיים לי, שאני חלוק עליהם בתפישות עולם שאני עוין – חשוב לי שיידעו מה אני חושב עליהם, על האופף אותם. [כן, מודע לכך שמגיל שאני כבר בו ההורות עלולה להפוך מחלק מהפתרון להתגוננות ותחזוק בעיה. בהיותי בהיבטים מסוימים כפייתי, היותי חלק מהבעיה תקרה מבר יותר ובעצימות גבוהה יותר.]
אם אני מסתיר זה פחד ופוגע במשמעות היחסים.
מעדיף חירוב יחסים על ההסתרה. ואם לא עניין של העדפה, אז התניה.
טבעית הייתי שמח שיפעלו לאור ערכיי. ועם זאת, בגדול ובמזגן – מעדיף שיפעלו לאור ערכיהם, גם אם בניגוד לערכיי. הם צריכים לחיות עם עצמם, כבר לא איתי.
עם זאת לא עובר את הגבול שלי הוא ברור – בקשה מהם לפעולה מסוימת, 'בשבילי'.

כך ברמת עצימות גבוהה יותר, עם ילדיי;
חשוב לי שיידעו מה אני חושב על מכלול חייהם, כפי שאני רואה את זה מנקודת תפישתי המסוימת את טובתם.
אני מוכן לשלם את המחיר – רואה בכך 'יחסים משמעותיים', וממש לא רוצה שינקטו בפעולות תשתיתיות 'בגללי', בשל דעתי, שכן אז אני פוגע בערך עליון, משיק, אחר – עצמאותם.

אני כן רוצה שיהיו מודעים לתפישתי, שלא יקבלו אותה כגורם מכריע. תפישתי את טובתם היא חלקית מאד, היא שלי, אינה כוללת את מכלול הממשקים שהם עצמם חווים, ונותנת משקלות שונים למרכיביה מאשר שהם היו נותנים.

גברנו, בהובלתי הברורה לשיח על המטא שלה הדברים, על ההקשרים והיחסים.

ביטחון

הנחלת התחושה, הוודאות, שהוריהם יהיו שם. לא בדחיה אלא לקריאה ובזמן. מעבר לגירויים או פיתויים אחרים.

הידיעה האוניברסלית שכל עמידה בציפייה צחזקת תפישה קלות, וכל אי־עמידה מרסקת.

דיבור מסביר (מתרץ) אולי מחזק עמידה, קלות, ומעצים מעידה, שכן מתמלל את הסיטואציה.

התוצר שנטמע

הסתייגות, בבחינת:
"לא בטוח מי גילה ראשון שהמים רטובים. די בטוח שלא היו אלה הדגים, שכן הם היו בתוכם."

בת־זוגי

חלקנו סט תפישות שבסיסן הרציונלי משותף,עם הדגשי שוני של אינדיבידואל–כלל, רצון–חובה, הנאה–חובה.

איריס היא הממשק הטקטי היציב, היומיומי.

• מתמטיקאית. בהוויתה.
  • תוכן שלא מתיישר לוגית – תיאטם אליו,
  • חתירה מובהקות דיכוטומית.
• לא עסקה כלל בקטע עדתי,
• נטייה לשיוויון מוחלט בין פרטים, עם ניחוח סוציאל־קומוניסטי – קיבוצניקית לינה משותפת ברוכה מבחינתה,
• יכולה לחייב התערבות ממשלתית,
• תשלול הטיה להעדפה, בעקבות תועלת אישית,
• סוג של טהרנות,
• עם תפישות ערכיות מולקולריות חדות,
• תפישות אסטרטגיות פחות.

בני

לא ניתן לגרום לאגירת היידע עיבוד יישום מיידי,
ניתן להכיר בכך להתייחס לפצ'פץ' את המשמעויות.

נטוע בהתעסקויות שלו.
נושאים אלה משיקים להשכלה שבחר ובפעילותו הוולונטארית,
לא רק כזהות אישית.

הסוציולוגיה שלו הומוגנית.

נשען על ריבוי פרטים ותוכן,
יש עירוב בין מוצקות העמדה (- רכה),
לנחרצות העברתה (- קשוחה).

בתי

גדלה ליד אח פנומן בטיפול בתוכן, בהיקף, מהירות עיבוד, שליפה והקשרים. היא נטולת תסביכי 'ממני התפעלו פחות'. אולי האוורסיה שלה היא שהיא עם כפית פלסטיק חוצבת, כורה מנהרות.

לא ניתן ליצור או לכוון את העמלנות המולקולרית המאפיינת אותה.
ניתן לאפיין להבין ולהתייחס לכך.

תודעתה הפוליטית רכה יותר.
עדיין טרום התמצקות תפישתית, בתנועה מחפשת.

נראה לי, שהיא מבחינה ומאבחנת, במאפיינים הסוציולוגיים, מי מדגמן, מפגין, לאומנות, אֱמוניות, מפתחת אהדות והיפוכן משלה, בצד קשב למצפני סביבתה, כרפרנס לעמדותיה.
היא מתייחסת לסביבתה כרפרנס, ועם זאת אימת הסוציולוגיה לא שורה עליה.

סוציאליזציה של הפרטים – הפרט הכי פחות חשוב, חשוב כמו הכי חשוב.

שמחה וצער סיפוק וחרטה

בצד השמחה שתפישות עולם נטמעו בילדיי,
יש גם את מידת הצער שנטמעו.

אם כן, היכן הבקרה, העצמאות?

• המסרים הועברו. אפקטיבית.
• חלקם הוטמעו ויושמו.
• חלקם- חלקית,
• אחרים לא,
• ויתרתם באוורסיה, בהיפוך.

בבחינת 'טובת ילדיי' לאור ההביטאט אותו חלקו,
כלומר מה אני חוזה מה הם ידווחו כ'טוב' המשרת אותם,
[ואם יש דיווח מצהיר ש'טוב', אז זה טוב?]
מניח,
שאם האינדוקטרינציה הייתה פחותה,
תוצאתית,
ההביטאט היה מוצלח יותר, לתפישתי, כתואם את תפישת טובתם, על פי דיווחם.

גֶנֶריזציה

• הוא (סט התפישות המאפיין) (היה) מובחן?
• מתאפיין במרכיבים מובהקים?
• שהתוצרים – הילדים הם תוצר מובהק גם אם לא נשלט בתוצאותיו, של ההביטאט הזה?

שאלות

• מהם מרכיבי הדוקטרינה?
• מה מתמהיל מרכיביה היה מודע למנחיליה?
  [משתמש ב'מנחילים' ולא ב'הורים', שכן, יכולות להיות דמויות נוספות משמעותיות, סוכני הנחלת תפישות כמערכת חינוך, שלטון, אכיפה, סביבה חברתית, או הורים נפקדים או לא מתפקדים.]
• מי מתָווכי הדוקטרינה הנחיל מה?
• אלו ערכים שהונחלו על ידי מתווך אחד, היו מנוגדים לערכי מתווך אחר במרחבי הגידול והמחיה?
• מה יחס ההשפעה בין מרכיבי הדוקטרינה להשפעות המעטפת?
• מה ממרכיבי הדוקטרינה הוטמע?
  במובן של מה אומץ כמו שהוא, מה כאוורסיה, מה לא נקלט.

אושר