אבולוציה דיקמן

בית גידול, ערכים

משך קריאה כ־ 30 דקות

רטרוספקטיבה, או – ‘סוף המחזה’

תפישותיהם הערכיות, הפוליטיות, הנטיות התאורטיות ההתייחסויות לאמונות של ילדיי, בגדול, דומות לאלה של הוריהם.

זהירות חפירה

חפירה

החומר כאן הוא לצריכה עצמית; תמלול והגדרה אישית שלי.

האם זו סיבה לשמחה?

  • האם הם רואים את האור?
  • אותו אור?
  • האם הוריהם הפעילו אינדוקטרינציה שעבדה?
    מדי?

מחנך דתי לאומי – לא זוכר-את-שמו – אמר, בערך –

“חינוך טוב הוא כמידת דמיון הילדים להוריהם.”

מסרים שתוּוכו

בעת הסיכומים, תחילת 2015, המסרים שהוטמעו מבוטאים כפי שאני מנסח אותם בעת כתיבתם, ברטרוספקטיבה. מסרים שהועברו בסינתזה עם איריס, על מצע סביבה מובחנת סוציואקונומית.

עם זאת,

  1. עיקרי המסרים שהיו חשובים לי נספגו בהביטאט בו אני גדלתי,
    בעיקרם, בפרקטיקה של אמי, ובתמלול ואסטרטגיה של אבי,
  2. ערכים ומסרים אלה, על ציר זמן, עברו בבגרותי באופן מתמיד את העיבוד שלי, המודע המתומלל, ויש להניח שגם הבלתי מודע.
  3. ספגתי והטמעתי ערכים שחשבתי אותם כראויים, כנכונים ומקדמים חיים ‘טובים יותר’, לי, לתפישתי, לערכיי, לסנטימנטים הטבועים בי.
  4. בניסוח תפישות וערכים אלה, כאן, אני מנסה לנטרל את ערכיותם, להסתפק באזכור קיומם, היותם ומהותם.
  5. כטבע יחסי הורים, הערכים שאני הבאתי מבית הגידול שלי קבלו תפניות מעצימות, מחלישות, ברעיון וביישום, בסינתזה של התמודדות עם אלה של בית גידולה ש איריס שחלקה אתי את חיי. לפי סט הערכים שלה – אלה, ערכיה, אולי היו מנוסחים פחות, אך נחרצים ומעשיים אף יותר 😆 .

תפישות וערכים

שיח פוליטי

  • עיסוק בנושאים פוליטיים, על סדר היום, בשולחן האוכל, ליטֶרלי, דוּבָּר בעיקר בארוחות המשותפות.
    שיח והתייחסות אינטנסיבית לאקטואליה, תפישות עולם,
    פחות בפרקטיקה התנהלותית פותרנית,
  • המצע הוא תפישה חותרת רציונליות – ערך גבוה מאד,
  • פרוגרסיביות,
  • דמוקרטית, במתכונת ליברלית מערב אירופאית,
    כלומר

    • רציונליות,
    • ערעור פרדיגמות,
    • חיוב חופש פרט,
    • חתירה להגבלת עוצמת רוב,
    • השכלה.

אמונה, דת

  • חוסר כבוד והערכה לגילויי אמונה באשר הם, ובכלל זאת דת,
    • דת מוטמעת, מכבה וולונטארית חתירה לרציונליות,
    • נתפשת כתולדת מצוקה.
  • אין יחס למסורת – יש לעשות או להימנע מדברים אם מקדמים רעיון או ערך, אין ערך לקיום מסורת כשלעצמה או להחלת צביון.

מעשיות, פרקטיקה

  • לא במובהק,
  • במובן חתירה לתוצאה,
  • העדפות מעשיות, כעת,
  • המנעות מפרקטיקות רחוקות ממציאות עכשווית נתפשת,
  • תפישה שבפרקטיקה יש מין הזול, המצוקתי, המיוזע, העני והשורד, אין בה שפע.
  • הטייה לטיפול בטווח הארוך, המערכתי, התשתיתי,
  • המיידי חשוב,
    • כטיפול קריטי, כהקלה מצוקתית,
    • ועם זאת ‘נמוך’ אם
      • כהתנייה,
      • העיסוק ממוקד בו, לא אינטליגנטי, לא אסתטי.
  • התייחסות למבחן ‘תוצאה’, ‘שורה תחתונה’ הוא מבחן ירוד, לא אינטליגנטי,
  • מעשה שלא קדם לו תמלול הוא רוטינה במקרה הטוב, וסוג של אלימות במקרה הפחות,
  • פעולה היא חרוז יחיד, בודד, על צמיד תהליך, לפניו היו פעולות ואחריו תהיינה,
  • שאינן תובעות יישום באמצעים כוחניים,
  • התרחקות מצמצום: אין ‘פעולה אחת שמשנה את הכל’. תופעות הן צבר סיבות פעולות תנאים והליכים,
    • אולי המינוריזציה הזו תרמה לכך שלא היו דרמות?
  • הפעלת כוח נתפשת כ –
    • מצוקה,
    • סוג של אלימות,
    • הצהרת חולשה,
    • מלווה בחשש מתוצאה בלתי ניתנת לשינוי והיפוך.
    • התכווננות למכלול טווח פעילות, הסיבות לביטוי התרחשות מציאות הן צֶבֶר
      • לא אחת יחידנית,
        יש לחפש עוד,
        ההטייה האישיותית לחפש את האולטימה רציו מונדי, שהטיפול בה ‘יטפל בבעיה’.
    • בפעולה, יש להעריך את ההשפעות, גם אם אין יכולת לאמוד את מכלול השפעתן, ההערכה היא עדיין פקטור, שכן ההשפעה מוספת ורב שכבתית לעומק, ומתפרשת אדוותית לרוחב.
  • קיצור – פרקטיקה אינה ערך נשאף,
  • בעוד שאופטימזציית משאבים – בהחלט.

אצילות

  • אם ‘פרקטיקה זה לעניים’:
    ישנם מצבי דחיקת פרקטיקה מקומית מיידית לשימור ערכים אסתטיים, מעצימים תחושת ערך אישית כ–

    • נדיבות,
    • ויתור,
    • הפגנת יושר אינטלקטואלי שחושף חולשה או נחיתות מקומית,
    • תחושת מסוגלות של שפע ועוצמה. ‘מפני שאפשר, יכולים’,
    • רתיעה מטיפול בוטה ב’אני’ במרחבים בהם מחסור במשאבים.
      [היו, יש לכך גם היבטים בעייתיים.]

נורמטיביות

  • כתיוג, לא כהכוונה –
    • חלק מתפישות ערכיות מאפיינות מיעוט יחסי,
    • גם אם לא בנדירות רדיקלית,
    • הבחנה בין נורמטיביות לבין סבירות –
      • היות אחרים חושבים כך או ההיפך הוא מעניין,
        • אינטלקטואלית,
        • כבקרה
      • לתפישה שאחר, מחוץ לסיטואציה רואה בהתנהלות ‘סבירה’ או לא, יש משמעות רבה.
    • ל-היות ‘מקובל’ חברתית יש ערך רב,
      • מתוך הערכה והובלה,
      • וגם מתוך ספיחת ערכי חיבה,
      • לא כהתניה להיות חלק אינטגרלי מקולקטיב,
      • ש–מורא הסוציולוגיה לא יחול.

תפישת מדינה

  • למדינה תפקיד פונקציונלי בהשפעה על חיים כמסגרת בה דרים, כסוג של קואופרטיב פרטים החולקים משאבים,
  • מעטים ככל הניתן,
  • תוך שלילת ייחוס למדינה
    • ערך מיסטי, קיומי, כשלעצמו, שלילת יישות מטפיסית רגשית,
    • המדינה אינה ‘אבא גדול’, אחראי, גורם עליו נסמכים בצמתים המכריעים על החיים,
    • הדרת
      • לאומנות כערך,
      • אמוניות כדרך מחשבה לגיטימית
  • שאיפה לצמצום מעורבות המדינה בהשפעה על חיי הפרט בחקיקה,
  • וזאת תוך השתתפות מלאה בחובות אזרחיות,
  • ותפישה שיש להרצות משאבים לכלל, בדגש לחלשים (לא, לא מוחלשים) שלא הצליחו להתחזק לא כתפישה ‘מוסרית’, אלא כי משרת את החברה כולה, ואותנו.

תפישת עם

  • אנחנו יהודים טכנית, תוצר מקריות עובדתית, עובדתיות מקרית,
    הולדה לתוך ‘סוג של מציאות’,
  • תפישה המשוייכת על ידי אחרים,
  • ושאינה סיבה לאימוץ,
    שלילת תפישה זהותית באמצעות ‘אחר מגדיר את זהותי’ – אחר יכול לראות בי משהו, ובשל כך להתנכל לי, כחלק מזָהותו בי כשייך לעם בזוי. תפישה זו משפיעה על התנהלותי, לא על זהותי.
    חוסר שיתןף פעולה של אימוץ היותי כיהודי בשל תיוגי ככזה על ידי אחר.

לאום

  • ישראלים, תולדת מצב מקרי, בשל התרחשויות היסטוריות – לא אני בחרתי אותן, אינם מהווה מקום לערכיות מיסטית.
  • עם ערכים שפתיים, תרבותיים, התנהלותיים משותפים, מובחנים,
  • ללא תחושה של נרדפות או עליונות עם,
  • ללא תודעת יישות מטפיסית שיש לטפחה או אפילו רק לתחזקה,
  • ללא תחושת היותנו ‘חוליה’, תפקיד כלשהו בשרשרת ורטיקאלית, או אחריות היותנו ב’משמרת’ – ‘זה התור שלנו’,
  • שיתוף בקידום תפישה לאטרלית של ‘טוב מצרפי’ לקיים.

פוליטיקה

  • תפישות ליברליות פרוגרסיביות שוחרות זכויות פרט מתרחקות מזהות קולקטיבית לאומית ערכית,
  • תמיכה רציפה, גם אם מסוייגת, במרצ כהתארגנות פוליטית, מובחנת כקרובה יותר מאלטרנטיבות, בהסתייגות מתפישות חברתיות כלכליות שואפות שיוויון מוכתב, העדר הזדהות עם המחאה החברתית.
  • חתירה מתמדת להסדר מדיני, לשלום, רתיעה מכיבוש עמים אחרים, לשלוט על אזרחים נטולי זכויות.

עדתיות, אתניות, צביון

  • מקור ההורים – אתניות – הוא עובדה, עם משמעויות עבר רחוק – היסטוריות, תרבותיות, שימור מסורות ואמונות,
  • נטולות משמעות ישירה לעבר קרוב או הווה,
  • נטולת ערכיות או זיקה לאחרים עם מקור דומה,
    • הוריי מבוקובינה. אין לי שום חיבה או קשרלבוקובינאים, כאלה או אחרים.
  • עם זיקה לחברה בעלת ערכים דומים – צביון קהילתי שאינו מוכתב או מתוחזק אלא סינתזה של משתתפים,
  • נטול צביון עדתי,
  • הערכה למצטרפי ‘קהילת ללא צביון קהילתי’, משילים סממנים אתניים,
  • התייחסות להחלת צביון אישי על צביון קהילתי בסוג של חמלה-לעג בשל דימוי עצמי נמוך נטול יכול ריפוי,
  • צביון מתבטא
    • בייצוגי רציונליות,
    • ניהול ובקרה של החצנת רגשות,
    • הדרת אל ואמונה,
    • ערך לידע, השכלה ורהיטות,
    • ערך חיובי לחשיבה מערערת ופורצת גבולות,
    • ערך שלילי להתנהגות ודרישה פורצי גבולות,
    • קידום פרט על פי ערכי ליברליות הומנית מערבית,
  • ועדיין – פריבילגים:
    • נתפשים ככאלה,
    • להיות מודע מתי מקבלים את מה ש’לא מגיע בדין’
    • מינוף מודע של היתרונות,
    • תחזוק ה ס’פאסט נישט, המוטמע.

מרחב ציבורי

  • אינו שייך לריבון או לרוב,
  • הוא לא שייך לאף אחר,
    כאשר על הריבון לדאוג לתשתיתו ולמנוע מחזק להשתלט עליו, לשמור על נגישותו לכל. שיוויונית.

תקשורת מילולית, רטוריקה ודיאלקטיקה

  • חשיבות רבה להיותה,
  • סגנונה, רהיטותה, מהווים ערכים נשאפים, מקדמים,
  • ייחוס חשיבות קוהרנטיות, סדר מחשבתי, סדור,
  • קשב, מידע נמצא אצל אחר,
  • פריצה לפסקת מלל היא נזק משמעותי,
  • הבנה, כערך,
  • גבוה יותר מהסכמה,
  • אמירה מסויימת, ניסוח באופן זה או אחר, שימוש באליגוריה אינה הופכת קונסטרוקט ל’אמת’,
  • אין ‘נכון’ (- אלא אם אמפירית, מדיד, ומאושר על ידי תודעה אחרת בלתי קשורה לסיטואציה)
  • תחזוק שיפוטיות ערכית לנטייה,
  • חתירה לליבוי השוני והגדרתו,
  • התרחקות מהסכמה,
  • ביטויי החצנה רגשית, להעצמת מסר וורבלי ‘לא מתקבלים בברכה’ 😥 , לבטח לא כאמצעי שכנוע,
  • בחינת תפישות מתמדת, למניעת הטמעת רעיונות מעצם היותם וותיקים, קונצנזוסיאליים.

רגש

  • ייחוס חשיבות קריטית למצב רגשי,
  • ליציבותו, רתיעה מאמפליטודה גבוהה,שינויים תכופים ומוקצנים רתיעה מדרמות, עד כדי מינוריזציה,
  • חתירה לקשירת מציאות למצב רגשי,
  • התייחסות מלולית, פריטה למשמעויות ניתנות להבנת תודעת אחר,
  • חוסר טולרנטיות לפעולות שמטפלות ברגש ולא במציאות כמתווכת,
  • בבחינת הרגש הוא חיווי התייחסות למציאות, לא מטפלים בו ישירות.

מחוות וטקסים

  • עוינות כלפיהם,
  • מבוכה מהם,
  • תעוקה בהיותם,
  • תפישתם כתחליף בלתי ראוי לאותנטיות.
  • אירועים, הפקת שמחות משפחתיות, לא היו.
  • ימי הולדת –
    • לתאריך קונקרטי אין משמעות,
    • כהורים לא חוגגים לעצמנו,
    • הילדים ‘ציינו’ להורים,
    • לילדים חגגנו בצניעות, זה נעים, מקובל, סוג של כייף, לא לעייף ולנופף בדוגמטיות, ובה בעת לא להעצים את המועד כבעל משמעות קיומית.

תפישת ערך

  • נגזרת מה’אני’, האדם המנסח,
    לכן גם ‘אתה’ ו’הו/יא’
  • הערך שאני גזרתי חשוב, לי, יותר מהערך שאחר גזר,
  • וההבנה שכך רואה זאת גם אחר,
  • לטובת כולנו, עלינו לגזור ערכים מתפישה זו, שתקדם את כולם, מצרפית.

ערכים מקודשים

  • אין.
  • יש היררכיית חשיבות:
    1. חיי אדם,
    2. חירות בחירה,
    3. ניסוח רצון,
    4. מימוש העדפה,

ערכי חיים על מתים

  • אין
    • משמעות למתים,
    • לא להישארות, קיום רצונם בחיים לאחר מותם,
    • כך, גם לא לצוואתם,
    • אין משמעות מיסטית, אלא עובדתית ליום מותם,
    • לא לגופתם,
    • ולא למקום קבורתם.
  • יש משמעות רבה לתפישת רעיון של היותם, בעבר. משמעותם והשפעתם ל’הגיענו הלום’.

עצמאות

  • לעצמאות אישית בחירה רצונית משמעות רבה, ערך כשלעצמו,
  • עצמאות כלכלית מהווה תנאי הכרחי אך לא מספיק בנוסף להתנייה אישיותית מאפיינת,
  • הקטנת תלות והשפעה של גורמים סביבתיים,
  • ייחוס מה שקורה, לטוב/ רע, כברירת מחדל לעצמי, כריטבון על התנהלותי,
  • חתירה לייחוס השפעת אחר עלי,
  • רתיעה מ’קבלת עזרה’, נתפשת כסוג של אובדן עצמאות, החצנת חולשה,
  • שליטה
    • להשפעה על מה שקורה ומשפיע יש נגיעה ישירה לעצמאות ולאושר,
      • קונטרול פריקיות, חתירה לשליטה, היא מכשלה ומגבלה שכן בעיקר מעידה על פחד מפני זרימה ויכולת להתמודד עם ממשקי מציאות. ו-לא, זה לא סותר 🙂
    • עצמאות משפיעה על יישום תפישת נינוחות, רווחה, שפע = אושר.
      ישירות.

רצון

  • להיותו, תמלולו והשגתו יש חשיבות רבה,
  • אחרת – בהעדרו, מרכיב האושר, השמחה, נגרע,
  • רצון שאינו משתלב במארג אחרים, הוא סוג של גחמה. ככזו – נמוכה.

תפישת ערך אישית

  • נתפשים כמתנשאים,
  • לא נורא – מתנשאים על מי שמתנחת,
  • הכרה = אנשים אינם שווים,
  • לא כולם זכו,
  • אנחנו ברי מזל,
    • נולדנו לטוב, לשפע, הנסיבות שאין לנו שליטה עליהן באו לנו בטוב,
    • ההתנהלות שהייתה בשליטתנו, במבט לאחור, בגדול, היטיבה עם קידום תפישת טובתנו,
    • עד כה טרם טעינו בהתנהלותנו באופן שהמיט עלינו אסון, צרה משמעותית,
    • בחברה מריטוקרטית יש לנו יתרון,
    • ההכרה ש’אני שווה יותר’, כי זה אני,
    • נכונה גם לכל אחד אחר
      • בכך מתבטא ערך השוויון.
  • חתירה לאפשר לכ-ו-ל-ם מימוש זכויות שוות.
    • לא כערך ‘מוסרי’ נשאף מופשט,
    • אלא כתפישת חיים מיטבית.
    • גם למי שמוותר על ערך זמני מקומי.

גמול ועונש

  • לא הייתה מערכת ‘אם אז’ מודעת, חומרנית, כלכלית חיובית או מענישה נגטיבית,
  • כך שממילא לא הופעלה,
    • לא בקטע חומרני,
    • ולא מיידי,
  • כן הוקמו, אד הוק, כמשחק, כחווייה, מערכת אינסנטיב,
  • על דברים להיעשות/ להמנע בהיותם הדבר ה’נכון’ או ה’לא’ כצבר של ערכים, לא בשערוך הגמול היחידני ערכי הניתן למדידה,
  • התייחסות שיפוטית ערכית, חדה ומיידית,
    יכולה להתפש כמערכת תגמול תפישתית, אפקטיבית לטוב/ רע, אולי לא פחות,
  • השמחה לטובין שבא מתוך הישג של מאמץ נתפש ערך רב יותר מתוך טובין שהגיע שרירותית, כמתת, מתוך ‘תורשה’, ‘גנים’, ‘קשרים’, ‘פרוטקציה’…

סיפוק ודחייה

  • שליטה, ריסון, הבלגה, שליטה התנהגותית הם ערכים חיוביים חשובים.
  • העדרם, גילויי חוסר איפוק, התאפקות, בעיקר פיזיולוגיים, אצלנו ואצל אחרים – זכו לתיוג שלילי.

כבוד בינאישי

  • השפה וההתייחסות הננקטת היא כאל מי שיש לו את הכבוד הרב ביותר,
  • האינטימיות אינה מתועלת לשימוש בשפה שמול אחרים, רחוקים יותר, לא היה ראוי להנקט
    (- אם את הקורא אינני מכנה ‘אידיוט/ טפשון’ וכאלה, בוודאי שלא את ילדיי.)

‘עבודה קשה’, חריצות

  • עבודה היא היא מקר עניין, הבאת תועלת, ספיחת עניין, מקור הכנסה כלכלי שמשפיע על תחושת שפע ועצמאות.
  • פחות או יותר בסדר הזה.
  • עבודה, אינה ערך כשלעצמו.
  • על ‘עבודה’, הקצאה אנרגטית מול מילוי משימה, להיות,
    • כייפית בעשייתה,
    • מתגמלת בריבוי אפשרויות,
    • מוערכת על ידי הסביבה,
    • מקדמת את מבצעיה,
  • אין רתיעה מעבודות ‘קשות’, כניקיון, סבלות, אוטוגלידה, מלצרות זה בכלל אקזוטיקה.
  • דחיינות
    • ערך שלילי, נמוך:
      • ייחול שאולי עד שיתבצע יהיה כבר לא רלוונטי,
      • אולי אחר יצטרך לעשות במקום.
    • ערך לחריצות ואופטימיזציה.

הקדמנות (על משקל דחיינות)

  • עשייה עכשיו יותר, הנח תשתית, בהמשך – העבודה המקדמית תצרוך פחות אנרגיה להשלים את המטלה המוספת, שאולי תעלה בהיררכית הקריטיות, ומתוך כך תהיה בעייתית יותר, סופחת יותר משאבים.
  • תוצר נטייתי האישית לעצלנות, שטחיותי, חוסר סבלנותי, וחתירה לנקיון תודעתי –
    עשייה עכשיו, להסרת כובד מצוקת משא המטלה. לאחר מכן ניתן יהיה לחזור לסתלבט, גם אם

    • פחות יעיל,
    • יותר יקר,
    • אולי הצורך יתייתר.
      הרווח המושג – ניקיון תודעתי.

יושר, ישירות, יושרה

  • לא כערך כשלעצמו,
  • לא כצו,
  • כאינסטרומנט התנהלותי,
    • ככלי קריטי להבנת מציאות,
    • ככלי מעצים יתרון,
    • בריאת מציאות בדויה, גובה מחיר כבד ממי שיצר אותה,
    • מייתר הצורך לזכור למי נאמר מתי, מה,
  • לא מכירים מי שרואה עצמו כ’שקרן’
  • עיגולי מציאות, שקרים ‘לבנים’ בבחינת
    • הונאת אחר, בעייה,
    • הונאת עצמנו – תקלה חמורה אף יותר.
  • התייחסות לדבקות באמת ביורוקרטית בנוסח:
    לא שאלת – לא עניתי, לא שיקרתי
    כאל – ‘אם יש לך מידע שרלוונטי לגבי, להתנהלותי, ובחרת במודע לא לשתף אותי בו, ניתן להתדיין האם 0.1 או 0.9 שקר – אמת זה לא.’

מצוינות

  • אם מצוינות היא התמקדות בממד אחד על חשבון טיפול בממדים אחרים –
    הניחו לאחרים להצטיין.
  • העדפת ‘הרחבה’ על חשבון ‘צמצום’,
  • גם אם הפרקטיקה, הערך על הפרק יהיה נמוך יותר,
  • כסף
    • חשוב לתחושת הרווחה והאושר,
    • לא להיות במחסור,
    • בהקצנה
      • הקצאה ל-הוצאות כיף,
      • הוקעת ‘בזבוז’, חוסר יעילות, שהיותו יפחית את היכולת להקצאת הוצאות כיף.
  • הומור
    • לא מתמקד בהוצאת אוויר מהסרעפת בגעייה,
    • אלא בהסתכלות על מצבים מריבוי זויות, מישורים וגוונים.
    • ניתן לצחוק על הכל,
    • העדפה להומור תכני, מילולי, מורכב, לא ישיר,
    • רתיעה מקבלת הגנה מהגחכה,
    • צחוק עצמי-
      • נהדר, אם מצחיק,
      • מעצים, מקנה יתרון,
        • ייתכן אףצ התנשאות.
  • משפחה
    • רחוקה-
      פחותה בחשיבותה מחברים משמעותיים.
    • גרעינית-
      • אין עירוב או דינמיקת תפקידים, הורים, ילדים, לא חברים,
        ילד לא יתפקד כהורה, הורה לא כחבר, חבר לא כהורה,

        • טיפול חד סיטרי: משאבים מועברים מהורים לילדים. אצל איריס מבנה אישיותי, אצלי כאסטרטגיה מודעת – אין עשייה ‘כי ביקשתי’.
          גם אם מבקש יש להפעיל שיקול דעת אם רוצה.
          לא מטפלים בחרדות, רצונות, כמיהות הוריות.
      • כפוטנציאל השפעה וחשיבות עליון,
      • ו-גם מבחירה,
        • בשל ריבוי ערכים משותפים.
    • גיבוי קרובינו,
        • כערך,
        • ועם זאת עם תנאי ובקרה
        • לא בכל מקרה,
          • להחליט לא לגבות במקרים מסוימים,
          • לא בהכרח מי שאני בצידו צודק,
          • לגבות את מי שלא צודק, אבל עם תמלול לעצמי ‘למה’.
        • דמויות משמעותיות מתות,
          • הערך הוא לחיים,
          • העדר ערך למת.
    • מוסר
      – היררכיה של ערכים

      • אישית,
      • שאינה מאומצת אוטומטית ממקורות אחרים,
      • סט ערכים נתון לבקרה ובחינה מתמדת,
      • בקונפליקטים ערכיים
        • חוקים, דתיים ומדיניים,
        • נורמות חברתיות,
          בקונפליקטים ערכיים, נמוכים יותר מעליונות הסט האישי.

ביקורת

הביקורת ההורית שרתה בבית.
חזקה. חזקה מדיי.

תוצר של מבנה אישיותי של ההורים, עם מודעות להיות ביקורת חזקה, ולא בטוח שלמכלול עוצמת נזקיה.

בכל מקרה, הייתה מודעות אישית שאין להפחית את הביקורת עצמונית,
אולי רק – שבן הזוג האחר יפחית 🙄

גם בבגרות. החצנת ביקורת, אצלי במובהק. במודעות ש- ‘זו תרומתי ההורית’.

אנחנו דור שירא את קשיחות הוריו וחושש מפריכות ילדיו
אנחנו דור שירא את הוריו וחושש מילדיו

שיתוף את מי ועל מה אני כהורה מבקר נמצא על המתח
בין “אני חושב שזה ככה וככה, ואין לי בטחון שילדיי רואים את זה כמוני”
לבין
החשש מתגובה כועסת על “התערבות” ועוד יותר, על “האם ישתפו את בני הזוג, וזה ישפיע על היחסים.”

יודע, מודע שרובנו בוחרים להמנע מהקונפליקט.

מורכבות הדו משמעיוות

לאנשים קרובים, משמעותיים לי, שאני חלוק עליהם בתפישות עולם שאני עויין – חשוב לי שיידעו מה אני חושב עליהם.
אם אני מסתיר זה פחד ופוגע במשמעות היחסים.
מעדיף את חירוב היחסים על ההסתרה.
הייתי שמח שלא יפעלו לאור ערכיהם, בניגוד לערכיי.
ועם זאת לא עובר את הגבול שלי הוא ברור – בקשה מהם לפעולה.

כך ברמת עצימות גבוהה יותר, עם ילדיי;
חשוב לי שיידעו מה אני חושב על מכלול חייהם, כפי שאני רואה את זה מנקודת תפישתי המסויימת את טובתם.
אני מוכן לשלם את המחיר – רואה בכך ‘יחסים משמעותיים’, וממש לא רוצה שינקטו בפעולות תשתיתיות ‘בגללי’, בשל דעתי, שכן אז אני פוגע בערך עליון, משיק, אחר – עצמאותם.

אני כן רוצה שיהיו מודעים לתפישתי, שלא יקבלו אותה כגורם מכריע. תפישתי את טובתם היא חלקית מאד, היא שלי, אינה כוללת את מכלול הממשקים שהם עצמם חווים, ונותנת משקלות שונים למרכיביה מאשר שהם היו נותנים.

התוצר שנטמע

הסתייגות, בבחינת:
“לא בטוח מי גילה ראשון שהמים רטובים. די בטוח שלא היו אלה הדגים, שכן הם היו בתוכם.”

בתזוגי

חלקנו סט תפישות שבסיסן הרציונלי משותף,
עם הדגשי שוני של אינדיבידואל–כלל, רצון–חובה, הנאה–חובה.

איריס היא הממשק הטקטי היציב, היומיומי.

  • מתימטקאית. בהוויתה.
    • תוכן שלא מתיישר לוגית – תיאטם אליו,
    • חתירה מובהקות דיכוטומית.
  • לא עסקה כלל בקטע עדתי,
  • נטייה לשוויון מוחלט בין פרטים, עם ניחוח סוציאל־קומוניסטי – קיבוצניקית לינה משותפת ברוכה מבחינתה,
  • יכולה לחייב התערבות ממשלתית,
  • תשלול הטייה להעדפה, בעקבות תועלת אישית,
  • סוג של טהרנות,
  • עם תפישות ערכיות מולקולריות חדות,
  • תפישות אסטרטגיות פחות.

בני

לא ניתן לגרום לאגירת היידע עיבוד יישום מיידי,
ניתן להכיר בכך להתייחס לפצ’פץ’ את המשמעויות.

נטוע בהתעסקויות שלו.
נושאים אלה משיקים להשכלה שבחר ובפעילותו הוולונטארית,
לא רק כזהות אישית.

הסוציולוגיה שלו הומוגנית.

נשען על ריבוי פרטים ותוכן,
יש עירוב בין מוצקות העמדה (- רכה),
לנחרצות העברתה (- קשוחה).

בתי

לא ניתן ליצור או לכוון את העמלנות המולקולרית המאפיינת אותה.
ניתן לאפיין להבין ולהתייחס לכך.

תודעתה הפוליטית רכה יותר.
עדיין טרום התמצקות תפישתית, בתנועה מחפשת.

נראה לי, שהיא מבחינה ומאבחנת, במאפיינים הסוציולוגיים, מי מדגמן, מפגין, לאומנות, אֱמוניות, מפתחת אהדות והיפוכן משלה, בצד קשב למצפני סביבתה, כרפרנס לעמדותיה.
היא מתייחסת לסביבתה כרפרנס, ועם זאת אימת הסוציולוגיה לא שורה עליה.

סוציאליזציה של הפרטים – הפרט הכי פחות חשוב חשוב כמו הכי חשוב.

שמחה וצער סיפוק וחרטה

בצד השמחה שתפישות עולם נטמעו בילדיי,
יש גם את מידת הצער שנטמעו.

אם כן, היכן הבקרה, העצמאות?

  • המסרים הועברו. אפקטיבית.
  • חלקם הוטמעו ויושמו.
  • חלקם- חלקית,
  • אחרים לא,
  • ויתרתם באוורסיה, בהיפוך.

בבחינת ‘טובת ילדיי’ לאור ההביטאט אותו חלקו,
כלומר מה אני חוזה מה הם ידווחו כ’טוב’ המשרת אותם,
[ואם יש דיווח מצהיר ש’טוב’, אז זה טוב?]
מניח,
שאם האינדוקטרינציה הייתה פחותה,
תוצאתית,
ההביטאט היה מוצלח יותר, לתפישתי, כתואם את תפישת טובתם, על פי דיווחם.

גֶנֶריזציה

גם אם הורים לא עסקו בניסוח מקדמי של ההביטאט התפישתי של בית הגידול שיצרו,
[גם אם לא לאחר המעשה – תרגיל: במילואים הבאים בסיני, נסח/י את הדוקטרינה שאיפיינה את בית הגידול שלך, שהיית שותפה לעיצובו]
האם יש ספק ש
  • הוא (סט התפישות המאפיין) (היה) מאובחן?
  • מתאפיין באלמנטים מובהקים?
  • שהתוצרים – הילדים הם תוצר של ההביטאט הזה?

שאלות

אין שאלה האם הייתה דוקטרינה או לא.
הייתה.
גם אם קראו לכך ‘חינוך’, ‘בית’, או לא קראו לה כלל.
היא נכחה.
השאלות הן:
  • מהם מרכיבי הדוקטרינה?
  • מה מתמהיל מרכיביה היה מודע למנחיליה?
    [משתמש ב’מנחילים’ ולא ב’הורים’, שכן, יכולות להיות דמויות נוספות משמעותיות, סוכני הנחלת תפישות כמערכת חינוך, שלטון, אכיפה, סביבה חברתית, או הורים נפקדים או לא מתפקדים.]
  • מי מתָווכי הדוטרינה הנחיל מה?
  • איזה ערכים שהונחלו על ידי מתווך אחד, היו מנוגדים לערכי מתווך אחר בהביטאט?
  • מה יחס ההשפעה בין מרכיבי הדוקטרינה להשפעות המעטפת?
  • מה ממרכיבי הדוקטרינה הוטמע?
    במובן של מה אומץ כמו שהוא, מה כאוורסיה, מה לא נקלט.

אושר

השאלה כמה הילדים ‘מאושרים’ היא שאלה מתבקשת.
עם זאת, שאלה זו היא כה מורכבת,
נמצאת ביחסי גומלין מעורפלים עם הדוקטרינה, ‘סיבה–תוצאה’ בלתי ניתנת למעקב, כך שמידת לגיטימיותה עומדת ביחס הפוך למידת ייחוס תקֵפות התשובה לה.
Share

3 תגובות בנושא “בית גידול, ערכים”

  1. נכתב לי:

    קראתי את מה שכתבת (בעיקר על ההתכווננות ההורית), יכולת הניסוח שלך…שאפו.
    מזמן לא קראתי משהו שכזה. מצד אחד רהוט ומדוייק…..ומסכימה. ומצד שני מעורר מחשבה וגם הסתייגות.
    נראה לי שבחיי, או איך שגידלתי את הילדים זה לא היה כל כך דיכוטומי. כן התפיסה זהה אבל במציאות….לא בטוחה שהצלחתי בהכל. וכנראה מתוך נוחות רגעית.
    או מתוך המציאות של חיי.
    בכל אופן, תודה על השיתוף.

    תודה,
    הכי מעניין אותי, כמובן, אלה ההסתייגויות.
    איך הייתי שמח אם היית מרחיבה על ההסתייגויות, על מה שלא מסכימה.

    הדיכוטומיה המופגנת היא בניסוח הערכים, ממש לא בהנחלתם וביישומם.

    כשהגעתי למקומות נדחים והיו זמנים של המתנה, חיכיון, חוסר מעש, הייתי פונה למי שאתי, אם היה מאפשר שיח כזה, ושואל סט שאלות (שאיילות דיקמן) על הערכים
    בתפישת “מה יאמרו ילדיך, מה היה חשוב לך להנחיל להם?”
    “מה היה חשוב לך, בתפישתך את טובתם, להנחיל להם, ולא הצלחת?”

    כאלה…,
    שאלות (שבפטרוניותי הפתטית 😊) חושב שהן בעלות ערך מעצם שאילתן, למי שאמור לענות אליהן, (ופרט לעניין אנושי אישי – פחות לגביי אישית.)

  2. קראתי פעם ראשונה. תודה על האתגר. בספר שאותו נכתוב יחד יהיו שיפורים סגנוניים. אני מניח שאינך מבחין שזה קשה למדי לקריאה.

    1. לגביך, אתה כקפיטליסט ריאקציונר נוסח המאה הי”ט עוסק במלחמות טריטוריאליות טכנולוגיות ואוטוטו תכבוש את הקולוניה הכלכלית הבאה. ממתין שזה יקרה כדי שתתרום תוכן וניסוח משופרים.

      קשה למדי קשה מאד. הבא להקל אנוכי? אני כולי בא לנסות להבין. הניסוח התמלול הוא לא לשם העברה לאחר, אלא לשם האחיזה, כשהמלים הן כלי האחיזה התודעתיים. אם אחר מתקן ומביא שיפורים שוחזים מהויות תודעתיות יעיל, מדוייק יותר – שתבוא עליו הברכה.

      אכן, כמעט כל מה שאני מנסח הוא בבחינת התיימרות ל’אחוז טיוטא’ או או שמא ‘טיוטא אוחזת’ של רעיון, אולי חוץ מהגדרותיי וקלישאותיי שם אני מנסה לדייק את אשר אני תופש.

הערות? אשמח לתגובתך