אנגולה Par Avion
מיס אנגולה Par Avion
הנהג שלנו חברה'מן
הוא ייקח אותנו
ביגון שאולה*
*
אמי הייתה אומרת לי שאני מוריד אותה ב'יגון שאולה', או 'מקצר לי את החיים' הפחות מסוגנן.
ואני, היום, הייתי שואייל:
- מהיכן השפה המליצית הזו, לניצולת שואה שלא למדה?
- ו-מתי משתמשת ב'מוריד', ועל מה מקצה את 'מקצר'?
רק שליגוני, אין לי את מי לשאול.
כל הקונספט הזה של נהג צמוד אליי – לא עושה לי טוב לעור הפנים, לא מעצים את תחושת הערך העצמי, לא מועיל לנוחותי ולא לעצמאותי.
יעידו מי מהקוראים שבכל הטיולים את הנהיגה – במובהק – אני מעדיף לנהוג.
ידידי הנערץ טוען שכך אני מיישם את רצוני בשליטה.
ואני, להגנתי, משיב שניחנתי בחסרונות רבים נוספים, ועשיתי דברים חמורים הרבה יותר.
הודו, וייטנאם, קולומביה
לנהגי המוניות הרכובים על אופנועים קטנים, בשיטת מצליח, הייתי מתנה את שכירתם אם אני אנהג.
מוסקבה
עומרי שרון, הבנשל, שנשאל למה התעקש שאביו ייסע בתור ראש האופוזיציה באוטו אמריקאי גם אם חבוט תואם את זה של ראש הממשלה (– ברק), אמר ש"זה כדי שהאנידיאנים יראו" על תומכיו אנשי מרכז הליכוד.
הסיפור על שרון, חזר אלי ברוסיה, שם שימשו אותי כנהגים אנדריי, שהיה גדול ממני בראש ורחב בגב, ואנדריי 'הגדול', שהיה הבבושקה הגדולה, ואני השלישית הקטנטנה.
הם היו לוקחים אותי משדה התעופה – מוטה חוש ניווט והתמצאות שכמוני, לא הכרתי את הדרך לביתי, 45 קילומטר. מוסקבה בנויה מטבעות מעגליות ולא כבישים חוצים ובשל פקקיה, בעשרות הפעמים שנסעתי, לא חזרנו על אותו תוואי די פעמים כדי שאחרוט בתודעתי את הנתיב.
את הדרך חזרה לשדה התעופה עשיתי ברכבת – פשוט, מהיר יותר.
לא סבלתי שנהגים המתינו לי בחוסר מעש – השלכתי על עצמי – לא סובל לחכות, גורם לי אי-נוחות פיזית שמחכים לי (– כן, מכיר, זו העבודה שלהם וכאלה…)
ובתוך העיר, נעתי במטרו, יעיל ומהיר וכייפי יותר.
מדיי פעם, במקרים הנדירים שנלקחתי למקומות פתוחים תעבורתית, הייתי מחליף אותם בנהיגה.
מלאווי
הקיסר הסיני שהחלפתי אחרי 4 ימים וביקש שאכיר לו תודה על החפיפה העמוקה שחיפף אותי, תבע ממני 'תמיד ולעולם לשבת מאחור'.
על נהיגה כמובן לא היה על מה לדבר.
שם היו לי שתי מכוניות – אחת על בנזין והשנייה על סולר, שכן, תחנות הדלק נחלקו לשלוש:
- אלה שלא היה בהן בנזין,
- ההן שלא היו בהן סולר,
- או שלא ולא.
באותם ימים שהיה מחסור בשני סוגי הדלק רכבתי על האופנוע הסיני שהיה מיועד למתנת זכייה בלוטו, ולא היה עובר שום מצב תקינה בישראל – למייבאים לאפריקה לא היווה חסם כמובן.
באותם מקרים שבהם נסעתי עם הנהג גראנט, נהגתי אותו.
כל כמה קילומטרים כשהיינו נעצרים על ידי מחסום אמרתי לשוטרים בהומור שהוא לא רק ירוד אלא גם פטרוני ומתנשא ש"I am his driver" ומצביע על גראנט. זה, בטיימינג מושלם היה צוחייק כל פעם מחדש, בידו השמאלית טופייח על ברכו, השמאלית – אם זה משנה – ובימנית טופף על לוח ליבו, הומור הסגי נהור, ההיפוך, ירוד ופשוט רק במעט מהסלאפסטיק הנמוך, ויהודוני ושמרני וזקן, אבל מה – במקרה זה לפחות, אפקטיבי. הם צחקו.
כשדרשו את ליטראת המס בסך $2, או לפחות כרטיסי לוטו חינם, לפי שהאוטו היה מעוטר במדבקת הלוטרי של מלאווי שניהלתי, הצעתי להם לרכוש כרטיסי גירוד.
אז היה מתפתחת שיחה מעגלית כדיאלוג מופרך בין שמרני ארץ הישר השלמה לעוכריה, בין מיסטיקנים לרציונליסטים, בין שוטרים דורשי אתנן, לביני, שמוכן למכור להם כרטיסים.
מניח, לא ראיתי, שגראנט היה עושה להם עם העיניים, שההוא, המזונגו, הלבן שמימינו [שם נוהגים בימין], הוזה, אין לו אינטליגנציה רציונלית להבין את הבקשה, ולא רגשית להיענות לה. כך, מעולם לא זכיתי בחוויה של תשלום מקומי. כלומר לא שילמתי את הקנס שהשית עלי כל שוטר מקומי.
אנגולה
Oh, אז באנגולה מלמדים אותי לקח.
החיים פה סטריליים, ואני, כמו ג'ורג' שלנו, מרגיש חנוק.
בתחילה, הנהג שהיה אמור לאסוף אותי משדה התעופה כלל לא הגיע.
דניס, הנהג שהוצמד אלי החל מהיום השני, ומאז אני מנהל איתו רומן מבזקי, בו אני שוקל בגילוי לב מכמיר את געגועיי אליו-
Denis, desejando que você e sua família Feliz Natal e minha auto para trabalhar com você.
['דניס, מאחל לך חגים ושמחים, ולי שנמשיך לעבוד יחד', אני מתקשר איתו באמצעות גוגל טרנסלייט] שהוצמד לי היה נהיידר – נראה כמו ההוא מהפרסומת לפסק זמן, או מהפרסומת לאפטר שייב Old Spice.
ועדיין, פונקציה מיותרת לי.
חלק מהליך ההתאקלמות כולל הצמדת נהג.
בעצת הבוס שלי – 'קודם כל מצא נהג, אחר כך תשפר לטוב יותר', ביקשתי שיארגנו לי ראיונות עם נהגים.
זה של 10:00, לא הגיע.
ההוא של 10:30, הודיע שיאחר, ומעולם לא הגיע.
מנואל של 11:00, הגיע ב- 10:00.
מוטיב שיחזור בהמשך.
אז ריאיינו אותו. כלומר אני שואל ואיזבל הלוגיסטיקנית-פורטוגלית-קנדית, מתרגמת.
והריאיון קולח. קולח עד כמה שכל חצי משפט אני עוצר ואיזבל מתרגמת.
האיש נמוך רזה, (הגיע) מטופח, נקי, שקט, עצור, מצוחצח עד שורשי קרחתו, בן 31, חי עם מישהי, ילד בן 5, היא בהיריון.
אני שואל על 'למה לקחת אותו, ומה הרקע, והניסיון המקצועי, ומה ניסיון הנהיגה, והאם מכיר את העיר'.
ומקבל תשובות חיוביות ואף מניחות את הדעת.
שואל כמה אנגלית יש לו – עונה שיש מעט, מעדיף לא לחשוף אותה פה.
wrong answer, שיהיה.
אני שואל על מגבלות – פרט ליום ראשון, עד 11 שהוא בצ'רצ', אין לו מגבלות.
מעשן? שותה? איזבל נכנסה לו בהדרכתי לנשמה.
'לא', השיב.
פניתי לאיזבל, ואמרתי לה, 'שאלי אותו בעדינות, איזה אדיקשנס יש לו'.
היא בולעת רוקה, ושואלת.
מנואל העיד, ש'לא עושה סמים או אלכוהול – רק כנסייה כל יום ראשון בבוקר'.
אחלה התמכרות. תשאלו את שרה נתניהו שאוהבת את משרתיה דתיים.
שלא ייגמל.
שאלתי את מנואל אם 'אתה רוצה לשאול אותי משהו', הוא לא.
ולסיום, "האם אתה חש שהבאת את עצמך ויכולותיך לביטוי מיטבי?" – אישר שכן.
ואז, לפרידה, הבאתי לו את השטיק בו כל מלה אמת –
'התרשמנו ממך מאד לחיוב,
נשקול אותך ביחס למועמדים אחרים,
אם לא נקח אותך, ניתן בהחלט לשייך זאת להחלטתנו הייתכן שגויה ולאו דווקא לאיכויותיך שנכרו בשיחתנו.'
נפרדנו.
אני, כמו כל פאתט, שחושב 'שיש לו חוש לקריאת אנשים', חשבתי שהאיש ראוי, אבל לך דע מה [לא] נכון בדבריו, ואיזה מבחן תקפות הייתי יכול לעשות בשיח.
איזבל ואני מצמצמים, מחליטים שהוא ראוי לאור (היעדר) האלטרנטיבות.
מסכמים שלוקחים אותו.
מנואל שלי גוייס. שיהיה לשנינו במזל.
יומיים אחרי, קבעתי איתו שיאסוף אותי ב- 10:00.
האיש הודיע ב- 7:50 שהגיע.
Oh Oh, סיבה ל…, סיבה למה?
יכול להיות שהוא צובר קרדיט לאיחורים?
ב- 10:00 ירדתי, זכרתי להביא אתי מחזיק מפתחות Jerusalem – שבהתנשאות של קשישים עם חולצות פרחוניות ומכנסי משבצות אני מחלק לחדרניות ונותני שירותים אחרים שמאתר את דתיותם – מעניק לו, מאחל לו ש'יהיה במזל'.
הוא הודה ואמר שזה חלומו להגיע לירושלים, והפלגנו לעבר האופק.
איזה אופק!
קיבינימט!
החדשות הטובות – כל מה שיראתי ממנו טרם הגעתי לאנגולה, חוזר – כל מה שחששתי ממנו, שלא היה סגור לי, התאמת, כחשש מוצדק.
החדשות הרעות – ר' שורה קודם.
וכאן, כן – האיש לא יודע לנהוג!
לא מאפשרים לאקספאטס [Ex-Patriot, השוהים מחוץ למולדתם, אני, לצורך העניין] לנהוג בשל בעיות התנועה כאן, ואני כלוא עם מי שלא יודע לנהוג.
ושלא תהיינה אי־הבנות – בני האהוב הטיח בהוריו, ש"חרדתם להיתפש כחרדנים" – אינני חושש לבריאותי הפיזית כתוצאה מתאונה.
כן אני מודע לפגיעה המנטלית מצפייתי בו משייט בחוסר הבנה בין זִרמת התנועה, הערכה לקויה של התנהגות נהגים אחרים, אמידה שגויה של ממדי המכונית, שיעור ההאצה, מרחק הבלימה, רדיוס סיבוב ההגה והתמצאותו במרחב הנתיבים.
זה אומר שאנחנו בשיוטנו המשותף, משייפים את הצמיגים בגילוחי מדרכות, שוהים על הנתיב הלא נכון, חותכים עמיתים לדרך. אנחנו נדחקים לתוך בית השחי של משאיות גדולות על צמתים בעודן מנסות להסתובב בתוכן, לתוכן, שהסיכוי שכשהן סבות הן יביאו לנו בומבה עם הזנב א-פונאם אראין כמו שהגים מוברים לא מיומנים בחברות ישראליות בניו יורק היו בועטים עם קצה הארגז של משאית המובינג 26' פוטר בכל הנקרה על דרכן.
שנינו, מנואל ואני, מוצאים את עצמנו סופקים את ידינו בתנועת תחינה שמכוונת לספוח את חמלת הנהג שנחתך, נחסם או סתם אויים, תוך מלמול בין שמשתי – "דישקולפה, דישקולפה".
מנואל הוא גם עדין וגם נחמד, לא אגרסיבי, אז הוא מתנצל במיומנות.
כשהוא עומד על זכותו לטעות על בסיס מתמשך, אני עושה לו
- עם כף היד תנועת הבהוב של 'א-
- טיפאלע שמאלה, א-שטיקאלע ישר, א-ביסאלע ימינה',
- עם האצבעות מוטת אנכית מטה עם תנועת גירוש קדימה, להאצה,
- ויד פרושה אופקית בתנועת דחיסה למטה, להאטה.
כמו שהייתי עושה למי שהדרכתי טיסה בסֶסנה, או למגינת רוחה של בתי במכונית סוזוקי.
קבעתי איתן למחרת. הגיע שעה וחצי לפני הזמן.
ההתמצאות במרחב המוטורי ובגיאוגרפיה, ללא שינוי. כמובן.
וביום השלישי, פעמיים כי טוב, סגרתי איתו על 10:00, שכן ב-11 פגישה.
המכונית והמפתחות אצלי, עליו לבוא אלי למלון לקחת אותנו.
עד 10:05 לא שמעתי מהאיש דבר.
התקשרתי אליו.
ב- 10:30 השיב.
ב- 11:05 הגיע.
נכנסתי לאוטו. הוא (לא יכול שלא] מבחין שאני מעלה אדים מהקרחת.
Para Dolce Vita, הנחיתי אותו למתחם המשרדים, שם קבעתי עם אשת משאבי האנוש ושתי עובדות הניקיון שישערכו את שיעור ומשך העבודה שיש לבצע במתחם.
בסיום, קראתי לאלססטה, אשת משאבי האנוש, כנסנו את חמשתנו, "אני מבין שיש איחורים וחיסורים.
לא הולך למנוע את זה.
במקרה של איחור או אי-הגעה,
אני מבקש לדעת באותו רגע שאתן יודעות על כך שלא תגענה בזמן,
כך, יוותר לי הזמן להחליף בגדים ולהחליף אתכן בניקיון."
המתרגמת צוחקת במקום הנכון, הן צוחקות בפאוזה, מבין שהתוכן המילולי הוטמע. התוכן ההתנהלותי? מה, אני, כל מה שהבנתי אני יישמתי? רוצה לחשוב שכן, מניח שלא מעט – לא, ועוד יותר ממש לא.
לחיזוק לגיטימיות הדרישה, התפתיתי להשוויץ להן ש-
שישה ימים של הדרכת 30 מקומיים, 180 אירועי איחור פוטנציאליים הסתיימו ב- 3 איחורים של 5 דקות, שניים הודיעו מראש ובסוף לא איחרו. כלומר, הדרישה מבצעית גם בחלק זה של העולם.
'האם הבקשה סבירה?' חישקתי, 'כן' אשרו.
קראתי לאלססטה ולמנואל, שלושתנו התרחקים משתי עובדות הניקיון שלא תשמענה, מבקש ממנה שתעטה את קול הקטיפה הכי רך שיש לה, שתשתמש בפורטוגזית הכי גבוהה שיכולה, ותתרגם מלה במילה את הטקסט הבא:
"אני מבין שיש איחורים וחיסורים."
מנואל הנהג, שכבר שמע את הטקסט, החל במסע שבועות שלא יקרה יותר.
הבנתי שאם נשבע שזה יותר לא יקרה – הוא לא הטמיע את המסר.
אז אני חוזר על זה, ב[חוסר] סבלנות, ש-אני מבין שיש איחורים וחיסורים,
התואר 'המורה שמילקיהו' שאיריס מכנה אותי, מהדהד לי,
בקשתי ממנו שרק יודיע לי טרם האיחור כשזה יקרה.
הוספתי, שאין לי טולרנטיות למקרה שלא יודיע לי לפני מועד פגישתנו.
שאלתי, האם 'הבין', בכוונת וידוא שבקשתי 'סבירה' מבחינתו.
"לא" ענה. אז שקלתי התאבדות.
הנהג שלנו, המשך Par Avion
טיול מקומי Par Avion
לא תאמינו את מי פגשתי Par Avion
כשהמעלית מגיעה הדלת נפתחת,
מסוג המקומות שרוצים הרבה זמן, הליך הגיוס ביחס הפוך למשך ההמתנה, ומדהים במהירותו.
אני מבחין בתופעה, שלרבים ממכריי גירויי החיים, כבדים, קשים, להם מנשוא.
