המנונים לאומיים הם דבר מטומטם. כל המנון, של כל מדינה — גם של ישראל, גם של פלסטין. המנונים הם דבר מטומטם משום שהטקסט שלהם הוא קומוניקט שטחי, שנועד לצבוע את הביורוקרטיה הממלכתית המקומית בפאתוס גרנדיוזי, שברוב המקרים גובל בליצנות. המנון ארצות הברית עוסק בדגל שהצליח לעמוד על המקל לילה שלם מבלי שאיזה דוב גריזלי יטרוף אותו, המנון דנמרק מפאר את הים הכחול והעלים הירוקים, והמנון לוקסמבורג מספר שהארץ שלהם מובילה את עמי העולם — אם כי לא נכתב שם מפורשות באיזו קטגוריה בדיוק. להמשיך לקרוא נוהי, נוהמי, מהנהני ומהמהמי המנונים
אתמול ישבתי עם חברי ילדות.
אחד, לא-חשוב-מאיזו-עדה-פוליטית, כינה אותי 'דביל'.
וזה ממש לא נורא, כן?
כלומר, אולי לא כייף גדול, ועם זאת מבחינתי – אין ממש בעיה,
הרווחתי ביושר,
ויש חשובים לי יותר,
החושבים עלי דברים חמורים יותר,
[- היום מישהי כזו אמרה לי 'שלוש שעות אתה מזיין את השכל'. צחקתי.]
בשלב כלשהו פנתה אליי מישהי- "דיקמן?"
לא יכולתי להכחיש. -'"XXXX" מתחרייז עם סיגל?' שיתפתי פעולה.
לאחר שהאשימה 'אני מנופפת לך רבע שעה ואתה לא מגיב' בצדק, אני עד,
היא השתינה, מטפורית כן?, סוציו-טריטוריאלית; עדכנה שהיא אשתו של בעלה, הזכירה לי שהשיח איתה הוא האזנה לתיאור המציאות, כלומר סקירה של היכן היא במתווה הסוציולוגי אותו היא טווה, רפרפה על אמה, רפרנסה על בתה שהיא הגיעה במיוחד מישוב קהילתם לכנס הנוסעים ארה"בה בשליחות… כבר לא זוכייר איזו, והוכיחה: "אתה יודע שזה בית הקפה של התסריטאים, כן?",
"כן, כך שמעתי", התכנסתי חלושות, ואני, בפרובינציאליותי המצטבללת במרירות בצליותי, בכלל חשבתי שזה בית הקפה של הישבנים היושבים בו. אבל אני, מאיפה לי לדעת?
היא סכמה שאני שקוע בספר שעוד מעט יתפרסם והיא תשמח לקרוא.
ואני הכחשתי נמרצות, כלומר רפות/ אבל אני בסיפור הזה, ובכלל, סטטיסט. כלומר ישבניסט.
קודם כל מודה למחברו- ש.ז. ש
בהנף קולמוס וירטואלי הטחת בי משפט שרמת מורכבותו המופרכת מרחיבה, מרהיבה, מרעיבה את תודעתי החריבה. להמשיך לקרוא המציאות באמצע
פונקציות תעסוקתיות,
שתכליתן לגרום למשקיע
להקצות משאבים לערוצים שלא התכוון,
או,
להקצות יותר ממה שהקציב לערוץ שכן התכוון,
וזאת בעקבות גירוי מיני. להמשיך לקרוא שרמוטה פיננסית
ירדתי לאנגולה בסוף 2014 בטיסה עם מי ש-גילית, יכול היה להיות בני. באיבריה.
חתול פרובינציה, של החיים. שורד, מיני, לא מאמין או סומך על איש, ולא בכעס או בתסכול, בסורבייבינג אוף דה פיטֶס. בהבנה משלימה, כולל התחככותונת עם החוק.
הציע לקחת אותי מהשדה. הודיתי, טרם ידעתי שהנהג שהוקצה לי אינו על המשימה.
באחוות מגיעים יחד, בפטרונות אבהית שאלתי לשלומו אצל מי שפגש בו.
התחככנו במלון כשהיה מגיע לכאילו ציביליזציה מהפרובינציה בה עבד.
בשלב הראשון – הפתעה הבלתי צפוי קרה,
– השלב הזה חולף כהרף עין – דקות.
בשלב השני – אמפטיה מגלים אמפטיה כלפי המפוטר,
למה מגלים? ישנה ההשלכה של בוחן המצב על עצמו,
אי- הנעימות, שלילת ההחלטה, הפגיעה הכלכלית, אולי הרגשית.
– קצרצר. שעות.
בשלב השלישי – ההצדקה סטייג' ההיפוך הרגשי לרציונלי.
ההצדקה – הבוחן צריך להסביר לעצמו 'איך קורה דבר כזה?'
באופן מתבקש, ישנה ההצדקה, הרציונלית, ל-למה זה קרה,
מתרחש הליך ההפחתה, הדמוניזציה של המפוטר.
– ימים.
השלב הרביעי – שכחה לבסוף- ההשלמה, האדישות, ההשכחה.
רגע, רגע, מי זה היה? תזכיר לי?
– השלב האינסופי, שיש לו התחלה, ואין לו רציפות.
בשלב כלשהו פנתה אליי מישהי- "דיקמן?"
פונקציות תעסוקתיות,
לעיתים, טיבן של סיטואציות פיטורין, ש