עבורי, העיר החשובה והמעניינת היום, זו שאני הכי שמייח לחזור אליה;
לגרמנים אין הומור; ניכר במגע עם הסטרוקטורה והפרטים.
עם זאת, תמהיל ההיסטוריה, המבנה האורבני, זוּׁלֶת המחיה, היותה אבן שואבת לכוחות מגוונים עושים אותה, כה
תוססת, רוטטת, מבעבעת, לחה, קוסמופוליטית, ליברלית, מחירים שפויים – כוחות יצריים, יצרניים, צעירים, שוצפים פנימה ומורגשים במורכבות אורבנית פרקטלית בריבוי רבדים.
ב Lonely Planet נכתב שהיא כעת מה שניו יורק היתה בשמונימים.
אחרי שגלשתי בין כך וכך מקצועות,
כלומר, יכולתי לגבות תשלום על שירותי-בין-היתר-ניתן-למנות
מתדלק, חייל מקצועי, שליח, מלצר, ברמן, עמיל מכס, סבל, יועץ לשימוש ביישומי מחשב, מעצב גרפי, מדריך טיסה, מנהל שרות לקוחות, מנהל מכירות מוצרים פיננסיים, מורה, מנכ"ל חברת השקעות ברוסיה, ומפעל פייס במלאווי, חברה המקדמת ממשלה ברשתות חברתיות באנגולה, ומנהל פרויקטים בגאנה,
וישבן בתי קפה – אין ביטווין, למחייתי לא לפרנסתי.
ומה הנחמה האולטימטיבית מצרה שנחתה על מישהו?
שצפה אותה; האישוש שנזק קרה, אבל מנטלית, אולי אף התחזק.
כשאנשים מתנהלים באופן שונה מציפיותינו
הנסמכת על היכרות ואבחנתנו הקודמת,
אנחנו מייחסים להן שינויים אישיותיים.
מטה מורפוזה פרסונלית.
איננו מתייחסים לאבחנה, ובעקבות זאת לציפייה שלנו,
כאבחנה שגויה.
נראה לנו שלאבחון שערכנו יש תקפות או אפילו חיים שלעצמו.
"פיצ'פוץ' התקווה הבטוחה האלטרנטיבית, מתוקה מסיכון מימושה."
שוחד, לדעתי השונה מהתפישה הרווחת, הוא לא בעיה.
הוא פתרון.
אולי לא ראוי אבל פתרון.
להתייחס לשוחד כבעיה זה לייצא את הפעולה הלא ראויה מתחומי בלעדיות הפועל למרחב החיצוני.
להגיד על שוחד שהוא 'בעיה', זה כמו ההוא שהיה מכה את אשתו ואומר לה – "ראי מה גרמת לי לעשות לך?"
שמייח להיות משמעותי בחיי אחרים,
שכן,
מוטה יותר לניפוק משמעויות לאחרים,
ופחות לצבירת נכסים ריאליים.
יש מאלה שצברו נכסים ריאליים משמעותיים, מחפשים משמעות ותורמים ממה שצברו כדי לנפק משמעות לאחרים.
זה לא 'נאה' לאחרים, לי, להתייחס לאחר בהפחתה, על פי שיוך לג'נדר, נטייה מינית, גזע, מחוץ להקשר.
מאידך, בשם, נאורות, פתיחות, ליברליות שטחית,
להתעלם מחיוויי מאפיינים אישיותיים זה גם לא יהיה נכון.
תל אביב, ארוחת יום ששי בערב סתווי חם ולח.
איריס שומעת יללת חתול במצוקה. אומרת שהרבה זמן זה כך.
לפני 10 בערב, הולכים לסרט.
יורדים ופוגשים עוד כמה שמתגודדים סביב מכונית ירוקה שהחתול מיילל מתוך מנועה.
מני עצות נזרקות לאוויר. אחד משאיל את הפנס המותקן בטלפון שלי, ומאבחן שהחתול לא בהישג יד. להמשיך לקרוא מינורי בסיפור הקטקאי
יש מי שתחזוק אזור הנוחות שלו מצריך
מעבר להכרה היכן אני נמצא, בהינתן הבחירה- שאיננה, היכן אני מעדיף להיות?
האם יש תנועה, מעבר, בין ההתניות?
ברירת מותגים היא סוג של רפרנס תקשורתי, נאום, מונולוג, המופנה לקבוצת התייחסות.
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קוהלת ז א). המעבר בין חומר גלם למוצר, טומן בחובו גם התייחסת מנטלית.
צריכה, כל צריכה, יצאה מזמן- אולי מעולם לא היתה, ממחוזותיה הבלעדיים של הפרקטיקה הסינתטית.
לצריכה יש הקשרים מנטליים המושפעים, מכמותה, נדירותה, מיקומה, מחירה, זהות בעליה/ יצרניה וההתייחסות הערכית אליהם.
התקשורת נעשית באמצעות הפגנת בעלות על מותגים מסוימים והימנעות מאחרים.
שמעתי ש'מותג' זה הבטחה.
הבטחה?
תמוה בעיני.
מותג זה ייצוג עם הקשר.
סט ההקשרים שקורים בתודעת הנחשף למותג.
עיקר השימוש במותג הוא בעולם המסחרי.
מכיוון שפרסומאים הם מנהלי מותגים,
ורצון כל מנהל מותג שהמותג שהוא אחראי עליו יעורר הקשרים חיוביים בתודעת הנחשפים אליהם,
הפרסומאים מפחידים את לקוחותיהם, שללא עזרתם המקצועית לא יצליחו ליצור הבטחה בתודעת הלקוח.
כלומר ה'הבטחה' היא המצאה של פרסומאים, מתיחה של מהות לכיוון מסוים.
דוד זיגי, שהיה פיינשמעקער, הטמיע בי בשבעימים המוקדמות, את האהבה למוצרים, מותגים, בעלי ערך, נפח, ייחוס, שמצריכים סוג של הבנה, תרבות, כדי ליהנות מהם ומהבעלות עליהם. ענד Jaeger-LeCoultre, דגם Memovox, פריצת דרך בעולם השעונים: 1956, שעון היד המכני הראשון עם צלצלן, מנגנון מסובך באופן יוצא דופן- 'שלא לצורך' היו שאמרו.
אמירה טכנולוגית, עיצובית. התנשאות. כמו שצריך.
ספטמבר 1977, בי"ב תיכון חדש, הבחנתי שאבא של עיתונאי ידוע הגיע לשמור עם דגם השעון. המידע ננצר.
כמה חודשים לאחר מכן, אותו אב שמר שוב. והפעם התהדר מהדור הראשון של השעונים הדיגיטליים. עם לד אדום. וואלה, האיש בעניינים.
הבן שלו, אמנם הגיע רחוק, אבל איך לומר, קצת מפוקפק; סיפר שבא לאבא שלו עם כפית זרע ואמר לו "קח, זה מה שאני חייב לך."
"צ'מע" אמרתי לו "ראיתי שלאבא שלך שעון חדש. אני קונה ממך ב 400 לירות את הקודם."
מסכמים. לא האמנתי שיביא. למחרת אחר הצהריים מגיע לביתי. עם השעון.
"תביא את שהבטחת" דרש.
מביך. השעון לא הולך. לא היה לי את הכסף. לא האמנתי שיביא. יצאתי כזה קטן, לא עמדתי במילתי. הוא כבר עשה את הצעד המכונן, הלקיחה. "אתן לך 100 לירות, זה מה שיש לי" רבע ממה שסכמנו, ניצלתי את העובדה שהשעון לא הלך.
הסכים. סיכמנו שיש לכל אחד מאיתנו 24 שעות להתחרט. רצתי עם השעון לשען בסוקולוב. "איך שהוא, בלי לבדוק נותן לך עליו 1000."
ממאי 1978 עד 30/1/2004, אז נגנב מביתי, היה השעון העיקרי. עלה ים לתחזק אותו, אבל היה חלק אישיותי.
בספטמבר 2012, קבלתי את התחליף. מצב מחורבן. משפץ. נראה אם ילווה את ההמשך.
זו הטייה טכנולוגית או תרבותית/ אמנותית?
פגשתי תעשיין שכולם מכירים את תוצרתו.
סיפר, שרכש כמות גדולה של חומר גלם במחיר שבהמשך צנח.
כך, הגיע כל בוקר למפעל וראה הר חומר גלם שהסב לו הפסד אלפים כל יום.
"מי שעובד קשה" נימק רציונלית "נעזר בפסיכולוגיה:
הוריתי לשלם במכה אחת את כל התשלום כדי לנקות את תחושת ההפסד."
חצי תריסר קוראיי חביביי,
לאחרונאי,
קיבלתי אחת משלושת מחמאותיי
המשמעותיות בחיי.
בחייאי:
איש יקר, נקרא לו פלוני אלמונאי
אמר לאחֶר, שנולד עידנים אחריי,
שונה ממני בתאוותיי,
ו(הרבה) יותר אמידאי,
איש העולם והבורסאי
המתנשא לגובה עץ הבונזאי
ואף בקיא ברזי הפנג שוואי,
ש-הסכיתו, מגיע לעיקר, קוראיי
מה שהיה לוקח עימו לאי-בודדאי
זה אותי, לאי, לא לעירו של יהושוע, עָיי.
וואי,
[ריטה, סדרי לו לידך מקום, איי?
בסוף, שיישאר לו אינסוף פנאי,
משהו טוב כזה, מגיע לו. לא, לא ליד החלונאי,
במעבר, רצוי בשורת האמרג'נסי אקזיטאי.
(אני, אנחנו, אנשי הקטנונאי
שואבים, שואפים אינספירציה מהמצאי
שהפיזולוגיה שלנו ישובה בעת ההשראיי)
ו-אמא, אם תוכלי, אנא, חזרי אלי שסגרת את הפיניי,
שאוכל להגיד לו ש'מכל בחינותיי,
אבל רק באשר אליי,
הוא מסודר, מקומו בעולם הבא- ללא תנאי'.]
שומעת, אמא? אותי! לאי. בודד. אמת לא בדאי.
נשמע לך פנטזאי?
גם לי. בוודאי.
וכמחרבנת מסיבות כפייתית,
בהתנייתי המדרגת אינסטינקטיבית,
הפעם קשה להעריך את האמירה המחמאתית
בסקאלה איכותית ערטילאית.
שכן, לא זוכר דומות לה קאליברית,
(ההיו הן, או שמא בכלל תבדית?
בשמירה על יושרה אינטלקטואלית
הנאמרו הן בקול, וורבלית,
ואז התנדפו והיו לוירטואלית?)
אני-וואייז, בהיעדר תחליפית
אדבוק בחיווי זה בכל כוחית
כצוללן בבלון החמצנית,
כטובע האוחז בקשית
כבציפרלקס המאותגר רגשית,
כבשרינק המטופל נפשית
כבאסלה המופרע עיכולית
ובבני מינו של החד-מינית.
אסתכן שאיחשב גרגרן וחמדן,
ולא רק כגרדן, מגה-חפרן וארכי-טרחן,
(שכבר צרך את מלוא תוספת הזמן,
וכעת משקיף מגזזוטראת הפרשן),
שאכן, בכנותי ובחי אלוהיי,
אמירה זו ניגרת כחמאה באוזניי.
זו נטולת חספוס, חלקה למשעיי,
מטפטפת לאיטה דרך לועיי
כוודקה קפואה היישר למעיי,
(ובריקונסידרציה בעצם, לכליותיי.)
אך טרם אתמכר לאמירה, אללאי,
כאחרון המכורים ל- mdmi
כאלכוהוליסט וכדראג ג'אנקאי.
האם ניתן לשדרג את אסוציאציותיי
ובאותה עת, אשנמך את כבודאיי?
כלומר, גבירותיי ואדוניי,
התאפקו נא עם ה'הנה זה מתחיל – אוי ויי',
אם ניתן להתעכב, רגעיי,
ולהתעמק בסוגיה שבראש מעייני:
אי אפשר לחלק לשני חלקיי?
צֶאראסען צום שטיקאלאך צוואי?
לא, כי זה לא עניינים שוליים,
אלה ענייני חיים רציניים:
כי, אם אי אפשר לחלק לשניים,
עם כל הכוונה והרצונותיים,
הגם שהממליץ כרגע ברלינאי,
ואני הופך מוסקבאי,
כגרידאי מימים, ומימימה היברידאי
באמת, אנא, אל-נא תראו בי גוזמאי
גם אם איחשב פרובינצאי
מעדיף להישאר תלביבאי.
ואם אי אפשר לשניים לחלק אי,
במקום בודד-אי,
ובאנגלית סינגל-אי,
אפשר, אולי, להסתפק באלקלעי?
ולכם קהילת מצוייניי,
האם לדעתכם ניתן לסמוך על ממליצאי?
האם בקוראכם השפרצותיי
לעיקום כתביי
בהתאמה לצרכיי
שורות המהוות עדות לעילגותיי,
לחוסר המשקל והיעדר מקצביי
– על כך עומדים רעייתי ושני ילדיי
החוברים, בצדק, לעדת משמיציי,
האם ידידיי,
להלן קושיותיי,
המעיד, ייחשב כנורמטיבאי,
אולי בעתיד מנכ"ל או מדינאי,
אך כעת ייחשב כאוויל המחשב מעגל ללא פאי,
וכך מנת חלקו של החזאיי
תהא תועפות לעג, קלס וגנאי?
חייב ורוצה לדווח אותנטיקאיי,
סיידתי סאדתי, חברותיי ועמיתיי;
כזכור, אינני פיזמונאי
לא נמנה על ה- fbi,
ובעיקר לא פוליטיקאי.
אני הרבה יותר גימלאי,
לכן, זו לא באורגינל אשמתאי,
(כעת, שימו לב, אפולוגטיקאי,)
זה לא בראש מעייני,
ניתן לומר, סרח ולוואי
וממש לא מעינייניי:
על כל זמירותיי ורשימותיי
לא בזין לעשות הגהאי,
ו-גם כי לא רואה, קהו עיניי
מיידית עלי לפקוד שוב האופטיקאי.
וזה המקום לתוספותיי,
שאני כאילו, מתנצל על כל הבלבלאי,
על הנושאים והעיסוק הארכאי
ממאיס עצמי על שאריות רעיי,
(ניחא, אבל, יש להודות, גם עלי.)
להגנותיי- אשבע בעיניי,
זה לא אני וממש לא אגואיי.
זה ההוא, המניאק הטריגראי,
שגורם לי, הזקן האשמאי,
להטיח ללא רחם את משפטיי,
שאהיה הראשון להודות שהם לא מי יודע מאי
ואיכותם, אשכראי,
ממש לא א-יא-יאי,
חי אבותי,
איש לא היה מביאם למשכונאי
או לבתי עבוטיי
לא בשקל ולא באשראי.
עושה זאת, אם תהיתם למניעיי,
כרבים מספור יתר עוונותיי,
מפני ש- תנה נה נה נאי,
שימו לב עדותיי:
אין ערך לעיתותיי,
ולכן עסוק בהנאותיי.
שלא באשמתכם, מחמליי,
מתי מעט קוראיי
ותריסרי קורבנותיי,
בהינתן היעדר רגישותיי
לתשומותיכם- לא אחראי,
הופך את זמנכם כעיתותי-
לזבאלֶה ובלאי.
כתחליף, להלן התנצלויותיי
וככפיצוי, לכם החמות בנשיקותיי.
אפריל 2010
1988, חזרנו מטיול אופנוע. מה- $1,100 האחרונים רכשתי מחשב, תואם ibm xt ב- 990.
היה זה עידן בו החלו יישומי המחשב להחליף את היישומים הידניים או המכניים; שמות חברות טכנולוגיה הורכבו מהלחמת שני מושגים- Microsoft, CorelDraw, Zenographics.
התפעלתי מ- WordPerfect. זה היה הישבן המיתולוגי ממנו צמחו שאר מעבדי התמלילים. ספקו קו שיחות חינם לתמיכה והסברים. גילוי מכונן. השלכותיו עד היום. היישום הציב סף כניסה יחסית גבוה, ולמי שעבר אותו האפשרויות היו כשל היום. גם המהירות והיעילות.
הפצתי את הבשורה למכרים. ליוסי היתה מכונת כתיבה -IBM כדורית ומחשב. הדרכתי אותו להשתמש בוורדפרפקט.
הוא, איש מוכשר באמת, טכנאי שמשמש כאיש מכירות ברמות העל, רפובליקן בתצורת מחשבתו, שמרן רוטינות יעילות, חרק שיניים.
כשגילה והפנים את כתב ה- courier, שמקצה לכל אות מרווח זהה, צהל – הוא יכול לדמות מכונת כתיבה.
בין הגישות ש
יוסי שלנו העדיף, כמאפיין אישיותי, את האפשרות הראשונה, התאהב בפתרונות הקודמים, שימוש טכנולוגיה חדשה לשימור תוצרי קודמת.
שאלה חופרת;האם האמירה שלמישהו יש 'טעם טוב' זו בעצם
הפיכת העדפה טעם פרסונלי לערך אוניברסלי?
