הקביעה
או,
ודומיהם. וזה שיח לגיטימי. הייתכן שבקביעתו ואי שלילת הקביעה, הקובע בעצם מזמן את שלילת
קביעתו? רוצה בה?
אגנוסטיות זה סוג של דתיות עצלה.
כלומר, אין מחוייבות לעיסוק בהוכחת האל חסרת התוחלת,
או בקיום מצוותיו חסרות הערך הנתפש המיידי.
אכן שָמוץ הושמצתי.
אני עד: כל חיווי – מצער, משמח, זועם, בהנאה, באדישות, בכוונה או בלעדיה – הרווחתי ביושר, במו הרושם שהותרתי על המחווים.
בעבר, פירטתי הכפשות עלי לפי מועד ההשמצה.
בהמשך, על פי פרסונת המקור.
בהמשך המשך, בשל ריבויָן, ההשמצות יוצגו אָלֶף (אני חותר ל-אֶלֶף, ואז לרבבה) בית(ית).
אני מצר על כך שאת החיוויים התחלתי לאסוף מאוחר מדיי, לבטח פספסתי והותרתי כמה מצוינים יתומים, שנשכחו.
בעידן הלייקים, אינני סומך על יכולתי לבור את המוץ מהתבן, כלומר בין חיווי חיובי לבין מילים מתוקות חסרות משמעות. עם זאת השמצה, אינסטינקטיבית מרוגזת, לחה, בלתי נשלטת, שנאמרת בצרידות, מתחתיות הסרעפת, היא יהלום תקשורתי אמיתי, אותנטי, יקר ערך.
להמשיך לקרוא אמרו עלי – הרווחתי ביושר
רשתות מכירה מראות, לעתים, את המחיר שהן מבקשות על המוצר, לצד מחיר קודם.
זוכר חביירה שמתפארת במסע קניות בניו-יורק על רכישות מצוינות שערכה, ופירטה כמה חסכה בין המחיר הנקוב למחיר ששילמה בפועל.
דגמנה מבחינתה צרכנות נבונה ובה היא בעיקר חסכה.
התנהלה לאור הנחה שאת הרכישות עליה לעשות מפני שהיא בכלל חוסכת. להמשיך לקרוא בכלל חוסך
היו לי יחסי מנהל-כפיף בסביבות עבודה מגוונות, ששודרגו לחברות קרובה המשתפת חוויות משמעותיות.
האיש המבריק זומן באמצעות חברת השמה למכון הערכה.
הבוחנת המנוסה חרצה, שהאיש | מניסיוני הרב עם האיש |
| יכול ללקות בחוסר אמינות, | קשה לומר על מישהו 'מאד ישר'. כן יכול להעיד שמידת הטולרנטיות שלו לחיוויי חוסר יושר של אחרים קטנה משלי. |
| יש לו קשיי הטמעות/ התאקלמות בסביבה חדשה, | לא ראיתי, בחיי, מישהו שנטמע בסביבתו יותר ממנו. ברמת השפה, ההומור, התרבות, המחוות הגופניות, באימוץ המחוות הפיזיות. לא ראיתי דבר כזה. |
| ויש לו יכול מכירה. | הוא ממש לא איש מכירות. |
בדת, בבסיסה, ישנו התעתוע ב-
ועם זאת, התעתוע העיקרי הוא, שקבלת האמונה במהותה אינה רציונלית, לכן לשוות לה ממד רציונלי הוא תעתוע, שכן ההחלטה לקבלה היא מקדמית, טרום רציונל.
לכן, אמונה שנסמכת על אמונה, שלא מחפשת תעתוע לוגי כדי להוכיח את עצמה, תעתועית, היא רציונלית יותר.
וואלה?
מה שלא רציונלי ניתן לדרג את מידת אי-רציונליותו?
יפ, ניתן לשערך את מרחקו מרציונל.
הרצון כשלעצמו, טהור, מסונתז, הוא לא עילה מספקת למימוש וביצוע על-ידי בעליו.
יש לחזק אותו ברציונל.
גם אם רעוע.
הגדרת טרום הפעלת מעשה,
או מניעת המשכו,
תנאים המאפשרים את עשייתו, או את מניעתו.
את התנאים יש לנסח ב off line, בנינוחות המזגן– בקור הרוח, בשיקול הדעת מחוץ ללחץ רגשי תחושתי של גורמי מעטפת בעת קרות הסיטואציה.
מה הקו בין המעקה שאיתו נכנסת הפרסונה לסיטואציה, שנוסח מחוץ לה, לבין הגמישות המחשבתית שמופעלת על הפעולות בפועל?
לא ברור.
כן ברור הוא השוני האישיותי המאפיין בין
ו-כן, זה מכניסטי.
נתפש כלקוח ממנגנונים אישיותיים, מכניסטיים.
כך לא מקדש נשאפות ספונטניות קולית אותנטית.
רבות דובר על הכתמת יחסים בכסף.
כשנעשה מעבר כספי בין שניים, מרצון, יש שיווי משקל בין ההיצע וביקוש— תשלום ידוע על קבלת ערך טובין נתפש.
הליך מרצון, לוגי, אם כי אפשרי ששגוי, אם מסתבר שעבור אותו סכום המקבל היה יכול לתת יותר או פחות מהטובין שניפק, או שבעבור אותו טובין ניתן היה לקבל פחות או יותר הסכום.
ביחסים בין אישיים נוסף ממד, ערכי, שלא מגולם במחיר הכסף.
כלומר היסטוריית, טיב היחסים, הציפייה העתידית מוסיפים למשוואה אלמנטים הגורעים מסינתטיות יחסי תשלום/ טובין ומעמיסים על הטרנזקציה רבדים נוספים.
באותם מקומות, שערך הטובין, והתשלום הם הקשיחים, והבלתי ניתנים לשינוי, היחסים הם המושפעים מהעיסקה.
יושבת עם חבר במתחם התחתון של הפלוצראיי העליון.
פצ'ו מבכה את פרידתו מחברתו האחרונה: "את לא מבינה, היא היתה המין הכי טוב שהיה לי. בחיים. הכל. הכל." מפרט ביגון "מסכות…"
"רעאשנים" אני מוסיפה בניגון "זוכר את ההמשך?"
שנינו כבר לא זוכרים מי יודע כמה: אצלי גם מפני שלא זוכרת מאף שיר יותר משורה (- למה מישהו זוכר טקסטים שלי?) וגם כי זה היה מזמן.
אצלו, אפילו שהוא גם מוזיקאי, ומהנדס, וטייס, ויזם וגם קצת פחות מזמן ממני, מתעתעי התודעה, מגבירי התשוקה והחשקים, אולי גם שטפי האלכוהול, לא ממש חידדו, שלא לומר השכיחו, אולי עמעמו, מייבי ממש הקהו משהו, את הזיכרון. בקוהורנטיות ובתשתית.
במצוקתי, מתרגלת על המלצר החמוד את יכולת הפניה ב- "תגיד, תגיד, אתה זוכר את השיר 'מ-אסייכות ר-עאשנים?"
"את בוחנת אותי?" מברר בחשד.
"ממש לא, אני לא זוכרת, וממש לחוץ לי האינפו, שכן הפוינטר ללינק אבד." משיבה, חושפת את קלון זכרוני המתפייד.
"שירים ו-ריקודים" הוא לוחש בשיר.
"יפה, תודה", אבל שלא יתנשא, אצלו זה בכלל לא היה מזמן.
12/7/2010
בשיחה עם קרוב משפחה, אמרתי לו שהוא "כמו…"
באותו רגע נאטם.
תבע את זכותו להיות מישהו כשלעצמו, ולא דומה למשהו אחר.
בכך מצטרף למועדון, שלא חודר אותם, של מי שעצם ה'כמו' מוציא אותם מדעתם- לא מוכנים להיתפש על ידי אחרים כדומים למה שאינם רוצים, ובאותו רגע כל התוכן אודותם לא רלוונטי ולא תקף בשל כך. לא מוכנים להיות מאוחסנים במגירה אליה הוכנסו.
ובאותו רגע התרעמות מונע את כניסתו למגירה?
לא, אבל עוצר את השיח, וזו מיידיות המטרה המושגת.
ריבוי בתי מרקחת,
מעיד, בדרך כלל על מדינות המתפעלות שירותי בריאות נמוכים או בלתי נגישים להמון,
ועל העדפת ההמונים להסתפק בדיאגנוזת הרוקח, ובטיפול באמצעות שיכוך כאבי הסימפטום.
הפנטזיה המוטורית הראשונה של הייתה טריומף הראלד, פתוחה.
כשאבי, בכיתה א', לימד אותי את יסודות הנהיגה בנותנו לי את הגה הסימקה 1000, 1964, מספר רישוי 230-802, בה שלטתי על ההגה עם יד שמאל מהכיסא הימני. בהמשך, גם את הגז, עם הרגל השמאלי – מבנה המכונית אִפְשר, וכן את החלפת ההילוכים.
ידידי הנערץ נכנס למשרד מפואר,
נחשף לפקידת הקבלה המצודדת ביותר.
היא שואלת למבוקשנו, מבררת, מטפלת מביאה קפה. להמשיך לקרוא מינורי בפתיחות
בפולין טרם הייתי. לא עשה לי את זה. לא שואה, לא סקרנות. גלות. מיתוס האופי הפולני, תרבות הכאילו, המתחסדת, המתהדרת, המתיימרת, הנפוחה, הלא באמת, תת-האג'נדה הלטנטית מתחת לזו הגלויה, מלחמת המעמדות כשביצוריה המחוות ותחמושתה הן המניירות, הייתה אטרקטיבית פחות מיעדים אלטרנטיביים.
משלב מסוים, כולם היו. מה, לא אראה שואה? ואומרים שגדנסק, לובלין וקרקוב יפהפיות. נקרתה ההזדמנות: צ'ולענט של התכנות עסקית – טורבינות רוח, שואה, פאן וברלין. כמה רע יכול להיות לסגור ת'פינה על נקודות צבורות מאל על?
מנסה לעניין אי אלה. אי לא מגיעה ואלה לא מצטרפים. יכול להיות שמדיף רייח רע מהפה? להמשיך לקרוא פולין 2012
שמעתי מישהו שאמר
ש'אם גברים היו צריכים ללדת – כנראה שהמין האנושי היה מחזיק בדיוק דור אחד.'
זה משפט לא בלתי נכון,
משפט העצמה נשית?
בטח לא בר הוכחה. להמשיך לקרוא קלישאת ילודה
מקס וובר אבחן בספרו The Protestant Ethic and the Spirit of Capitalism שחלקה הדרומי של אירופה (וכן מרכז ודרום אמריקה), הקתולי, פחות מפותח כלכלית מהצפוני הפרוטסטנטי. שִייך לערכים דתיים המשפיעים על הכלכלה.
בנוסף לאבחנה האנכית, נדבכי הרוחב באירופה – קתוליות בדרום, פרוטסטנטיות בצפון – ישנה אבחנה אופקית: במזרח אורתודוקסיות, במערב פרוטסטנטיות, על שלוחתו האנגליקנית.
הקתוליות גראפית אייקונית, מתווכת בין המאמין לאל, פשטנית למאמינים. 'הכי קרוב לעבודת אלילים' היינו אומרים בדרום אמריקה ב- 1985.
ב-2010, בשהייתי במזרח אירופה, התרשמתי שהאמונה האורתודוקסית לא פחות גראפית ואולי אף יותר מגייסת את האל באמונות, נדרים, ושבועות בפרקטיקה מסייעת למצבים קיומיים השרדותיים.
ובמלים אחרות- האורתודוקסיה היא יותר 'אמונתית', במובן שמשמרת קשר ריאליסטי קיומי בין מה שקורה בין אוזני המאמין למציאות האונטולוגית בחבלי אמונה חזקים אף יותר יותר.
אולי (גם) מכאן נובעת התנשאות הקתולים על האורתודוקסים? אולי בשל כך חטף סטאלין את הג'ננה על הדת כסם להמונים? לא רק נלחם באמונה אלא גם ניתץ את הממסדים הדתיים, ניפץ כנסיות, במטרה לתעל את האנרגיות המיסטיות לתוצרים ריאליים ברי רתימה לאומית?
(אני נחשפתי ל-)תוצרי דיכוי גילויי האמונה הדתית הקומוניסטית בגילויי אמונה חזקים של אינדיבידואלים, עמוקים – אמונות טפלות – אך בהדרת האל והריטואל הדתי.
בהמשך, עם התחזקות אמצעי התקשורת ונגישותם, האם תהיה היחלשות השפעת הגיאוגרפיה להיקבצות דתית? ואולי פחות מהתפתחויות תרבותיות אחרות, בשל התממשות הסטיגמה שדתיות כקהילתיות פחות מעודכנת טכנולוגית ולכן פחות מושפעת מהתפתחות התקשורת?
בתשעימים נחשפתי לתחזית שמסכי מחשב יחליפו את תוצרי הנייר, כמדיום מתווך תוכן.
פקפקתי-
"לא יכול להיות, עד שלא יכניסו מסך לחירבוניאדה יהיה עתיד לנייר."
אז הנייר מאחור.
פוגש את המתווך השכונתי משתכשך עם הרוקח. כמו בשטעייטל.
"אני עושה כל יום מה שאני עושה כבר 20 שנה." מכריז. "יש לי סיבוב קבוע. ברגע שלא אוכל לעשות זאת- זהו. אני מפסיק. תאמין לי היציבות זה המפתח לכל." מבאר את הצלחתו.
"ואני" מחרב את התובנה "דווקא רוצה שכל יום יהיה שונה מהיום שלפני, שהיום יהיה אחר מאתמול ושונה ממחר. בכל ממד."
