לו הייתי נואם
שלום לנו,
דיקמן, יאיר דיקמן. אזרח. אני אחזור לשמות בהמשך.
אני מבקש להתייחס מעט לאינדיבידואליות,
ליחיד, לפרטים אחרים, לךְ לךָ, אלי.
אני שונא הפגנות.
וכן,
יש לי אי־נוחות, פיזית,
להיות חלק מהפגנת המונים,
מהיותי חלק אנונימי מגוש אחוד,
למחות בחברת עמיתים שאינני מכיר, אנונימיים.
לצעוק יחד, במתואם, מסרים קולקטיביסטים מוכתבים, קצביים.
עוצמת היחד,
הם ביטויים ימניים קונסרבטיבים,
מצמררים. נגטיבית.
בגרפיקה התודעתית שלי אלה סרטי שחור לבן משנות ה-30.
אני מוצא הסבר ונחמה בכך
שאינני חלק מתנועה מאורגנת, אלא ספונטנית,
גם אם בדרכי לפה, גברת חבושת שביס שאלה אותי בטון מתעניין, לא מתריס,
"מי משלם לך?"
ואני שמח שהמחאה לא מאורגנת,
אלא בליל זרמים,
התכווננות ומאמץ של
העיתונאית אורלי בר-לב,
ד"ר שקמה שוורצמן,
סדי בן שטרית,
ישי הדס,
אמיר השכל,
ברק כהן,
ועוד,
למחלקי הצמידים, לכל מי שנוטל חלק,
אלה גורמים לי להתלבט
האם לחוש רגשי אשם
או לחטוף נחיתות
על הפסיביות שלי.
אני מודה להם שהם נאבקים ללא לאות, בנחרצות ובנחישות את מלחמתם,
וגם את זו של כל אחד מהנוכחים. והמזדהים,
ובעיקר את זו שלי.
ישנן מגוון סיבות למחאה;
אצלי, בראש ובראשונה,
זו המחאה שלי נגד הפגיעה בדמוקרטיה, בשלטון החוק.
ראש ממשלה מסתלבט על בוחריו – מצער, זו הדמוקרטיה.
התנהלות נתניהו – לא ביבי, הוא לא חבר שלי – במחשכים, הובילה אותו לאישום בפלילים.
מעשיו הגלויים עלולים, בלשון המעטה,
להיות נגועים בהתגוננותו מהשלכותיהם הפליליות.
הידיעה שהמצב מקובל על כמחצית האלקטורט מחריפה ומסבכת את המצב. מבאסת ברמות קשות.
עד כדי כך מבאסת שאני בא בטענה למאפשרים את המצב יותר מאשר לנתניהו.
אם לא היו מאפשרים לו הוא היה נמוג כערך בויקיפדיה.
מביך אותי עד כמה אני לוקח קשה את העובדה,
שאני קיבלתי, העבירו אלי, מדינה מתקדמת דמוקרטית.
במשמרת שלי, המגמה התהפכה לדמוקרטיה בהליך השחתה,
מ ש ת ח ת ת.
עבורי, לא נתפש ובלתי נסבל.
עמיתיי למחאה, אני פה לא כי זה יעזור, זה לא.
אני מבין, שמי שלא חשו עד כה
שבוצעו מעשים מגונים בדמוקרטיה, מתחת לכיסוי, גם אם בהסכמה של אלקטורט רחב, בהתגנץות ובהתפרץות, לא ישתכנעו בכך כעת.
בוודאי שלא בשל דבריי אלה.
או של אחרים.
יש סיפור – אינני יודע אם נכון, כן יודע שהוא מוכר ושחוק
ש-בעת מלחמת וייטנאם,
מפגין יחיד, בודד, הגיע יום יום בחורף ובקיץ,
לבית הלבן, עם שלט מחאה.
שאלו אותו, "תגיד תגיד, אתה חושב שאם תבוא לפה כל יום זה יעזור?
משהו ישתנה?"
"לא", ענה להם "זה לא יעזור.
אני בא לפה יום יום כדי להזכיר לעצמי,
שקורה פה משהו רע,
אני בא לפה כדי שאני לא אשתנה."
קורה פה משהו שאני, העומד בפניכם, מסרב להיות אדיש לו.
לכן,
כפרט, אני מבקש לייצר אנרגיה מסונכרנת של צבר פרטים.
אני מבקש מכל אחת ואחד מהנמצאים,
ששותפים לתפישה שמשהו רע קורה כאן וכעת,
שכשאסיים לספור 1, 2, 3,
כל אחת ואחד מכם יקראו במלוא הגרון
את שמה את שמו הפרטי.
כך, לרגע של סינכרון, כל אחת ואחד מהנוכחים,
מביאים את עצמם,
כפרץ אנרגטי אישי,
מתואם,
שטוען באנרגיה את השאיפה להסרת הבושה המשותפת הזו,
מכולנו.
מוכנים?
אני סופר עד שלוש, בכל הכוח, לא כדי שיישמע עד קיסריה,
כדי שפרץ האנרגיה הזה, ייתן עוד בוסט אנרגטי, עכשווי, מקומי, בכל עת שנחלש,
קראו את שמכם הפרטי, אחת שתיים שלוש…
תודה ובהצלחה לכולנו,
ובאנטי קליימקס
וכמו שלרגע היינו קולות שונים מסונכרנים אנרגטית, בואו נשאר שונים, מסונכרנים אד הוק, זמנית מקומית, ונתפזר,
