בברלין, ביקשתי לקבל חשבונית על ימי שהייה באכסניה.
"חכה כמה דקות" בקשה "המחשוב לא ידידותי."
כעבור כרבע שעה הגעתי, הסבירה שאני "רשום בכל לילה בשם אחר ויש לחץ קהל. חזור עוד חצי שעה", הוסיפה.
כעבור שעה הגעתי, קבלתי את "היה מלא קהל."
"I am upset" שידרתי לה ישירות את תחושתי.
"Do not be upset" הרגיעה.
ומה הנחמה האולטימטיבית מצרה שנחתה על מישהו?
שצפה אותה; האישוש שנזק קרה, אבל מנטלית, אולי אף התחזק.
כשאנשים מתנהלים באופן שונה מציפיותינו
הנסמכת על היכרות ואבחנתנו הקודמת,
אנחנו מייחסים להן שינויים אישיותיים.
מטה מורפוזה פרסונלית.
איננו מתייחסים לאבחנה, ובעקבות זאת לציפייה שלנו,
כאבחנה שגויה.
נראה לנו שלאבחון שערכנו יש תקפות או אפילו חיים שלעצמו.
"פיצ'פוץ' התקווה הבטוחה האלטרנטיבית, מתוקה מסיכון מימושה."
שוחד, לדעתי השונה מהתפישה הרווחת, הוא לא בעיה.
הוא פתרון.
אולי לא ראוי אבל פתרון.
להתייחס לשוחד כבעיה זה לייצא את הפעולה הלא ראויה מתחומי בלעדיות הפועל למרחב החיצוני.
להגיד על שוחד שהוא 'בעיה', זה כמו ההוא שהיה מכה את אשתו ואומר לה – "ראי מה גרמת לי לעשות לך?"
שמייח להיות משמעותי בחיי אחרים,
שכן,
מוטה יותר לניפוק משמעויות לאחרים,
ופחות לצבירת נכסים ריאליים.
יש מאלה שצברו נכסים ריאליים משמעותיים, מחפשים משמעות ותורמים ממה שצברו כדי לנפק משמעות לאחרים.
זה לא 'נאה' לאחרים, לי, להתייחס לאחר בהפחתה, על פי שיוך לג'נדר, נטייה מינית, גזע, מחוץ להקשר.
מאידך, בשם, נאורות, פתיחות, ליברליות שטחית,
להתעלם מחיוויי מאפיינים אישיותיים זה גם לא יהיה נכון.
יש מי שתחזוק אזור הנוחות שלו מצריך
מעבר להכרה היכן אני נמצא, בהינתן הבחירה- שאיננה, היכן אני מעדיף להיות?
האם יש תנועה, מעבר, בין ההתניות?
ברירת מותגים היא סוג של רפרנס תקשורתי, נאום, מונולוג, המופנה לקבוצת התייחסות.
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קוהלת ז א). המעבר בין חומר גלם למוצר, טומן בחובו גם התייחסת מנטלית.
צריכה, כל צריכה, יצאה מזמן- אולי מעולם לא היתה, ממחוזותיה הבלעדיים של הפרקטיקה הסינתטית.
לצריכה יש הקשרים מנטליים המושפעים, מכמותה, נדירותה, מיקומה, מחירה, זהות בעליה/ יצרניה וההתייחסות הערכית אליהם.
התקשורת נעשית באמצעות הפגנת בעלות על מותגים מסוימים והימנעות מאחרים.
שמעתי ש'מותג' זה הבטחה.
הבטחה?
תמוה בעיני.
מותג זה ייצוג עם הקשר.
סט ההקשרים שקורים בתודעת הנחשף למותג.
עיקר השימוש במותג הוא בעולם המסחרי.
מכיוון שפרסומאים הם מנהלי מותגים,
ורצון כל מנהל מותג שהמותג שהוא אחראי עליו יעורר הקשרים חיוביים בתודעת הנחשפים אליהם,
הפרסומאים מפחידים את לקוחותיהם, שללא עזרתם המקצועית לא יצליחו ליצור הבטחה בתודעת הלקוח.
כלומר ה'הבטחה' היא המצאה של פרסומאים, מתיחה של מהות לכיוון מסוים.
שאלה חופרת;מאורעות כ-Burning Man סדנאות, אשראמים אישיותיים ודומיהם, מתהדרים בשונות, פרימות, 'אח שלי, כל אחד- מה בא לו'.
המכנה המשותף לכל הפעילוות המיוחדות האלה- הן סט -אפ, מצע, סגור, הדוק, המאפשר המראה לביטוי אישי אקסטרימי.
ככזה, לי אישית, מעיק- אין אותנטיות. כל המשתתפים רואים בעצמם כאינדיבידואלים ייחודיים, כשלמעשה, חולקים הרבה מין המשותף.
יש הרואים את המציאות כאוסף מופעים, חרוזים עצמאיים ללא חוט מקשר.
אנחנו דור שֶיָרא, בעבר, את הוריו וחושש, בהווה, מילדיו.
(לך אישית כמובן לא רלוונטי 🙄
בך – בהחלט ובאררוררר, אין חשש מהילדים שלך.)
בבחינת סביבתך, האם רואה את החשש?
הורינו לא או פחות פחדו מאתנו.
אנחנו מסרבים לקבל תפישות, בשל כך שלא עומדות ערכית במבחן 'טוב לא טוב', ומתעלמים מ'נכון לא נכון';
היגד ש"תנועתיות התנהגות על ציר 'שפוי-לא שפוי', 'סביר-לא סביר', היא חד כיוונית" מצער, מעציב, חסר תקווה או חמלה.
האם ההיגד, מצער ככל שיהא, לא נכון? בשל היותו מעציב?
פרקטיות היא תכונה חשובה ומקדמת .
חתירה מתמדת למעשיות, יכולה גם להעיד על הישרדות שלא מותירה תשומות לקידום ערכים אחרים.
והאושר- אותו ממד חמקמק, השמחה- ממד גלוי מעט יותר,
האם נמצאים אצל מי שעוסק רק ב'נכון' וב'צריך'?
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
אבל לא שאלת! להמשיך לקרוא אפס נקודה שקר
מכירים את הטקטיקה של בעלי ה אינטליגנציה הרגשית?
הם לא אומרים "לא" הם ממוססים- "בהמשך", "יותר מאוחר", וכן הלאה…
ואני רואה בהם גם שקרנים וגם פחדנים- אין אומץ להתמודד.
