חיוויים שקשורים להערכות רציונליות.
תחזית, טיבה לינאריות, נסמכת על ניתוח מידע קיים והתפתחותו,
אחרת זו נבואה, הלא כן?
נבואה נתפשת כפעולה של שוטים.
לכן תחזית יכולה להיות שגוייה,
ונבואה, רק באופן מפתיע, מתגשמת. להמשיך לקרוא תחזית ונבואה
בקופונגן, תאילנד, רואה מישהו בקפה. נפוח, בטירוף. עובד על עצמו. המון.
אני, בשונה ממנו, נהנה מניפוח שריר המוח.
הוא נהנה מהתוצאה, לא ברור לי כמה נהנה בג'ים. ומחצין אותה; חושף את טאטואיו בהופעתו ללא חולצה.
אני? מת על על האימון. התקשורת עם האחרים היא תרגילי השחרור אחרי האימון.
בהתניות צרכניות, בהעדפות מוצרים חליפיים ישנן הטיות האופייניות לדפוסי צריכה שונים,
מחיר:
הפרוטוקול היהודי כמנוסח בתורה נבנה על ציוויים; מותר ובעיקר אסור.
רציונל הוא בזבוז זמן ומשאבים, לסט הנהלים לחיי חברה נשאפים על פי מחברי הפרוטוקול. לכך יש את הפרשנות המוספת.
רציונל של לא לשקר בשל הצורך לזכור את הנאמר בשקר, מפני שצריך לחיות על פי השקר או כי לא תפתח כלפי עצמך מוניטין ירוד- לא מספיק משמעותי.
אז, נשאלת השאלה; מי פחות סביר שישקר
במלה 'תובנה', נתקלתי לראשונה בסתיו 1998.
לא הכרתי את המינוח קודם.
סמנכ"ל השרות שגייס אותי, התאכזב ממני ממשהו.
מעולם לא אמר לי ממה.
היה ברור שהוא כועס, מאוכזב, לבטח אחרי שהיסס האם לגייס אותי.
עד היום לא יודע למה.
נמנע ממני.
יום אחד אמר לי, בשיחה אישית, שעשה כל מאמץ להמנע ממנה:
"..הגעתי לתובנה שיש לך בעיה עם אינטליגנציה רגשית."
באיזו מידה אנחנו שואפים שכל תובנה תביא ישירות להתנהגות?
למה זה לא קורה?
מה המשמעויות שיש לקיום תיווך בין תובנה להתנהגות?
האם להיות 'אנושי', זה צידוק רומנטי להכנסת תוכן בפער המתרחב בין ניסוח תובנה להתנהגות?
שקר, עיוות מציאות ליצירת טובין הוא לא מצב טבעי אצל רובם המוחלט של האנשים.
כדי שמישהו יברוא מציאות חדשה, ביודעין, בתודעת האחר הוא צריך לחוש פחד.
הוא מנסה לברוא מציאות חדשה נוחה יותר להיותו בה.
כשמישהו משקר, כדאי לבדוק מאיזה היבטים של המציאות הוא פחד.
הודאה בטעות היא נחמת נטולי ההומור ובעלי היושר האינטלקטואלי.
מערכת "וגם":
פיצ'פוץ' מולקולות מסתיר מציאות.
שאיפה לבחון מצבים אינדוקטיבית של חלקי המציאות הנתפשים, הקטנים ביותר הניתנים לפירוק, אליהם ניתן להגיע.
כוונה, מכלול, רצון, פחות מעניינים, לא חשובים, גם מפני שאינם ניתנים לפירוק.
היפוך הנברנות – תפישת מכלול, התייחסות לממדי-על במציאות וגזירת תובנה.
נברנים מולקולריים מסנגרים על גילוייה בעת שמקבלים ביקורת על ישומה,
ושוכחים שזו לא תכונה נבחרת אלא מוטמעת, כך, שלעתים מופעלת בהחצנה או מוסווית.
מייחסים למלים כוח.
גם אני.
מתלבט האם כל מה שיש לנו זה מלים או כמעט כל.
ועם זאת, לא מסכים עם ההנחה הרווחת שהמלים מעצבות מציאות.
הן לא.
מלים יכולות להניע לפעולה.
פעולה משנה מציאות.
מלים לבדן, יכולות להעביר תיאור תפישה, ובמקרים מעטים ישנו תפישה, תודעה.
מה זה הדבר הזה 'פרידה ממת(ים)'?
מבין מה זה פרידה מחיים; שיח אקטיבי בין שניים שיתראו בעוד זמן רב או כלל לא.
עמידת אנשים, מעל גופת מת, סמוך למותו או על סף קברו של מי שהיה פרסונה יקרה להם, מחלצת גם מאנשים אינטליגנטיים, רהוטים, דמויות שחלקן מהוות מושאי חיקוי לאחרים, אמירות ובהן להמשיך לקרוא פרידה מִמֵּתים
אצ'ו פצ'ו ואני ישבנו במסעדה.
– "בכתיבה, אתה מטיח בי כל כך הרבה טקסט שהרהיטות שלך הופכת לעילגות."
– "אתה הופך את סף הסבלנות וההבנה שלך למדד הרהיטות שלי?
היית קורא את שייקספיר, והיית אומר שהוא עילג מפני שהוא נותן בך יותר מדיי טקסט או מלים גבוהות?"
– "רגע, אתה משווה את עצמך לשייקספיר?"
אני חופן את ראשי בייאוש.
– "אני רואה שנעלבת, שכבית, אני מתנצל, לא מתכוון להעליב אותך."
– "אתה ממש לא מעליב אותי, אני לא עושה הפחתת ערך עצמית וולונטארית בשל תפיסתך את זנב המהות מצידה הלא נכון."
אני עושה דבר יותר גרוע- אני מאבד עניין."
ישנה הקלישאה,
הלא בלתי נכונה,
'הראה לי את חברך ואדע מי אתה'
בכמה מקרים התבקשתי לנסח, לערוך טקסטים של אחרים.
במקרים שנשאלתי מה עמדתי לגבי הקרדיט על רעיונות שהעליתי או טקסט שכתבתי, התייחסתי כך:
החיים כאוסף משימות מדכאות על מצע מחריד מתי יגמרו.
חוגגים, לא מנהלים, ונגבה מחיר שהיה יכול להימנע.
הקביעה
או,
ודומיהם. וזה שיח לגיטימי. הייתכן שבקביעתו ואי שלילת הקביעה, הקובע בעצם מזמן את שלילת
קביעתו? רוצה בה?
היו לי יחסי מנהל-כפיף בסביבות עבודה מגוונות, ששודרגו לחברות קרובה המשתפת חוויות משמעותיות.
האיש המבריק זומן באמצעות חברת השמה למכון הערכה.
הבוחנת המנוסה חרצה, שהאיש | מניסיוני הרב עם האיש |
| יכול ללקות בחוסר אמינות, | קשה לומר על מישהו 'מאד ישר'. כן יכול להעיד שמידת הטולרנטיות שלו לחיוויי חוסר יושר של אחרים קטנה משלי. |
| יש לו קשיי הטמעות/ התאקלמות בסביבה חדשה, | לא ראיתי, בחיי, מישהו שנטמע בסביבתו יותר ממנו. ברמת השפה, ההומור, התרבות, המחוות הגופניות, באימוץ המחוות הפיזיות. לא ראיתי דבר כזה. |
| ויש לו יכול מכירה. | הוא ממש לא איש מכירות. |
הרצון כשלעצמו, טהור, מסונתז, הוא לא עילה מספקת למימוש וביצוע על-ידי בעליו.
יש לחזק אותו ברציונל.
גם אם רעוע.
אמירה, ראיון, מידע, כתוב מודפס או אפילו מרצד על מסך, מפתה ככל שיהיה- לא תקף יותר בשל אופן החשיפה אליו.
