בשתי תגובות אנושיות אני בוטח ביכולתי להאמין לפענח נכוחה:
- בקור רוח ה'לא',
- באינסטינקט הבלתי נשלט של תגובת אי-נוחות.
בשתי תגובות אנושיות אני בוטח ביכולתי להאמין לפענח נכוחה:
שימוש מניפולטיבי, ממנף, בתודעת אחר
לפיצוי, לשינוי חיווי רגשי שלילי לכיוון מגמה חיובית,
וזאת בלא טיפול בהיבטי מציאות, בגורמים מחוללי הבעיה,
לא בתשומותיהם, לא בכספם, free of charge.
את שטיק הנחמה המציאה הדת,
ומאמינים מיישמים.
התנצלות היא בת-דודתה של התנחמות.
ותודה להערותיו של ידידי הנערץ.
בעידן תקינות הדיבור,
עת מוראות הדיפרסיה,
תקופת העליצות המזוייפת,
זמן הפוליטיקלי קורקט,
עשור ייצור ושחלוף נראטיבים,
עונת הִמנעות מקונפליקטים,
מילניום שימוש ייצוגי מציאות,
פייסבוק כמציאות אלטרנטיבית,
יצירת ערכים עצמונית וויקיפדית,
התמרת ייצוג למציאות,
התייחסות למציאות כייצוג, ותחזוקו כעצמאי,
הקלקת אמוג'י כביטוי רגשי,
לִקְלוק הלייק כאישוש קיומי.
מאת המלים המתוקות, שחוקות,
מעט האמת ולרוב אמירות ריקות,
מציאות אלטרנטיבית ועובדות חלופיות, להמשיך לקרוא חיווי אותנטי
ניתן לומר עלי לא מעט.
הכל יהיה נכון,
או כמעט,
או לפחות לא בלתי נבון. להמשיך לקרוא עמקי רצינותי
עדות עצמית –
'אני עסוק', בן הדודה של 'אין לי זמן', ובת הדוד 'זמני יקר',
מבקש לייחס ל –
מצוקתו, קמצנותו התשומתית, מחסורו האנרגטי, כאוטיותו ההתארגנותית, חדלון היענותו –
אותם חיוויי חולשה ואי נוחות אותנטיים –
בהיפוך מילולי,
ערכיות חיובית. להמשיך לקרוא "אני עסוק"
איך היה?
אחלה, תודה ששאלת –
מעדיף לייצר את החוויות הבאות,
מאשר לפצ'פץ' את הקודמות.
פה, באיצטדיון הבית,
ללא הבחנה בין דת, לאום, גיאוגרפיה מין או גזע,
אציק פנים אל פנים ל-
חסרי ישע,
אעיק, אייסר ואתעמר, בעל פה ובמקלדת חלודה
בחפים מפשע,
אחרב שמחת מסיבות
ואחריב את חדוות הרייגע,
אתנשא על מתנחתים,
ארדה ברודפי בצע
ואחלל לנחשי צפע.
לא, טרם חזרתי.
עדיין:
מציק פנים אל פנים, ל-
חסרי ישע,
בתקשורת אלקטרונית, מתעמייר ב-
חפים מפיישע,
ומתגוניין, מפני-
רודפי בייצע.
מעט מאד דברים ידעתי לעשות, בחיי.
את רובם שכחתי.
ליהנות- זוכר.
יֶפ, אכן,
זרמת כפכפוך סלעים
במעלה ההר.
הבאת 'בום!' חינני,
וגם נתת 'טראח!' אלגנטי,
וקינחת ב'בוינג!' מהדהד.
חיווי תודעתי
של אורגניזם,
על רצונו
שמצב קיים יימשך.
מעט דברים ידעתי לעשות.
את הרוב שכחתי.
ליהנות, זה המעט שזוכייר.
זו תופעה בין מכריי,
שהם מנסים,
כל אחד לפי יכולתו,
כל אחד לפי צרכיו
לטמון ראשיהם עמוק בחור ישבנם.
הגות ימנית, אמונית לאומנית,
היא שילוב של
חתרני יושר אינטלקטואלי,
בשונה מתתרני יושר,
מוותרני חתירה לאמת בלתי מוטה,
חשוב להם יותר להגיע ל'אמת' מאשר להיות 'צודק'.
שמייחים להודות בטעותם;
סוג של נטילת אחריות, התפתחות, למידה.
עוצמת החצנת מבוכה.
ולמעשה ביטוי של התנשאות על מתנחתים.
שבועה היא הצהרה של אדם על דברי אמת, אשר במסגרתה מתחייב הנשבע בשם האל כי כל טענותיו אמת. על מנת שהשבועה תהיה בבחינת כלי משפטי יעיל לבירור האמת, על הנשבע להאמין הן בקיום האל והן ביכולת האל להענישו אם ישבע לשקר.
ויקיפדיה
אני נפעם מפרט המקבל על עצמו זהות קולקטיבית ערכית.
תפישת זהות אדם כקולקטיב רעה, נחותה, מניפולטיבית, מנצלת את חולשת הדעת של מי שמתכנס אליה, ערכית. להמשיך לקרוא זהות קולקטיבית ערכית
הנוטה ממחשבה רציונלית לאמוניות לאומנות- החשכה,
[החשכה: כיבוי פנסים, הארות ובקרות רציונליים]
יותר משמעורר את חשש הנותר בבהירות הרציונלית,
הוא מבעיר את חימת עמיתו לחשיכה האמונית לאומנית,
אין מצע רציונלי משותף- חוסים במערות אחרות,
מאויימים ומבוזים על ידי עמיתיהם לשרירות התפישתית:
[שרירות תפישתית: אחיזה בפרדיגמות פרלימינריות,
ייחול לכוח עליון מסדר ורחום- אל או ממשל מדיני]
על משרעת ה'אדיקות'-
אדוקים מהם נתפשים כ-פנאטים מסוכנים,
על משרעת האדיקות – פחות מהם
חשובים כ-כופרים בעיקר, חלשלושים.
אני לוקייח אחריות על הכל,
ואשם- על לא כלום.
לא מתגעגייע למה שלא יקרה.
טעמים כחרדות, הם ביטויי
העדפה אישית של בעליהם.
אלה הם תוצרי
טביעות אישיות אותנטית;
גנים, יצרים, ניסיון חיים נצבר, חינוך, חוויות, התניות והטמעות.אין בטעמים ובחרדות
'צדק', 'תבונה' או 'נכון',
גם אם יש המוהלים אותם
עם שיקולים רציונליים.
לכן, גם אם מפתה-
לא כדאי
שלא לאמר 'אי אפשר'
להנחיל או לאמץ
טעמי או חרדות אחר.
החיין בשיפוטיות
– הרי אין בה יופי או חן –
הוא שהשופייט
לא מפלה התנהלויות ירודות;
גם מהן מקבייל השראה.