פעם, כדי להתפרנס היה צריך לצבור ניסיון.
בזמני היה צורך לצבור תעודות הסמכה.
היום, אין צורך בהסמכה.
יש המסכה; המוכרות, צבירת הנוכחות על המסך, היא הצורך, המיומנות והתגמול.
מעניין, שמרנים, משמרי רוטינות, שתובנותי לא מחמיאה לתפישתם את עצמם דורשים ממני לחדש להם.
אתוס (– מכלול אמונות ורעיונות) מגדיר התנהגות, התנהלות תרבותית וזאת בצריבה שוללת, במניעה, כציווי אוסר, ללא הומור במשמעות 'התנהגות לא יאה לנו'. לנו – השותפים לאתוס.
להמשיך לקרוא 'סה פאסס(ט) נישט', תמצית אשכנזית
ידידי איש מכירות; אני מתפעל מכך שבשיחת המכירות הבאה הוא משוכנע שבה הוא ייתן את המכה.
זה מה ששומר אותו חד, אגרסיבי.
"זה עוד כלום" הוא גוער בי "כשאני מנהל שיחה עם מישהו, גם כשאני מזהה שהוא אדיש או לא מעוניין אני רושם בסיכום השיחה 'מעוניין בעתיד', ואז כשאני פונה אליו שוב אני מלא אנרגיה, מפני שאני לא זוכר על מי רימיתי את עצמי, ועל מי לא." להמשיך לקרוא האם שקר עצמי הוא שקר?
'חתירה למודעות' עבורי,
היא ה'ואהבת לרעך כמוך' כתמצות רעיון היהדות.
מה זה השטויות האלה 'ייעוד'?
ייעוד מבטא את תפישת המתייג שעיסוק כלשהו מוכוון על ידי כוח עליון, סדר קוסמי מארגן.
הדבר המשתמע מתיוג 'יעוד' הוא התפישה של המשתמשים בו שכוחות על מיסטיים קבעו זאת, שהם 'גילו' את זה, ולפעילותם יש לייחס ממד חשיבות חורג מפעילות מקרית סתמית של מי שלא יועדו.
פתטי
החל מסוף שנות ה- 80 צפיתי, הרבה מדי, במשחקי NBA. המשחקים, הרמה, הדרמה המועצמת, המורכבות, האנשים, בצד התוכן. ייתכן שחיי החברה בארה"ב תוצר גאוגרפיה, תרבות ונסיבות תיעלו לצפיית יתר.
טחנתי הרבה מדי משחקים בשבוע. צפיתי בתוכניות ספורט, Inside the NBA, חפשתי את חדשות הספורט, כדורסל, בניו יורק טיימס.
מנאייכ נפלאה
אחלה סדרה, סיפור טוב, אחוז, מפורט, עם נפח ורבדים, קצבי, זורם, מוקפד, משחק, דיאלוגים, אווירה מלנכולית, לוקיישן-ים, צבעי פילם נואר כחול זהב (אוקראינה?), איזי מעיל לבן, שעון־יד מתחילת האייטיז, לא מעשן עד שבסוף כן, שאפו. ברור.
ברור.
ברוח הצייטגייסט, הכל חרא, מושחת. סדרה בהובלת דמויות מזרחיות עיקריות, לא מתנצלות, כ- בובה של לילה, זגורי אימפריה, טהרן, עספור, שנות ה-80, שאטו עין כרם. מתבקש.
מתבקש.
ימין קלאסי: אמוני, לאומני, משמר התכנסות הזדהותית, מקדש מוסדות שלטון חוק, כמיהה למנהיג. נאו ימין רדיקלי: ניתוץ ממסד ומוסדות שלטון חוק בשרות מנהיג מושחת.
כאן @Roy_Iddan,
הדהוד מקדם וורבלית מלל פופוליסטי: אב"ח, אריאלי, ברדוגו, גלעד, טאוב, לינור, סג"ל, ריקלין…
מרתק.
בקצב שנתניהו קורא לכל יום 'יום היסטורי',
ניתן לקרוא לכל שם בספר הטלפונים חיפה והצפון 'גיבור עלילה'.
תפישתי את הבנת האחר נחלקת לשניים:
זו הכרזה לסביבתי, ובעיקר לעצמי, שיש לי מידע מספיק כדי להבין מצב לאשורו;
שמידע נוסף לא ישנה את תפישתי את המצב.
היי, נשמור על צניעות, או לפחות על יושרה – ממני לא למדת דבר.
הרוצה להיתפש על־ידי הסביבה,
כרפלקציה חיובית לתפישתו את עצמו
כבעל סט כישורים, תכונות, ערכים,
ומתוך כך ביטויים חיצוניים – שלא מעדות עצמית – הנגזרים מהן,
ובעצם, בפועל, אצל הנתפש חיצונית הוא אינו מקרין סט כישורים, תכונות, ערכים ששואף לשייך לעצמו –
הוא לא שם.
מה זה 'מכבד את דעתך, גם אם לא מסכים'?
אני יכול להבין ש
האם יש
ב'דמוקרטיה', בו הרוב רוצה לממש משהו ש-חוק שולל,
נניח מצב תיאורטי, שראש ממשלה מורשע בפלילים ימשיך לכהן
לדעתי, רצון הרוב גובר על החוק,
אנחנו מתייחסים לדברי אחרים בסוגיות שנויות במחלוקת כתוצר עמדתם – שילוב של
להתדיין עם ביביסט זה כמו להתדיין עם דתי על קיומו של האל.
חבר מחווה לי –
"האתר שלך על פי הסגנון, המורכבות והסרבול בנוי בעיקר עבורך ולא עבור הקוראים".
משתף אותו, שהבנשלי אמר לי,
ש'אם אתה רוצה שיבינו את מה שאתה מנסה לומר, אסור לך לנסח לבד.'
"תבין", אני אומר לחבר,
"הרי אתה ממילא לא מבין;
אני כותב למחייתי לא לפרנסתי,
כדי שאני אבין."
פיקציה מניפולטיבית
בדמוקרטיה, בוחר בחר מפלגה – בפועל צבר פרסונות מייצגי ערכים, מדרג עדיפויות, חותרי מעש מסוים, שייצג את עמדותיו.
יש לפרט פרסונלי ברגע נקוב עמדה מסוימת לגבי נושא פרטיקולרי. להמשיך לקרוא רצון הבוחר
