ביטויים התנהלותיים של מבני אישיות מאובחנים.
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
אבל לא שאלת! להמשיך לקרוא אפס נקודה שקר
פורמלית,
מי שלא העביר מידע – לא שיקר,
שכן,
לא נתן מידע שגרם לעיוות בתפישת המציאות אצל אחר.
פורמלית.
הקטע של חשיפה פומבית של מה שנתפש כחולשה, מרתק אותי.
על איזה צורך החשיפה הזו באה לענות?
נחשף לאמנים, בעיקר בתחומים הייצוגיים, פרסונות רגישות שמתעלות את הטיפול בעצמן לחשיפה לקהל,
הרואות בהפשלת שחלות, הפיכתן, צביטתן ושריטתן בפומבי,
כחלק בלתי נפרד מאמנותן, טיפול בעצמן באמצעות הצביטה הפומבית.
רואה את זה גם אצל אנשים נורמטיביים במצבים רגישים, נניח בפנייה אל המת על סיפו של קבר בטקס לווייתו, לאוזני הקרואים.
רואה בכך קריאות מצוקה. לא אפקטיביות;
הקריאות לא מתכוונות למענה, שתכליתן, אני משער, הוא החצנת מצוקה, שחרור מקל.
מניח שהקתרזיס, תחושת הקלת השחרור,
עובדת לרגע, אז מתנדפת, אובדת, ותחושת ההקלה המיידית וזמנית מומרת לדכדוך קיומי מתמשך.
זהו תקשור חד-כיווני של צביטת שחלות שפרט לשחרור מיידי וחד שמשחרר צריחת הכאב מטפורית מעצם החשיפה, שאולי מקלה,
לא מותירה הקלה או נחמה, שכן במציאות, בגורמי התחושה הרעה דבר לא השתנה פרט לעצם צריבת השחלה.
צריבה זו, אם תיעשה מספיק פעמים לאורך די זמן גם תותיר צלקת נראית, ו/או כאב כרוני מורגש אצל בעליה.
"בעבודה אני כזה,
בבית- אחרת לגמרי."
יכול להיות שיש לנו שתי או יותר מערכות הפעלה?
מסופקני.
כשהתנהגות שהחלה כבחירה
מורדת לרמת 'צורך',
שהיעדרו משפיע על קיום נינוח,
שלא לומר 'השרדות קיומית'.
שמעתי עדויות "התמכרתי״, וצידוק "זה אנושי״ וכאלה.
ראבאק, כשהתנהגות היא התמכרות, מעצם היותה כזו – כדאי לחתוך אותה.
למה? מפני שזו הסכמה עם בחירה ששוללת בחירה.
בשיחה אינטימית עם אושיית ספורט לשעבר, שאלתי-
"תגיד, תגיד, מהי תפישה גורפת של אנשים סביבך, ואתה יודע שהיא לא נכונה"?
חשב רגע או שניים ושחרר:
"כולם חושבים שאני נורא אוהב את אשתי. ואני מזיין בלי סוף."
מכירים את אלה שעוקבים אחרי בן שיחם,
צעד מקדים- מגייסים אותו אליהם,
או צעד מאחור- מחמיאים לו, מתחזקים אותו רגשית?
אלה ואלה חולקים אותו מנעד תקשורתי, משני קצותיו.
מכירים את מי שמְתָקשרים כאילו הם טרמינל של תוכנית מחשב?
מנפקים חיוויים כמה בני שיחם קרובים אל מערכת ההפעלה והזיכרון שלהם.
בין היתר, אנשים נבדלים האחד מהשני בסט הערכים המנחה אותם.
העניין הוא, שאנחנו בוחנים אחרים באמצעות סט הערכים האישי שלנו.
"אם משהו שונה מאחר רק בסדרי גודל,
מהותית הם לא דומים,
הם זהים,
ושונים רק בסדרי הגודל."
מים אכן זורמים למקום הנמוך.
השאלה היא, האם בתפישתנו את המציאות, אנחנו מזהים נכונה את נתיב התקדמותם.
ההבדל בין אידיאולוג ל- אידיאליסט:
מכנה כך את אחד מחבריי הרצים ומתמעטים.
לא רק מפני שהדבקת התואר המסוים לפרסונה הפרטיקולרית מעוררת חיוך על פני המכירים אותו,
אלא גם ובעיקר,
שהאיש הוא אקספריינס ג'נרייטור, יצרן חוויות.
"שחקנים הם אנשים שהוריהם לא אהבו אותם; היו צריכים לייצר דרמות כדי לספוח תשומת לב."
לעתים הערכה עצמית מופחתת היא לא הצטנעות,
אלא,
סימון הצנוע שהוא יודע משהו על חסר ביכולותיו.
תכונות שעל פי רוב נמצאות בצדי מרחב נוגדים,
וחולקות התעלמות מזיכרון מקדמי.
עשיית/ מניעת פעולה, שהעושה/ הנמנע או המעריך מחווה, שמחוץ לסיטואציה החרדתית היה פועל אחרת. להמשיך לקרוא חרדה
אחד ממאפייני השונות האישיותית בתקשורת, מיני רבים, הוא המידה בה המאזין משווה את המידע החדש לאצור הקודם,
כפן נוסף של התנהגות אנושית מתאפיינת גם במידת היציאה מהמכניסטיות המילולית המתקשרת
ומידת הכניסה לעולם הרגשי של בן- השיח.
יכולת פרסונלית לגייס רגשית אחרים, להגיב מעבר לאופן שההיגיון והסבירות היו מקצים בלעדיה.
