ביטויים התנהלותיים של מבני אישיות מאובחנים.
כשאנשים מתנהלים באופן שונה מציפיותינו
הנסמכת על היכרות ואבחנתנו הקודמת,
אנחנו מייחסים להן שינויים אישיותיים.
מטה מורפוזה פרסונלית.
איננו מתייחסים לאבחנה, ובעקבות זאת לציפייה שלנו,
כאבחנה שגויה.
נראה לנו שלאבחון שערכנו יש תקפות או אפילו חיים שלעצמו.
"פיצ'פוץ' התקווה הבטוחה האלטרנטיבית, מתוקה מסיכון מימושה."
שמייח להיות משמעותי בחיי אחרים,
שכן,
מוטה יותר לניפוק משמעויות לאחרים,
ופחות לצבירת נכסים ריאליים.
יש מאלה שצברו נכסים ריאליים משמעותיים, מחפשים משמעות ותורמים ממה שצברו כדי לנפק משמעות לאחרים.
זה לא 'נאה' לאחרים, לי, להתייחס לאחר בהפחתה, על פי שיוך לג'נדר, נטייה מינית, גזע, מחוץ להקשר.
מאידך, בשם, נאורות, פתיחות, ליברליות שטחית,
להתעלם מחיוויי מאפיינים אישיותיים זה גם לא יהיה נכון.
יש מי שתחזוק אזור הנוחות שלו מצריך
מעבר להכרה היכן אני נמצא, בהינתן הבחירה- שאיננה, היכן אני מעדיף להיות?
האם יש תנועה, מעבר, בין ההתניות?
ברירת מותגים היא סוג של רפרנס תקשורתי, נאום, מונולוג, המופנה לקבוצת התייחסות.
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קוהלת ז א). המעבר בין חומר גלם למוצר, טומן בחובו גם התייחסת מנטלית.
צריכה, כל צריכה, יצאה מזמן- אולי מעולם לא היתה, ממחוזותיה הבלעדיים של הפרקטיקה הסינתטית.
לצריכה יש הקשרים מנטליים המושפעים, מכמותה, נדירותה, מיקומה, מחירה, זהות בעליה/ יצרניה וההתייחסות הערכית אליהם.
התקשורת נעשית באמצעות הפגנת בעלות על מותגים מסוימים והימנעות מאחרים.
שמעתי ש'מותג' זה הבטחה.
הבטחה?
תמוה בעיני.
מותג זה ייצוג עם הקשר.
סט ההקשרים שקורים בתודעת הנחשף למותג.
עיקר השימוש במותג הוא בעולם המסחרי.
מכיוון שפרסומאים הם מנהלי מותגים,
ורצון כל מנהל מותג שהמותג שהוא אחראי עליו יעורר הקשרים חיוביים בתודעת הנחשפים אליהם,
הפרסומאים מפחידים את לקוחותיהם, שללא עזרתם המקצועית לא יצליחו ליצור הבטחה בתודעת הלקוח.
כלומר ה'הבטחה' היא המצאה של פרסומאים, מתיחה של מהות לכיוון מסוים.
פגשתי תעשיין שכולם מכירים את תוצרתו.
סיפר, שרכש כמות גדולה של חומר גלם במחיר שבהמשך צנח.
כך, הגיע כל בוקר למפעל וראה הר חומר גלם שהסב לו הפסד אלפים כל יום.
"מי שעובד קשה" נימק רציונלית "נעזר בפסיכולוגיה:
הוריתי לשלם במכה אחת את כל התשלום כדי לנקות את תחושת ההפסד."
1988, חזרנו מטיול אופנוע. מה- $1,100 האחרונים רכשתי מחשב, תואם ibm xt ב- 990.
היה זה עידן בו החלו יישומי המחשב להחליף את היישומים הידניים או המכניים; שמות חברות טכנולוגיה הורכבו מהלחמת שני מושגים- Microsoft, CorelDraw, Zenographics.
התפעלתי מ- WordPerfect. זה היה הישבן המיתולוגי ממנו צמחו שאר מעבדי התמלילים. ספקו קו שיחות חינם לתמיכה והסברים. גילוי מכונן. השלכותיו עד היום. היישום הציב סף כניסה יחסית גבוה, ולמי שעבר אותו האפשרויות היו כשל היום. גם המהירות והיעילות.
הפצתי את הבשורה למכרים. ליוסי היתה מכונת כתיבה -IBM כדורית ומחשב. הדרכתי אותו להשתמש בוורדפרפקט.
הוא, איש מוכשר באמת, טכנאי שמשמש כאיש מכירות ברמות העל, רפובליקן בתצורת מחשבתו, שמרן רוטינות יעילות, חרק שיניים.
כשגילה והפנים את כתב ה- courier, שמקצה לכל אות מרווח זהה, צהל – הוא יכול לדמות מכונת כתיבה.
בין הגישות ש
יוסי שלנו העדיף, כמאפיין אישיותי, את האפשרות הראשונה, התאהב בפתרונות הקודמים, שימוש טכנולוגיה חדשה לשימור תוצרי קודמת.
מאורעות כ-Burning Man סדנאות, אשראמים אישיותיים ודומיהם, מתהדרים בשונות, פרימות, 'אח שלי, כל אחד- מה בא לו'.
המכנה המשותף לכל הפעילוות המיוחדות האלה- הן סט -אפ, מצע, סגור, הדוק, המאפשר המראה לביטוי אישי אקסטרימי.
ככזה, לי אישית, מעיק- אין אותנטיות. כל המשתתפים רואים בעצמם כאינדיבידואלים ייחודיים, כשלמעשה, חולקים הרבה מין המשותף.
"סין מדינה עצובה אלוהים עיצב להם גם עיניים עצובות."
ידידי הנערץ.
יש הרואים את המציאות כאוסף מופעים, חרוזים עצמאיים ללא חוט מקשר.
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
אבל לא שאלת! להמשיך לקרוא אפס נקודה שקר
פורמלית,
מי שלא העביר מידע – לא שיקר,
שכן,
לא נתן מידע שגרם לעיוות בתפישת המציאות אצל אחר.
פורמלית.
הקטע של חשיפה פומבית של מה שנתפש כחולשה, מרתק אותי.
על איזה צורך החשיפה הזו באה לענות?
נחשף לאמנים, בעיקר בתחומים הייצוגיים, פרסונות רגישות שמתעלות את הטיפול בעצמן לחשיפה לקהל,
הרואות בהפשלת שחלות, הפיכתן, צביטתן ושריטתן בפומבי,
כחלק בלתי נפרד מאמנותן, טיפול בעצמן באמצעות הצביטה הפומבית.
רואה את זה גם אצל אנשים נורמטיביים במצבים רגישים, נניח בפנייה אל המת על סיפו של קבר בטקס לווייתו, לאוזני הקרואים.
רואה בכך קריאות מצוקה. לא אפקטיביות;
הקריאות לא מתכוונות למענה, שתכליתן, אני משער, הוא החצנת מצוקה, שחרור מקל.
מניח שהקתרזיס, תחושת הקלת השחרור,
עובדת לרגע, אז מתנדפת, אובדת, ותחושת ההקלה המיידית וזמנית מומרת לדכדוך קיומי מתמשך.
זהו תקשור חד-כיווני של צביטת שחלות שפרט לשחרור מיידי וחד שמשחרר צריחת הכאב מטפורית מעצם החשיפה, שאולי מקלה,
לא מותירה הקלה או נחמה, שכן במציאות, בגורמי התחושה הרעה דבר לא השתנה פרט לעצם צריבת השחלה.
צריבה זו, אם תיעשה מספיק פעמים לאורך די זמן גם תותיר צלקת נראית, ו/או כאב כרוני מורגש אצל בעליה.
"בעבודה אני כזה,
בבית- אחרת לגמרי."
יכול להיות שיש לנו שתי או יותר מערכות הפעלה?
מסופקני.
כשהתנהגות שהחלה כבחירה
מורדת לרמת 'צורך',
שהיעדרו משפיע על קיום נינוח,
שלא לומר 'השרדות קיומית'.
שמעתי עדויות "התמכרתי״, וצידוק "זה אנושי״ וכאלה.
ראבאק, כשהתנהגות היא התמכרות, מעצם היותה כזו – כדאי לחתוך אותה.
למה? מפני שזו הסכמה עם בחירה ששוללת בחירה.
בשיחה אינטימית עם אושיית ספורט לשעבר, שאלתי-
"תגיד, תגיד, מהי תפישה גורפת של אנשים סביבך, ואתה יודע שהיא לא נכונה"?
חשב רגע או שניים ושחרר:
"כולם חושבים שאני נורא אוהב את אשתי. ואני מזיין בלי סוף."
מכירים את אלה שעוקבים אחרי בן שיחם,
צעד מקדים- מגייסים אותו אליהם,
או צעד מאחור- מחמיאים לו, מתחזקים אותו רגשית?
אלה ואלה חולקים אותו מנעד תקשורתי, משני קצותיו.
