שלחתי סמס לכמה תריסרים ממכריי עם השאלה:
"כשאתה לבד, האם אתה עומד בצפירה?"
שלחתי סמס לכמה תריסרים ממכריי עם השאלה:
"כשאתה לבד, האם אתה עומד בצפירה?"
אני לא party pooper.
אני בארטי בובררר!
האם יוזמי חגיגת אירועי הפתעה
הם קונטרול פריקס, שונאי שוני, הפתעות וריגושים, שלא לומר 'אנאליים'
שמְתעֲלים את תיעובם
(ששי, ווחייאת ששי, עושים סובלימציה, מה אח'שלו לא מבין?)
להנאה,
מגרימת הפרת סדר – ההטייה הרגשית הנובעת מטלטול לצד אחד ובפתאומיות לצד אחר,
וההנאה הנרווית מיצירת הסדר מחדש תוך שליטה על התהליך,
שתכליתו תוצר שנתפש חיובית? להמשיך לקרוא בה!
ניתן, כביכול, להניח שמי שנוהג לאחר יגלה סובלנות כלפי התנהגות דומה של האחר.
ולא כן הוא, כמובן.
יש המתייחסים לזמנם כבעל ערך אחר, רב מזה של זולתם. ברמה האישיותית: להמשיך לקרוא הדדיות מאוחרת
ידידי הנערץ, כמו כולנו ובשונה, מתאפיין במספר תכונות שעושות אותו מה שהוא.
מאווייו מתפרסים על
כחסר מעצורים, הוא
המחיר?
הוא נכנס לסניף הבנק, ראה אותי מתנהל מול פקידה.
לא שזה חשוב או שהוא מודע לכך- היא עבדה –אתי באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי.
כשהלכה להביא את פנקסי ההמחאות שהזמנתי,
ציין שגופה אטרקטיבי לו יותר מפניה.
כלומר זה ממש לא מה שהוא אמר,
אבל זו התמצית בגרסה נטולת ממד האופרטיביות המקורי.
כשחזרה, הפעיל את מתיקותו, ושאל האם היא מחטבת את גופה במכון הכושר.
היא אשרה, וככיפה אדומה הששה אֱלי נשיכה, האירה פניה ושאלה "איך אתה יודע, רואים?"
הוא, במיומנות של עתירי ניסיון- של מזדקנים, חיווה ש"רואים" ושאל, האם ב"אירובי או במשקולות?"
כיפתנו ענתה, והוא פנה לאקזיט מהיר:
"רוצה להזמין אותי לעשות כושר יחד?"
"לא." השיבה.
"תגידי", בירר, "ההורים שלך עיראקים?"
"כן", אשרה וניערה, שוב, את מיומנות כיפה אדומה שהפגינה קודם "איך ידעת?"
"נולדת בארץ, נכון?" מברר, והיא מאשרת.
"אצל העיראקים המבטא עובר גם אצל מי שנולדו בארץ" נותן בדיאגנוזה האתנו-לינגוויסטית.
אני, כחבטת הקלישאה, 'לא יודע היכן לקבור את עצמי'.
עם זאת, כעתיר ניסיון, כן יודע לאיזה עומק.
כלומר בממשקים קודמים כבר שאפתי להיקבר במקומות עמוקים יותר והרבה יותר, מתלבט האם רק לכעוס או גם לצחוק.
בחוץ, שואל אותו, "תגיד, תגיד, בסקאלה 1-10, כמה היא אהבה את השאלה?"
"0", השיב "הבנתי שאני לא מעוניין בה."
כנראה שאין כל כך 'אנשים רעים'.
התנהגויות אנושיות שאינן תואמות את תפישת קידום טובתנו או ערכים החשובים לנו, מתוייגות כ'רעות'.
ובכל זאת, ישנם מקרי 'רוע' קיצוני שגובלים בפתולוגיה- פחות מעניין.
היותר מעניין, כאן, ההתייחסות ל'רשעות', 'רוע' זמין, קיים מעבר לפינה שכולנו חווינו.
אנשים מתנהלים על פי הכרתם, בהתאם לתפישתם את אופן עשייתם כמקדמת את טובתם.
אנשים נבדלים האחד מהשני (גם) בתפישת טובתם, לאיזה טווח זמן מסתכלים שעשייתם תיטיב עימם, או תגבה תשומות מהסביבה, האם הסביבה מוכנה למחיר שהפעולה תגבה ממנה.
בדרך כלל, אין מי שבמובהק, רוצה להרע לאחר.
אלא, לקדם את רצונו, על ציר הזמן, ובחיסכון משאבים שיעזור לו לקדם רצונות נוספים ואחרים.
תפישת ה'קנאה' ניתנת לפרשנות, שהאחר בהצלחתו מונע את קידום המקנא.
התיוג 'רע' נובע, מקידום רצון של אדם, כאשר בדרך נגבו מהאחר משאבים שהוא לא התכוון לתת.
הערכים שמימושם גורם לתפישת 'רוע' על ידי האחר:
אני שומע רבות ש-'אופנוע (כמשל) הוא כלי מסוכן.'
ולא שכופר בכך.
כן תמה, על
נכנסתי לקפה. פגשתי את ביל, יושב עם החבר. מהז'אנר.
נישוקים חיבוקים "המשיכו בשלכם, לא רוצה להפריע" נפרדתי לשולחן משלי.
כשפנו ללכת, ניגש אלי ביל ואמר "יש לך חלק גדול בזה שהוא" הצביע על החבר "עשה עליה."
נו, נאמן לגישה של מי שלוקח אחריות על מה שלא לו, לא לוקח על מה שכן. דוחה.
החבר, ברבע עברית אנגלו-סקסית אומר, שלפני חמש שנים אמרתי לביל, שאני ב'רבע האפקטיבי האחרון של חיי'. ביל ציטט, והוא החליט לאור משמעות האמירה לעשות עלייה. להמשיך לקרוא הוקכרה
כלב מחמד זה אחד הדברים הכי עצובים שיש;
מצב מתמיד של חוסר סיפוק.
גורם שמחה לבעליו בכך שהוא מתרפס לפניו.
זהו עצם העניין.
אפילו להשתין לא יכול לבד. אסור לו. גזר על עצמו את ההסכמה.
יש עוד חיה כה מוגבלת?
ובמה זכה, מה הרבותא, שידברו אליו בשפת אדם? להמשיך לקרוא עצב הכלב
ה' חבר וותיק, שאל אם יש לי כמה מאות ממטבע מסוים, יחסוך לו הליכה לסניף המחלפה הקרוב.
– "יש בכייף".
לפני שנותן לו, אומר שזה עבור בנו, למדינה אירופאית, צריך מהמטבע השני.
– "אין בעיה", צולל בכיף.
כעבור עוד יום אומר, שלא צריך X מסתפק ב- 2/3.
– "אין שום בעיה."
בא לקחת, גוער בי שאיך שנפגשים נותן לו את הסכום, תוך דילוג וללא הקדמת ברכות הגעה.
כעבור כמה שבועות מזכיר לי שצריך להחזיר את הכסף. יעביר לחשבוני שיש לו את פרטיו, פרוצדורה שנעשתה בעבר בנסיעותינו המשותפות לחו"ל, וכן עם בנו שני, תמיד בדיליי של כמה חודשים.
כעבור עוד פרק זמן, חוזר, וכך כמה פעמים.
אתמול קם מהקפה, מתכוון לשים פעמיו לבנק ואומר לי- "חייב לך ככה וככה שקלים."
אני צוחק ומפתיע אותו "אינני רוצה את הכסף."
– "מ'זתומרת?"
– "מה ששמעת. עשיתי לך שרות, בקטנה, בלי מאמץ, בלי תשומות תודעתיות, פתאום זה נהפך ללכלוך תודעתי, אני צריך לזכור, להתעסק עם זה, כל מני כאלה. לא רוצה. וויתרתי."
– "אבל זה לא הגיוני" הוא מדבר בהיגיון, לוקח אחריות על (אי)מעשיו "אתה תשלם על התנהלות לא ראויה שלי? אין מצב. אני אעביר אליך את הכסף."
אני צוחק, "אתה מוסיף פשע על חטא?
אין לי עניין בכסף.
אם מראש הייתי יודעת שיהיה כך, לא הייתי נותן אותו.
רציתי לעשות משהו בקטנה ולא לייצר רעש.
עכשיו אתה מרעיש עוד יותר?
במי אתה מטפל בהחזרת הכסף, בך או בי?
לקיחת כסף ללא הסכמה היא אלימת. האם החזרה ללא הסכמה איננה אלימות?
החזרת הכסף מסיימת את הסאגה?"
בכמה מקרים התבקשתי לנסח, לערוך טקסטים של אחרים.
במקרים שנשאלתי מה עמדתי לגבי הקרדיט על רעיונות שהעליתי או טקסט שכתבתי, התייחסתי כך:
באחת ומשהו, יצאנו מדאנס באר בצ׳ונגקינג שני דרום אפריקאים, בריטי, סיני הונג קונגי שנולד בבלפאסט ושני ישראלים.
ילד כבן 5, מבקש ממני נדבה.
כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית.
הבריטי טעה, ונתן. זה היה אפריטיף. אז מגיעה המנה העיקרית.
אחותו בת ה- 7 הצטרפה לקמפיין.
היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו 100 מטר מנקודת ההתחלה.
המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי.
מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר הסיני, ש׳זהו, יותר היא לא תקבל׳ הביא לסיום הקמפיין עשרות מטרים ודקות רבות מהשקתו.
למחרת הצקתי.
שאלתי את הבריטי בן ה-37, כריש משחקי מזל אינטרנטיים, וכן את הישראלי בן ה- 44, לוויתן גדול אף יותר, בנפרד, מה קרה שם.
הבריטי, יהודי ציוני שישראל מאד יקרה לו, אמר שהזדהה עם בנותיו, ולא יכול היה לסרב.
הישראלי דבר על נדיבות.
זו נדיבות?
זו לא הייתה נתינה. לא נדיבות. מתן תחת סחיטה.
הנתינה המתמשכת למקוטעין היא ניסיון כושל לפתור בעיה בחנק ולא בעריפה.
הנסיבות הן ברציונליזציה של אחרי.
המקבלים, הלוקחים לא מעריכים את הנתינה מפני זכייתה לקיחה קשה בפועל.
גם מבחינת המקבל זו לא נדיבות, המקבלים שונא את זה שהוציא ממנו בכוח ואת עצמו.
You got a point there.
רשת חברתית,
פלטפורמה לניהול ייצוג אישי עצמי. להמשיך לקרוא facebook קונספט, לי