יאירי שלנו בן 55
מה לו נאחל ומה נבקש?
בריאות כבר אין,
הסבלנות הלכה מזמן
רק עוד כמה שנים של חוויות ועניין
ב.ג.
אתמול שכשכתי בזוריקיאדה.
בשלב כלשהו פנתה אליי מישהי- "דיקמן?"
לא יכולתי להכחיש. -'"XXXX" מתחרייז עם סיגל?' שיתפתי פעולה.
לאחר שהאשימה 'אני מנופפת לך רבע שעה ואתה לא מגיב' בצדק, אני עד,
היא השתינה, מטפורית כן?, סוציו-טריטוריאלית; עדכנה שהיא אשתו של בעלה, הזכירה לי שהשיח איתה הוא האזנה לתיאור המציאות, כלומר סקירה של היכן היא במתווה הסוציולוגי אותו היא טווה, רפרפה על אמה, רפרנסה על בתה שהיא הגיעה במיוחד מישוב קהילתם לכנס הנוסעים ארה"בה בשליחות… כבר לא זוכייר איזו, והוכיחה: "אתה יודע שזה בית הקפה של התסריטאים, כן?",
"כן, כך שמעתי", התכנסתי חלושות, ואני, בפרובינציאליותי המצטבללת במרירות בצליותי, בכלל חשבתי שזה בית הקפה של הישבנים היושבים בו. אבל אני, מאיפה לי לדעת?
היא סכמה שאני שקוע בספר שעוד מעט יתפרסם והיא תשמח לקרוא.
ואני הכחשתי נמרצות, כלומר רפות/ אבל אני בסיפור הזה, ובכלל, סטטיסט. כלומר ישבניסט.
היום קראתי את צבר האותיות:
המציאות היא בדרך כלל באמצע.
שהפיל אותי.
קודם כל מודה למחברו- ש.ז. ש
בהנף קולמוס וירטואלי הטחת בי משפט שרמת מורכבותו המופרכת מרחיבה, מרהיבה, מרעיבה את תודעתי החריבה. להמשיך לקרוא המציאות באמצע
קרתנות תפישתית, עידנית –
תפישה זמנית, מקומית, מקדמת אמונה מוטמעת של בעליה.
וביידיש:
פונקציות תעסוקתיות,
שתכליתן לגרום למשקיע
להקצות משאבים לערוצים שלא התכוון,
או,
להקצות יותר ממה שהקציב לערוץ שכן התכוון,
וזאת בעקבות גירוי מיני. להמשיך לקרוא שרמוטה פיננסית
בהודו זה היה להסתכל על הצבע מתייבייש,
ברוסיה זה לאכול בורשט עם מזלייג,
במלאווי להוריד חרא עם טפטייפת,
ובאנגולה לצבוע ת'קיר עם מכחולשעראחת.
בירושלים זה לדבר אל הקיר
כמו שאמר ידידי הדרא"פי שאני לא מבין מלה ממבטאו:
אני שייך לקבוצת שתיינים עם בעיות ריצה,
אז אנחנו נפגשים ורצים לשתות.
ירדתי לאנגולה בסוף 2014 בטיסה עם מי ש-גילית, יכול היה להיות בני. באיבריה.
חתול פרובינציה, של החיים. שורד, מיני, לא מאמין או סומך על איש, ולא בכעס או בתסכול, בסורבייבינג אוף דה פיטֶס. בהבנה משלימה, כולל התחככותונת עם החוק.
הציע לקחת אותי מהשדה. הודיתי, טרם ידעתי שהנהג שהוקצה לי אינו על המשימה.
באחוות מגיעים יחד, בפטרונות אבהית שאלתי לשלומו אצל מי שפגש בו.
התחככנו במלון כשהיה מגיע לכאילו ציביליזציה מהפרובינציה בה עבד.
באמצע 2015 חזרנו יחד, הוא התפטר אני פוטרתי, באתיופיאן. צירוף מקרים מרהיב. להמשיך לקרוא מינורי בהסתדרות
לעיתים, טיבן של סיטואציות פיטורין, ש
בהסתכלות לאחור, ישנם שלושה שלבים של התייחסות לבחינת משפחה גרעינית: להמשיך לקרוא רטרוספקטיבה משפחה גרעינית
החלטנו כמה מדיירי המלון העובדים בלואנדה, אנגולה, לנסוע ביום א' לאיזה חוף.
הייתי שם, בחוף.
לא סיבה להגיע.
כן סיבה לצאת מהמלון.
נה נה ני נה נה נה, יש אוטו, אין אוטו, צריך לארגן מכונית. להמשיך לקרוא מינורי בכבוד האדם וחירותו
אמי, כשרצתה לבטא את גאווהה מיוצאי חלציה, כך לפחות בנסיבות שאני הייתי עד להן,
וכאן יש להודות על האמת המרה גם אם הטהורה – אם ממני, השמנתה הייתה מאכילת פיצוי על תסכולים, לא כחיווי אמירתי –
אלא הייתה מתבטאת על נכדיה,
הייתה אומרת בנהרת סיפוק-
אני משמינה מנחת.
יום שישי ה-13
נועה מנהיים
מוסף הארץ 13 פברואר 2015
כתבה מעניינת, לטעמי, על אמונות טפלות.
מה שצד את עיני הוא המשפט
אתיאיסטים המנאצים את שם האל.
ואני שואייל, מה זה 'אתיאיסטים המנאצים את שם האל'? מי שמנאץ את 'שם האל' הוא אתיאיסט. להמשיך לקרוא אתיאיזם וניאוץ האל
באנגולה, נאלצתי להתכתש עם עמיתים, מקנני סטרוקטורה, שנצרכתי לתמיכתם המקצועית.
הצורך הזה, העובדה שהייתי צריך לתבוע בעוצמת יתר את מה שהיה אמור ללהינתן, להיות מסופק אוטומטית, וולונטארית, בהסכמה, בזרימה, עורר בי צער, חימה ותסכול. גם בשל הפרת ערך ה'עמית'יות, שכן אחווה, זה לא, וגם בשל הידיעה שבמצב משאבים במחסור, יכולת הדרישה שלי- נמוכה*. להמשיך לקרוא ריב אשכנזים
השארת אופציה למה שבוודאות לא יקרה.
אני מבחין בין
נחשפתי, בעיקר במדיה, לנשים
אגרסיביות שנתפשות כמצליחות,
או מצליחות שנתפשות כאגרסיביות,
שמעידות על עצמן שהצלחתן מאיימת על הגברים.
Well,
לא איום ולא סיגריות.
ברוב המקרים, מבחינתי לפחות, רואה את האגרסיה המונחת על מצע מבוכה או רגישות, וכל מה שמעדיף לעשות הוא להתרחק.
שיחקתי שש בש עם אחד מידידי – אם היה נקבה הייתי קורא לו תרז – לבית האסורים אשר בפאתי לואנדה, בנפיקה ליתר דיוק, שתי פרסאות מהסמבטיון, אשר באנגולה.
עוסק בניהול כספי.
בכלל, רוצה להיות רב,
בטח לא אסיר במלון,
לא של רמת החיים אליה נידון.
מעריך, מכבד, אוהב אותו;
דמות ראויה, כנה, שקופה, נטולת מחוות, מעניינת, רגישה יותר משמודה.
