בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו

משך קריאה כ- 3 דקות

סנהדרין קה ב

אני כותב למחייתי, בני לפרנסתו

עליו

בן חמש־עשרה אמר, שירצה לכתוב ולהתפרנס מכך. יפה. מגשים.

הוא כותב טוב ממני, בריבוי ממדים:

בני יותר

  • מדוייק,
  • הדוק,
  • קוהרנטי,
  • מאורגן היררכית,
  • מובן לתודעות זרות,
  • נטול שגיאות ניסוח,
  • ללא טעויות תחביר,
  • מתאים סגנון כתיבתו ל
    • תוכן הכתיבה,
    • לקהל,
    • וחשוב יותר – ללקוח,
  • מהיר ב–
    • גיבוש הרעיון
    • ניסוח התוכן
  • מחליק כדבש לגרון.

איך יודע?
חיווי 90 מעלות: זרים משלמים לו.

‘מחפש את המלים’ – ככותרת משנית,
מכנה עצמו ‘זונת מלים’.

לא יודע ל-מה מתכוון,
כן יודע שאני אוהב את הכינוי שכן, לפרשנותי –

  • הוא מתוגמל על מעשי האהבה,
  • כותב ללקוחות,
  • על פי טעמם,
  • כמעט מה שירצו, במגוון נושאים, בגזרת פעילותו.

אני כותב אחרת

  • כתיבתי משרתת אותי.
  • עושה זאת למחייתי, לא לפרנסתי – לא משולם.
  • לא חייב לאיש, לא מחוייב אלא לביטוי תפישתי.
  • לא נתון בסד זמן, ולא לאימת ביקורת.
  • יודע לכתוב רק את עצמי.
    אמי הייתה אומרת שחלמה על משהו – “חלמתי את…”
  • מבחינתי, אני כורה רעיון. לוקח סלע, וכמאמר מיכלאנג’לו, מקלף ממנו את השיירים כדי להותיר את הפסל, שהוא הרעיון, המהות התובנה, ניסוח, לתופעות אנושיות, סוציולוגיות, שאני מנסח.
    במקרים שאני מתייחס לרעיונות מסויימים כסבירים, רציונליים, אוניברסליים, מכיוון שאני רוצה לראות עצמי כחותר סבירות, אני מחפש חיווי של תודעה בלתי תלויה, כבקרה על סבירות אמירתי; ‘חיווי 90 מעלות‘ קורא לכך.

    • בחיווי זה אינני מבקש הסכמה,
    • נהפוך הוא, אני מעדיף אי־ההסכמה מאתגרת את הרעיון כ-קונסטרוקט, בתקווה ששרירות הקונסטרוקט תתנתץ ויישאר רעיון לוגי סביר,
    • אני חותר הבנה.
    • גם לא התפעלות – אם יאמינו לי או שלא.
  • השאיפה, שלא לומר ההתיימרות בזיקוק מהות רעיונית מסויימת, היא סוג של שאיפה ל’נוסחה מתימטית’ בעזרת מלים שמהוות אינסטרומנטים.
    • כשאני כותב אני עונה לשאלה ‘האם תודעה זרה תערער לוגית את הנכתב,
    • ולא האם פלוני יאהב לקרוא.
  • לא סובל
    • שמשקפים רעיון שניסחתי
      – התכוונתי ל-מה שניסחתי, לא ל-מה שלא כתבתי,
    • שמציעים לי ניסוח אלטרנטיבי.
  • אני בפרדוקס שמנסה לחצוב באבן רעיונית ניסוח או תובנה שעומדת בפני עצמה
    – האם קקי של יונה שהושפרץ על רצפה מניב רע כשאין אוזן במרחק שמיעה? –
    ובה בעת שתהיה מובנת, מקובלת על סבירות תודעה זרה ללא קשר כלשהו אלי.
    ובכל זאת, לצערי, ייתכן שהרעיונות שאני מנסח, נישאים מדדים על קבי התודעה הפרטית שלי.

    • וזה בסדר באותם מקרים שאני מתכוון לכך,
    • לא תקין, רוצה להיות מודע לכך, לקבל ת’חיווי כשעוסק ב’אחיזות תודעתיות’ אוניברסליות.

בהתייחסותי למילים כאינסטרומנטים,

  • ככלים לאחיזת במציאות,
    • לצריכה אישית – הבנה אישית
    • להעברה לתודעה אחרת,
  • לא ליצירת קונסטרוקטים יש-מאין לטובת סט-אפ תודעתי,

כתיבתי, במודע, אמורה לשרת את תודעתי הפרטית ולברור את המלים והניסוחים שמשרתים את הבנתי לרעיון מסוים.

ניסוח זה לא עולה בקנה אחד, שלא לומר מתנגש, עם היכולת להעביר מסר לאחר.
כשרוצה לדייק, לאחוז, מעדיף להשתמש במינימום מלים.
כשרוצה להסביר עושה שימוש במלים נרדפות, שעוטפות את המושג בריבוי דפנות, כדי למקסם את יכולת עטיפותו – כן, על הזין אם מעיק.

כדי לאחוז מושג שאני עושה בו שימוש, רווחים מצבים, שקישורים בין אלמנטים ש-לי נראים כמובנים, לתודעה אחרת נתפשים כמושמטים, ומונעים הבנה מאחר.

בנוסף לשימוש ב-אות, מלה, משפט, פסקה, ופיסוק, אני עושה שימוש בשבירת שורה שמשמעותה יותר מפסיק, ופחות מנקודה.

כך, מרבה להשתמש בשלושה סוגי מקפים

  1. מקף- מקף
  2. מקף־מקף
  3. מקף – מקף

וייתכן שטועה ומטעה.

גם הפיסוק שאני נוקט בו משרת את אופן השמע את הטקסט הנכתב בתודעתי, ולא בהכרח את כללי הדקדוק, את הבנת תודעת אחר.

מודע. לכן, מדי פעם מבקש חיווי האם הרעיון שניסחתי מובן.

כשאינני חוצב ניסוח אוחז רעיון, כתיבתי במודע, אמורה לשעשע. לפחות אותי.
בשונה מבני, עושה שימוש במלים ועיוותן, להעברת התוכן ובעיקר את הסאבטקסט.
כשאני ‘נאלץ’ לכתוב, במחוות נכפות,
הטקסט מלווה בניחוח שרוף, הקצוות פרומים, חדים, לפעמים חלודים, ובמצבים מסויימים – מלובנים.

Share

One thought on “בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו”

  1. דיקמן יקרי, אתה המילון… וגיל האבטיח.
    יש לשניכם מזל, שלך מתחיל ונגמר באורגזמות פרטיות, וכנראה עבורו זה הקיום. מה יותר טוב שניהם.
    כל עוד שמדובר בכישרון מבורך, לי לקח לכתוב את שני המשפטים האילו שעה ולא הייתי נותן לעצמי ציון 60 בדחיפה.

הערות? אשמח לתגובתך