יאיר דיקמן yair dickmann

משך קריאה כ־ 92 דקות

16/2/2009 יום ב’ (טרום)

חורף 2008-9 עודנו שחון.

לדעתי היו 4 לילות של גשם השנה. שלושה מהם היו בדיוק על האופנוע שלי כשנזרק מחנייתו המקורה וחנה בחוץ, ללא כיסוי. הוא מתבוסס בגשמיו ואני בדמעותיי.

הלילה הגשום הרביעי, היום, 10 דקות שבהן הרכבתי את איריס על הקטנוע שלה, המוצ’ילה הגדולה (לא מצליחה להיות) תחובה בין המושב לכידון, המוצ’ילה הקטנה דחוקה בארגז הקטנוע שלא מצליח להסגר עליה, מהבית לתחנת רכבת צפון. נרטבנו עד שד* מוצ’ילותינו.

שתי עלמות על רציף הרכבת שואלות אותי האם זה הרציף לרכבת ליהופיץ או משהו. “תשמעו” אני סח להן, “זו הפעם השנייה בחיי שאני בתחנה הזו. אני נורא מתרגש, לא יודע.”

טרום טרום נסיעה

בני בן השש־עשרה וחצי רואה אותי זורק את הבגדים על המיטה בדרך לתחיבתם – אי אפשר לקרוא לזה אריזה – למוצ’ילה.

“אני מאד מיומן בזה” אני מבאר לו את הבלאגן. כלומר, זה לא שבתהליך זריקתם הכפולה מהארון למיטה ומהמיטה לתרמיל הם יסתדרו בשלשות (גרביים, תחתונים, טריקו בשקית) כמו שהבגדים הורגלו במיומנות האריזה של איריס, אלא, המיומנות היא שמה ואיך שלקחתי זה בדיוק לערך, או בערך לדיוק, של מה שאני צריך לנסיעה. ואם בכלל המוצ’ילה הגדולה תכשל לרדוף אחרי למחוז חפצנו המשותף, כפי שכבר קרה לפניי כמה חדשים בנסיעה לפיליפינים, ממש נורא – זה לא. זו המיומנות – לא לבכות על מוצ’ילה שנשפכה.

“ב- 2040” אז יהיה בערך בגילי כעת, אני סח לו “כשאולי תזכר בסצנה הזו, תוכל לומר ש’אבא שלי פעמיים-שלוש בשנה היה אוסף את השמאטעס שלו לטיול הלפני אחרון שלו'”. אני מתמלל לו את הסצנה. הוא צוחק. יש שם מספיק הומור תואם את שלי כדי ליהנות מטוויסט מילולי. משנת 2000, אני מתייחס לכל טיול במתכונת זו כאחרון, ומצהיר שהוא ה’לפני האחרון’. אחר כך המרתי את זה לאופנוע הלפני האחרון.

למה? גם הבריאות לא משהו. ברך ימין, מזכירה לי את קיומה בדיוק בדיוק מתי שאני לא מבקש. או שמבקש שלא. בשבוע שעבר, במוצאי הבחירות שעטתי לכוון הטלפון הקווי המצלצל, ממתי צלצול הטלפון הקווי הוא אלי? – דרכתי בזווית על המרבד של סטלה והתעופפתי על כתף שמאל וידי המאגרפת בין הצלע מעל הלב והרצפה. היא, הכלבה בא ללקק אותי בחמלה. קיצור, אני נאנח בכל נשימה באופן שכואב הלב. ליטראלי, עצמות החזה. עדיין. ולא אדבר על הראייה המתכהה – פתאום מבין את הביטוי ראייה קהה, או מתכהה, השמיעה הכבדה, על זרם הטפטוף או טפטוף הזרם כשמשתין. “המערכות קורסות” ריטה היתה מכריזה בהשלמה נחרצת.

טרום טרום טרום נסיעה

אומר לבתי בת השלוש־עשרה וחצי “שיישי, יש לך משימה: שמרי על כך, שאיתך אני אריב מכולם אחרונה”.

“אבא” היא אומרת לי “אני אדאג לזה שלא נריב בכלל”.

“לא, גיבורה שלי, אל תלכי כל כך רחוק, אסתפק בכך שפשוט תשמרי, שאיתך אריב אחרונה”.

“אבל למה?” שואלת.

“כי אני יודע עם מי יש לי עסק” לא פירטתי עם מי.

עדכנתי אותה שלא אסע עם מי שהייתי אמור לנסוע.

טרום טרום טרום טרום נסיעה

הטיולים הכי חזקים שלי הם לבד. להסתובב כמו מולקולה באפלה כאוטית. לאיריס לא מתאים. זה או לבד או עם חבר/ים. בודק את האופציות: ההוא, הנערץ, שאיתו נסעתי ‘לראות ג’ירפות בקניה’ שמתעקש שצריך לנסוע 4 פעמים בשנה, בדיוק בדיוק לא יכול. אחר, ידידי האמן, מתנודד בין פעלתנות קדחתנית בתשלום לבין מלנכוליה לירית חינם. השלישי, איש מעשה – מצטרף. מכירים מגיל 9 ושלושה חודשים. מחולון. אוהב אותו. מתאים למסע כזה. רוכשים כרטיסים והכל.

ביום שישי האחרון ירד לי הסימון, שבעצם אני מעצבן אותו ברמה ש-איך להתנסח, מה שאני עלול לומר מאיים לו על האיזון השלוותי. Welcome to the club. אולי אציע להם, למי שאמירותי מרופפות את שלוותם הרופסת, לפתוח קבוצה בפייסבוק? לא מתאים לי להצתוות לסוג כזה של טיול בלי בירור מקדים.

קבענו לשבת גם בסטורדיי וגם טו סיט, 48 שעות טרם הטיול באלרלעי, הקליניקה קורא למקום, לדבר על התכנית; דקה:

נחיתה בסאיגון
מונית לרובע המוצ’ילרים
מתארגנים על הוסטל
יוצאים ללמוד על המשך התכנית.
יוצאים ב- 26/2, יש כרטיס חזרה כעבור עשרה ימים צנועים. זה מה שהתאים לו.

זהו. אלו התוכניות שאני עורך לנסיעותיי.

עברתי לנושא העיקרי,
העליתי את העובדה שאני מעצבן אותו. שעה אחרי נפרדנו. לא כידידים.

התבאסתי לקצה. אמנם לא התאים לי לנסוע עם מי שאני מהווה איום לשלוותו, ועם זאת, העובדה שנאמרו דברים שהיו כל כך נכונים ומתוך כך ראויים להיאמר, ומכאן יש להניח, שיוסיפו משקע ליחסים עתידיים, חירבנה לי את מצב הרוח. חזק.

למחרת היו לי שני מבחנים. החבר ביטל את נסיעתו ואני עם ג’יפה על הראש.

שלוש שעות לפני היציאה מהבית התקשר.
בסיום השיחה אמרתי לו שאוהב אותו. באמת.

ברכבת לשדה, הטריפ מתחיל לעבוד. רצף המחשבות, האסוציאציות בטורבו. קורה כשאני לבד. ב-מוד.

[1]